סיפורה של מרלן (נכתב על ידה)
נולדתי בתוניס בשנת 1938. גדלתי באווירה יהודית מסורתית וציונית. אמא שלי היתה בת למשפחת רבנים ציוניים. אביה היה רב, ושניים מאחיה היו גם הם רבנים. הבכור שבהם היה מאוד ציוני, וייסד יחד עם יהודי אחר את הארגון הציוני הראשון בתוניס ב-1910, והיה ציר בקונגרס הציוני בלונדון. הוא גם הקים כיתות ללימוד עברית, בהן למדו גם בנות. דודי זה נפטר בגיל צעיר ממחלה ב-1924, כשאמא שלי היתה עדיין נערה. היא העריצה את זכר אחיה, ותמונותיו מהקונגרס ועם תלמידיו היו תלויות על הקיר בביתנו במקום כבוד. לאמא שלי היה ברור שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל. היא התמידה בלימוד השפה העברית, ועודדה את שכניה ומכריה להשתתף בשיעורי ערב לעברית. בן דודי הגדול, שנו של הרב, עלה ארצה מיד עם שחרורנו מהכיבוש הגרמני, ואני מאוד הושפעתי מהעקביות בה אביו והוא עצמו הגשימו את הרעיונות הציוניים שלהם.
בגיל 10-11 נכנסתי לתנועת השומר הצעיר, ומאז חלומי היה לעלות ארצה. גם הוריי עשו הכנות לעלייה יחד עם משפחת אח אחד של אימי. הגשנו את בקשת העלייה לסוכנות היהודית. דודי ומשפחתו קיבלו אישור ועלו ארצה, ולנו לא אישרו לעלות בגלל אחותי הצעירה שהיתה נכה. נשארנו בתוניס.
בינתיים, הצרפתים עזבו ותוניסיה היתה למדינה עצמאית בשלטון ערבי. כל תנועות הנוער הציוניות הוכרזו כבלתי לגליות וירדו למחתרת. לאחר תקופה קצרה כל הבוגרים עלו ארצה והתנועות התחסלו, מלבד תנועת "בני עקיבא", שהמשיכה לקיין במחתרת פעולות שונות. למרות שלא הייתי דתייה, הצטרפתי לתנועה הזאת. לאחר הפסקה סופית של פעילות "בני עקיבא" השתתפתי בפעולות של חב"ד, בעיקר בקבלות שבת, כי מאוד רציתי קשר כלשהו עם השפה העברית וארץ ישראל.
לאחר מות אימי, חלה אבי ואושפז בצרפת. החלטתי לעזוב את תוניסיה ולעבור בינתיים לצרפת. כיוון שהייתי אזרחית תוניסאית, אסור היה לי לעזוב את תוניסיה לצמיתות. מי שרצה לנסוע היה חייב לקנות כרטיס הלוך ושוב, ולא הורשה להוציא כסף בכלל מלבד דינר אחד שערכו כמחיר נסיעה אחת במונית. ביציאה היו עורכים ביקורות מדוקדקות במזוודות ובגופו של כל נוסע כדי לוודא שלא יוציא דברי ערך או כסף. ראיתי בצרפת תחנת מעבר בלבד על מנת לסדר את ענייני אבי ואחותי הכנה בבית חולים. המעבר הזה נמשך שלא ברצוני ארבע שנים. אבל לא וויתרתי, ובשנת 1970 התפניתי לעלייה. בכל אותן שנים בתוניס ובפריז עבדתי בבנק תוניסאי-ערבי והגעתי אפילו לדרגה די גבוהה. היו לי חברים ערביים רבים, שבחלקם עזרו לי מאוד לסדר את ענייני. אולם איש מהם לא ידע על פעילותי הציונית ועל רצוני לעלות לארץ ישראל.
כשניגשתי לסוכנות בפריז וביקשתי להירשם לאולפן בקיבוץ, סירבו. לא האמינו שאני שפויה, או בגלל גילי הבוגר יחסית או בגלל היותי "מסודרת" במשרה טובה בבנק. באתי כתיירת. הגעתי לבן דודי ברגבים, שם לפי דברי עובדי הסוכנות בפריז היה צריך להתקיים אולפן. לא היה ולא נברא. חיפשתי אולפן אחר. השם "מעגן מיכאל" מצא חן בעיניי, ונרשמתי לאולפן כאן.
בזמן שחיכיתי לפתיחת האופלן למדתי לבד עברית בעזרת המילון העברי של אימי, אותו הצלחתי להוציא מתוניס מבלי שהרגישו בכך המוכסים הערבים, כשעטפתי אותו בכריכה של ספר צרפתי ומסרתי אותו למישהו אחר שסיכוייו לעבור חיפוש היו פחותים משלי. לאחר האולפן חזרתי לצרפת לכמה חודשים, ועלי ארצה. סוף סוף!
