אמא

נולדה בפולין בחג השבועות 1924, בת זקונים להוריה, אחות לשרה וברוך. כשהייתה בת חצי שנה המשפחה עלתה לארץ והתיישבה בשכונה מעורבת יהודית-ערבית בעיר התחתית בחיפה.

אמא סיפרה לנו פרטים רבים מילדותה. זיכרונה מגיע עד מאורעות 1929, אל האימה שחוותה כילדה בת חמש כשהמון פורעים הסתער על הבית, ובעל הבית הערבי עמד בשער חמוש בסכין, מוכן להגן עליהם בגופו.

במהלך השנים המשפחה נדדה בין דירות חדר זעירות בחיפה ובהמשך עברו לקריית חיים.

החיים בפלשתינה של שנות העשרים והשלושים היו חיי עוני ומחסור. אביה, שעבד כצבעי, נאבק לפרנס את המשפחה. אמה הייתה אישה דתיה ונשארה בבית, ואביה חילוני גמור.

כשהייתה כבת 16 הצטרפה ל"חבורת עלומים" על יד בן-שמן, אותה ייסד חיים בר-נחום, אדם מיוחד במינו. יחד עם שותפתו זהבה פוקס, הקימו בעבור בני הנוער בית חם ואוהב המבוסס על שיתוף ועזרה הדדית. השנתיים שהתגוררה שם היו מהמאושרות בחייה.

לאחר תקופת הכשרה בגבת הצטרפה בעקבות אחיה ברוך לקבוצת הצופים בפרדס חנה, שם הכירה את אבא. ב-1950 נישאו במעגן מיכאל והקימו כאן את ביתם.

אמא הייתה מוכשרת מאוד במלאכת יד למיניה. סרגה, רקמה, וכמובן תפרה. התפירה באה לה בטבעיות ותמיד אהבה לשבת על יד המכונה, לעצב, לגזור ולתפור מכנסיים לכל נערות ונשות מעגן מיכאל לדורותיהן. עד פרישתה מהעבודה בשנות השבעים לחייה, בגלל בעיות בריאות, המשיכה לתפור מכנסיים לפי מידה והזמנה אישית לנשים שנרשמו ב"רשימת רחל'ה", שהייתה תלויה בתחילת כל עונה על דלת חנות מחסן הבגדים.

כשהייתה בת 81 הצטרפה למשפחה ענבל, שהייתה משוש חייה והביאה לה אושר רב בימי זקנתה.

אמא הייתה חברת קיבוץ נאמנה מראשית ימיה כאן. אהבה והעריכה מאוד את החיים כאן, את הטוב שקיבלה בתמורה לעבודה קשה, את החינוך המשותף שהעניק לבנותיה יסוד מוצק ובטוח להמשך החיים. קיבלה עליה את הכול בשמחה וללא תלונה וראתה את הצד המואר והחיובי גם במצבים קשים.

עד סוף ימיה הייתה חדה וצלולה להפליא, הרבתה לקרוא ולצפות בטלוויזיה וזיכרונה ללא פגם. אישה שקטה, מופנמת, צנועה, רגישה מאוד, עשתה עבודתה בחריצות ואהבה להלביש את נשות הקיבוץ.

את רגשותיה כלפינו, כלפי הנכדים והנינים האמריקאים שלה, ביטאה בחום ובפה מלא. 

אמא האריכה ימים. עד לפני זמן לא רב הייתה איכות חייה טובה. למרות שלא יצאה כמעט מביתה בשנים האחרונות, המשיכה לשמור על קשר עם הנעשה בקיבוץ באופן עקיף דרך העלון והסיפורים שסיפרתי לה.

הפרידה מאמא היא גם פרידה מרוזינה, דמות חשובה ביותר במשפחתנו הקטנה. לפני 12 שנים הגיעה אלינו, 6 שנים טיפלה באבא, ולאחר מותו, אמא ביקשה שתישאר איתה. איזה קשר נפלא וחם נוצר ביניהן! אמא אהבה את רוזינה, רוזינה אהבה את אמא והייתה מסורה לה, הייתה לה אשת סוד וידידה טובה. אמא נתנה בה אמון מוחלט ובטחה בה שתדע ללוות אותה בשלבי חייה האחרונים.  בזכות רוזינה זכתה אמא לחיים מלאי כבוד, אהבה ותשומת לב מלאה לצרכיה ורצונותיה, בדיוק כמו שאהבה. מתנה נפלאה נתת לאמא, ועל כך אנחנו מלאי תודה והערכה.