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נפגשנו לראשונה אי שם בשנת 79'. ראית אותי עומדת לבדי מול המרכזייה הישנה, ופנית אליי בצרפתית. אני הייתי אז מתנדבת צעירה ולא רציתי משפחה מאמצת בקיבוץ. אמרתי לך את זה ואת אמרת שאפשר להיפגש בלי לאמץ, וזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. הזמנת אותי אליך הביתה ומאז הקשר שלנו נבנה ונישאר, והפך לקשר של אהבת אמת.
לאורך השנים היית לי אשת שיחה, כתף לבכות עליה, שעות של שיחות אל תוך הלילה, התייעצויות בטלפון, סיפורים אין סופיים על שתינו, על החיים, על הכול. בילינו את הזמן בהאזנה למוזיקה צרפתית, בהתלבטויות... חווינו יחד את חיינו.
הזמן אף פעם לא היה מספיק.
כעת, כשאת לא כאן, נדמה שהעולם ריק יותר ודומם.
בשנה האחרונה זכיתי ללוות אותך ולטפל בך, ואת קראת לי בבית חולים "הבת שלי".
אני ידעתי שרגע הפרידה יגיע, אבל קשה שזה בא כל כך מהר, כל כך מוקדם.
אני רוצה להגיד לך תודה מרלן. תודה שהפכת אותי לבת עבורך, תודה שדאגת לי ושתמכת בי ברגעים המשמעותיים, תודה שאהבת אותי ואת ילדיי אהבה ללא תנאי.
את חסרה מאוד. החלל שהשארת בי גדול ולעולם לא אשכח אותך.
אמשיך לחשוב מה את היית אומרת, מייעצת ועושה. אני מבטיחה לך שאשרוד את המשך חיי מרלן, בלעדיך ובזכות האהבה שלך אלי שתמשיך ללוות אותי.
שלך, מריון.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מרלו
הזיכרונות שלי מתחילים עם הקשר הטוב שהיה לך עם סבתא שלי.
לאורך השנים היית מספרת לי סיפורים ואנקדוטות ממנה, ואני הייתי מאזין בשמחה וציפייה לעוד.
בגיל ההתבגרות אני זוכר אותך נכנסת בשמחה לביתה של סבתא רבקה שהיתה משתיקה אותך כי ישנתי על הספה בסלון, כך שנאלצתן לפטפט בשקט במטבח.
מרלו, את חלק מהמשפחה שלנו, את בלב של שלושת ילדינו. יש לך מקום ליד שולחן ימי ההולדת והחגים, וזה תמיד היה מקום של הרבה שמחה.
בשנה האחרונה בביקורים שלי אצלך נהגת לומר לצוות שאני כמו הבן שלך. ככה כולנו מרגישים במשפחה, אהובים כמו ילדים שלך.
מרלו, בלכתך נפער בור בלב שלנו.
החיוך שלך, החם והחכם, נשאר אצלי לתמיד.
ממשיך לאהוב אותך, גם אם חייב להיפרד.
רוני שמי
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לזכרה של מרלן
את הדברים כתבתי להלוויה של מרלן, אך מה שכתבתי, היה בו דמיון לדברים שביקשה שייאמרו, ורציתי לתת להם את מלוא המקום. ואולם, בקריאה נוספת, הבנתי עד כמה הם יוצרים את דמותה, וחשבתי לנכון שייקראו.
לאחר שמרלן נצרה לאורך שנים את רעיון הציונות מכורח נסיבות החיים, היא עלתה לארץ בתחילת שנות ה-70'.
מרלן נולדה בתוניס, הבת השנייה מבין ארבעה ילדים, אחות למקס הבכור, לג'וזיאן ולאחות קטנה שאיני זוכרת את שמה. מרלן קראה לה "הילדה", כיוון שבילדותה חלתה בדלקת קרום המוח ונשארה נכה. מרלן שהייתה ילדה צעירה, נדרכה מיד לסייע לאמה בגידול האחות.
הציונות הייתה נוכחת במשפחה – הדוד יוסף, האח של אימה, עסק בלהט ברעיון הציוני אך נפטר בגיל צעיר. בנו יצחק מקיבוץ רגבים, אבינו, היה הראשון להגשים, ועלה לארץ בשנות ה-40' המוקדמות (יחד עם רחל כהן ופטי, הוריה של מימי. שלושתם היוו את הגרעין הראשון מצפון אפריקה). בשנות ה-50' הגיעו לארץ אח נוסף של האם, הדוד מרדכי, יחד עם משפחתו, ואיתם התכוננה לעלייה המשפחה של מרלן, אך בגלל הקשיים של האחות, נמנעה עלייתם.
המחויבות המשפחתית של מרלן קדמה לכל, והיא נשארה לסייע לאם. כשזו נפטרה, מרלן הייתה בת 26, ושמה לנגע עיניה את המשך הדאגה לאביה ולאחותה.
בתוך כך, גברה המתיחות בשנים אלה בין היהודים והערבים, והם עזבו את תוניס ועברו לפריז. מרלן שכבר התקדמה כבנקאית בבנק הערבי, קיבלה משרה בבנק בפריז והתקדמה מאוד.
אבל פניה היו לארץ ישראל.
היא דאגה למסגרת שיקום טובה לאחותה. הפסיכיאטר, מנהל המקום, אותו חזרה והזכירה בהערכה רבה, אמר לה: "עכשיו את יכולה לדאוג לעצמך". בשנים אלה הביאה לקבורה גם את אביה, ובתחילת שנות ה-70' עלתה לארץ. היו שתהו, מה לאישה צעירה במשרה בכירה בבנק בצרפת, לעלות לארץ ולחיות בקיבוץ. והיא רצתה קיבוץ.
וכך, כמו אברהם, קמה והלכה, ולא הביטה לאחור – "אני מסתגלת לכל דבר" אמרה שוב ושוב. הייתה לה יכולת ליצור כל פעם מחדש את תנאי חייה, אלה שכוונה מרצונה – העלייה לארץ (ועד העלייה), העבודות השונות בקיבוץ עד שהתמקמה בקופת בית, שם עבדה לאורך שנים, מין מיניאטורה של עבודתה בבנק, וכן הבית בקצה, בו גרה רוב חייה בקשרים טובים עם שכניה, שהשתנו מעת לעת.
בספטמבר 2021 נאלצה להסתגל שוב ל'מרכז דורו' בנתניה, בחדר האחד, בכיסא האחד ובכל מה שסייע בהתמודדות עם המחלה. בנתה שוב קשרים עם אנשי הצוות, בכבוד, בהומור, והם השיבו לה דאגה וחיבה.
ובצד יכולת ההסתגלות המיוחדת, המכירה במה שקורה ולא בנכסף, כאן ועכשיו, היה לה מאגר זיכרונות רב של המשפחה. היא הייתה נשאית הפרטים והקשרים, שושלות היוחסין של משפחת אימה ושל משפחת אביה, ועם כולם שמרה על קשרים ערים.
את הדרך שסללה לעצמה כחלום ילדות, הגשימה, ומעגן מיכאל היה לה נחלה, אותה אהבה והייתה גאה, וניהלה בה את החיים במידותיה.
נועם אברהמי
(בת דודתה של מרלן)
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מרלן
בלן יקרה שלי (בלן הוא לוויתן בצרפתית ומתחרז למרלן) כינוייך אותו אהבת שעוד היינו ילדות. את הבלן הנדיב והאוהב ביותר שזכיתי להכיר.
מימיי לא אשכח את קולך וחיוכך. מימיי לא אשכח את האופטימיות ושמחת החיים האופייניים לך. מימיי לא אשכך את כל המתנות הקטנות והאישיות לכל אחד ואחד שהיה מתארח אצלך. מימיי לא אשכח את האהבה שהענקת לנו מאז היותנו ילדות, אחיותיי ואני, והאהבה שהענקת לילדיי.
את אישה שאין כמותה, אשר יודעת לאהוב ללא תנאי או גבולות, להקשיב בלי לשפוט. את דוגמה ומופת של נדיבות ולב.
תמיד הפתעת אותנו עם סיפורי ילדותנו בפרטים מדויקים שרק את היית זוכרת. וכל פעם מחדש היינו צוחקים בשמחה. לעולם תהיי אמא שנייה עבורי. לעולם תהיי בלב שלי.
מוריאל (אחיינית של מרלן)
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
היי דודה!
אני לא באמת יודעת מאיפה להתחיל...
יש כל כך הרבה להגיד, כל כך הרבה זיכרונות לשתף.
אני זוכרת, כשהיינו באים לראות אותך כל קיץ, והיינו מצטרפים אליך בחדר אוכל, היית תמיד צוחקת על זה שרציתי לקחת קערה של אורז.
אני זוכרת שתמיד אחרי האוכל, היית משלבת ידיים בצורה מצחיקה והייתי מחקה אותך.
ואז היינו הולכים למועדון שקראת mois d'automne כי כשהייתי קטנה חשבתי שככה קראו למקום הזה.
גם פה הייתי לוקחת תמיד את אותו הדבר, וזה היה מצחיק אותך כי שאלתי אותך "איך אומרים קשית בעברית" והיית עונה לי "קשית" תוך כדי צחוק.