ורד

---------------------------------------------------------------------------------------------------------

בפעם הבאה שנתראה, אמרתי למישהי שפגשתי השבוע – אני כבר אהיה פנסיונרית, ויתומה.

מוזר החיבור בין שתי מילים אלה.
הרי יתמות היא מנת חלקם של ילדים, ולא של אנשים בעשור השישי לחייהם.
עכשיו אני יודעת – יתמות אינה קשורה לגיל. יתמות היא מצב בו אין יותר אבא ואמא.

אין יותר אמא.
שחושבת עליך, שרוצה בטובתך, שדואגת ואוהבת תמיד, ללא תנאי, בנפש חפצה ותמה.
אין יותר אמא שרואה אותך עירומה כביום היוולדך.
מבעד לשכבות החיים, לטרדות היום יום, לרישומן של השנים החולפות.

"מה קרה?" את שואלת.
"רזית. הסתפרת. את מרגישה לא טוב? את צריכה כסף?"

מיד, בפתח הדלת, ב"הלו" הראשון של שיחת הטלפון.
"ואת, מה שלומך אמא?"
"אני בסדר. לא רוצה לצער אותך", אמרה.
שומרת עליי מפרטי הפרטים, מפריטת החיים למטבעות המוות המתקרב.
שומרת.

שתינו בחרנו את המועד:
אני – לסיים את עבודתי
ואמא שלי – לסיים את חייה.

איך היא מצאה כוח, האישה העדינה הזאת, לקחת את גורלה בידיה.
לומר – אני לא רוצה יותר.
באותה נקודה בה כלו כוחותיה, ונדמה שהנה היא נכנעת, נרמסת תחת כובד אין האונים של הגוף.

ממש בפתחו של הסוף – נגלה לה אוצר: אוצר של בהירות וצלילות, נחישות ואומץ, וגדלות נפש.
"לא צריך לחפש מטפלת", אמרה, "אני החלטתי".
"בוודאי תפגשי את אבא" אמרתי לה, "ותשבו ביחד על הספסל, כמו פעם".
"תחזיקו ידיים?" שאלתי אותה. "הוא בוודאי מחכה לך" – חייכנו.
"תשמרי על קשר" – ביקשתי ממנה, חילונית קטנת אמונה שכמותה.

מן המקום ההוא אליו את הולכת, אמרתי, אל דל"ת אמות הדמיון שם תשכון מעתה ואילך.

כך או כך, תימשך השיחה הפנימית בינינו, אמא.
מלווה לעיתים בהרמת גבות, בזיכרון של נגיעה רכה, שתיקה וקשב.

והמבט הצלול בעינייך הרואות לקרקעית הנפש, נזהרת ברגישות ובצניעות שלא לדלות משם את שאינו ניתן לך.

"כן אמא, אבל לא יכולתי לישון הלילה. דאגתי לך".

"אין מה לדאוג", את אומרת. "אני החלטתי. אני נפרדת כך".

היי שלום אמא.
אנו פונות כל אחת לדרכה.
את – שסיימת את חייך, ואני – אישה גדולה בשנים שבתוכה טמונה אמא קטנה שלי, שמתה.

"טוב, נראה מה יהיה", כך תמיד, אמרת.
נראה.

אילה

 --------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבתא יקרה ומיוחדת שלי,

אני אוהבת אותך.

אני זוכרת את היום הזה שקיבלת אותי למשפחה, עם חיבוק גדול, נשיקות ואהבה בעינייך.

אני זוכרת את החוויות המשותפות שלנו, ובמיוחד את הצחוקים שלנו ביחד.

בשבוע שעבר באתי לראות אותך בפעם האחרונה, ולמרות כל הקושי אמרת לי:

"אני אוהבת אותך מאוד. אני שמחה שיש לי אותך".

את נתת לי שמחה ואני אתגעגע אליך מאוד.

תודה שהיית חלק מהחיים שלי.

אוהבת אותך מאוד,

ענבל 

----------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה

בעלה ------- אוסי רז