אחרי זה היינו הולכים לבית שלך והיית אומרת אהלן לכל בן אדם שהיה בדרך.
אני תמיד שמחתי לראות שאין בין אדם שלא אהב אותך בצורה מיוחדת.
כולם אהבו אותך, אהבו אותך מאוד מרלן!
אני מרחמת על כל האנשים שלא יכירו אותך כי הם לא יראו כמה היית יוצאת מן הכלל.
אלוני אלונה אלונו שלך
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מרלן
כבר הרבה זמן שכבה האור בדירה למטה. אבל כשהחלו השיפוצים זה כאב, כי עד אז עוד הייתה בי תקווה שתחזרי. הייתה בי התקווה שהאופטימיות שלך תרפא את הכול ותחזרי להיות ראש השכונה שלנו.
מרלן – האישה ללא גיל, אישה שהיא קונצנזוס. אישה שכולם אוהבים.
היית חברה של כולם – צעירים ומבוגרים, תמיד שואלת ומתעניינת – תמיד חדה.
אמנם חיית לבד. אבל מעולם לא היית לבד. היית עטופה בחברים ומשפחה, שהגיעו כל הזמן אליך מנתניה, מהקיבוץ ומצרפת.
כששיה נולדה, אמרתי לך שאת כמו הסבתא שלה וכל כך התרגשת. אף פעם לא פספסת מאורע חשוב, כמו חג או יום הולדת – העיקר היה לתת את תשומת הלב.
היית השכנה הכי טובה שהכרתי. אני זוכרת, שלפעמים כשהיו מגיעים חברים, הייתי שואלת אותך אם הרעשנו לך ואת היית עונה לי, במבטא צרפתי אופייני: "לינור, זה לא רעש זה החיים, ואני אוהבת את זה".
לימדת אותי שאפשר לקחת את החיים על הצד החיובי שלהם, להיות אופטימית וליהנות מרעש החיים. למדתי ממך להבין שתקשורת טובה וחברות יכולה להיות בכל גיל עם כל גיל, ושההומור לא נעלם – גם כשמחלה חשוכה תוקפת.
בתקופה האחרונה, היית בבית חולים שיקומי ולא הסכמת שנבוא לבקר. רצית שנזכור אותך כמו שהיית. זה מאוד העציב אותי, אבל גם הבנתי אותך. היינו מתכתבות ומדי פעם הייתי שולחת לך זר פרחים, כי כל כך אהבת פרחים. זה תמיד היה מחמם את ליבך ואפשר היה להרגיש את ההתרגשות שלך מבעד להודעות, ואותי זה שימח – כאילו הייתי לידך.
בשנים האחרונות, החבורה שלך הצטמצמה וראיתי כמה כאב לך על לכתן של חברותייך. תמיד היית מספרת לי עליכן – הפמיניסטיות האמתיות – עם סיפורים מרתקים. גם סיפרת על איך שעזבת קריירה רצינית בבנק בצרפת לטובת הארץ ואיך שלא הבינו אותך שם וחשבו: "מה עובר לך בראש?!"
מרלן יקרה, את תחסרי לי מאוד.
אני מקווה שאבא דואג לך שם למעלה ושאתם ביחד באגף של האנשים הטובים – אלו שכולם אהבו ועדיין אוהבים בעולם הזה.
אוהבת, לינור
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------==------------
מרלן מטפלת אהובה
עדן רז כהן
מרלן לא נישאה מעולם
"האדם" היה אהובה הבלעדי
לצידו צעדה כל חייה
חופשיה ומשוחררת מן הבעלות.
כשהיינו ילדים, בכניסה לביתה
עמד כלוב מלכותי, כדוגמת "כלוב הזמיר"
הכלוב היה ריק.
באחד מביקורי בביתה, שנותר איתן ונאמן לה
עד יום מותה...
שאלתי: "למה הכלוב ריק?"
מרלן צחקה את צחוקה הצרוד
וענתה: "שחררתי את כל הציפורים לחופשי!"
ציפור חופשיה הייתה מרלן
ציפור שיר צרודה
'אדית פיאף' של הזמירים.
שירתה הייתה כ"מצלמה"
ב'קליק' אחד תפסה אותנו ילדי כיתת-יובל
היטיבה למקד את אור העדשה
על חלקנו היפים
גם ברגעים שבורים, וכעורים
בעין אוהבת תפסה את 'טובנו' בקרניו
והוליכה אותו בחיוך הביתה.
מרלן הייתה "בית" עבור רבים מאיתנו
פתחה את דלת הכלוב, שחררה לחופש
נתנה
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------