לכל איש יש שם / זלדה מישקובסקי
לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו
לכל איש יש שם
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתן לו האריג
לכל איש יש שם
שנתנו לו ההרים
ונתנו לו כתליו
לכל איש יש שם
שנתנו לו המזלות
ונתנו לו שכניו
לכל איש יש שם
לכל איש יש שם
לכל איש יש שם
שנתנו לו חטאיו
ונתנה לו כמיהתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו שונאיו
ונתנה לו אהבתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו חגיו
ונתנה לו מלאכתו
לכל איש יש שם
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אבא נולד בשנת 1933, בעיר המאדן שבצפון פרס, שם קבור מרדכי היהודי. הוא נולד כבן בכור יחד עם אחיו התאום חיים ז"ל. אחריהם נולדו עוד 6 אחים ואחיות. זו היתה משפחה אמידה, שהתפרנסה מסחר בדים. כשהיה בן 9 עברה המשפחה לעיר טהרן.
בילדותם לא הובלטה יהדותם, אבא למד ביחד עם מאיר אהרוני ז"ל, בבית הספר הצרפתי "אליאנס", ומאיר שמר עליו, כי היה קטן קומה. אבא היה פעיל בתנועת הנוער החלוץ, ובגיל 14 השתתף בהפגנה, במהלכה נתפס והוכנס לבית מאסר.
טרם עלייתו ארצה עשה שנת הכשרה בחווה חקלאית. השליח שלמה הלל ז"ל, סיפר להם על יהדות, ציונות, ארץ ישראל, קיבוץ... כשהכול נעשה בסתר. אבא עלה ארצה ללא פרידה מסודרת ממשפחתו, הוא עזב תרבות, נופים, אנשים, מנהגים, אוכל, הכול ברגע אחד, למען חזון המפעל הציוני.
ממש בזמן הזה, בחודש מרץ בשנת 1951, הגיע אבא יחד עם קבוצת ההכשרה שלו לקיבוץ מעגן מיכאל. בשדה התעופה קיבלה את הקבוצה מרימי מגנוס ז"ל. אבא, שהגיע כשהוא לבוש בחליפה מהודרת של בית הספר "אליאנס", הבין מהר מאוד שאין בה צורך.
כשאבא הגיע לקיבוץ הוא אומץ על ידי משפחת תלם – מיכה וצילה ז"ל, להם הוקיר תודה עד יומו האחרון. שום דבר לא היה דומה למקום ממנו בא, הכול היה שונה – האוכל, השפה, הלבוש, הסביבה. נער ללא משפחה. הם היו עמוד תווך משמעותי מאוד עבורו, שהקל על חבלי הקליטה.
לימים אבא סגר מעגל כאשר גויס בעצמו בסוף שנות ה-70, ונשלח ליוון על מנת לסייע בהעלאת יהודי אירן לארץ, אשר הוברחו במבצע מורכב. תפקידו היה לפגוש אותם ביוון ולטפל בהם טיפול ראשוני. שנים הוא לא דיבר על מה שהיה שם, ורק לאחרונה התחיל מעט לספר. היה מקרה בו ישב במטוס הריק, וביקש מהשליח לחזור למולדת, ולו לזמן קצר, לראות את משפחתו שנשארה מאחור אחרי נתק של כמה עשרות שנים. הזיכרונות שהציפו ועלו, עוררו את רצונו לראות שוב את נופי ילדותו, אך השליח השיב שזה יכול לסבך את המשפחה בישראל. אז עצר אבא את סיפורו, ולא אמר מה היה. האם נסע? לא נדע.
אבא שירת בנח"ל ותמיד היה מספר בגאווה כיצד הלווה לבן גוריון את מעילו, היות ושניהם היו באותן המידות. בקיבוץ אבא שויך לדור "ההשלמה", וללא שאלות הפשיל את שרווליו ונכנס "מתחת לאלונקה" בהקמת הקיבוץ וביסוסו.
בקיבוץ היה סידור עבודה, אבא עבד ביחד עם מיכה. יחד הם הניחו את קו המים הראשי והראשון לקיבוץ. העבודה היתה ידנית, ללא טרקטורים, עבודה פיזית קשה. אחר כך עבד בעדר ובגידולי שדה, אך עיקר חייו עבד באינסטלציה. הוא ניהל את הענף בקיבוץ במשך יותר מ-30 שנה עד יציאתו לפנסיה בגיל 72. אבא היה אדם חרוץ, מסור ואחראי. היה קם בשבת וחג, בערב שישי ובאמצע הלילה, לתקן פיצוצים, והעיקר שיהיה מים לחברים.
אבא הכיר את אמא ציפורה (ז"ל) על ידי שידוך שעשו מוניה ושרקה אברהמי ז"ל. בסוף מרץ 1958 הם התחתנו בצניעות במתנ"ס של "ועד הקהילה" בירושלים. הקיבוץ אירגן להם הפתעה, ושלח משאית עם כל החברים שיחגגו ביחד איתם, זה כמובן שימח וריגש אותם.
נולדו להוריי 4 ילדים – גיורא, סיגל, עמוס ונעמי. מהם הם רוו נחת מ-8 נכדות ונכדים – ליאור, יובל, אתל, עינב, יעל, ליאת, אורי ודרור. לאחרונה אפילו זכה להיות בחתונה של נכדתו עינב.
לאורך השנים היו לאבא תחביבים מגוונים – צורפות אצל ברוריה גלפז, חוג הדרמה והתיאטרון שפרח בשנות השישים והשבעים בקיבוץ, עם רחל טוביאס ז"ל, במיוחד הצגות פורים ומאוחר יותר עם דידי גת ז"ל ואחרים. כשיצא לפנסיה רכב הרבה על אופניו בנופים הקסומים שבסביבות הקיבוץ, ובשנים האחרונות התאהב בפילאטיס.
אבא אהב את הפולקלור היווני, המוסיקה והריקוד. הוא היה איש של אנשים, מכל הסוגים, ללא קשר למוצא דתם. חבר של כולם, מקבל את כולם – היו לו חברים דרוזים ומוסלמים ותמיד שמח שבאו לבקרו. חברים רבים שהלכו איתו לאורך הדרך נפטרו, והם חסרו לו מאוד.
לאורך כל חייו היה אבא אדם פעיל גופנית, אך לפני כמה שנים אובחנה אצלו מחלת הפרקינסון, אשר אט אט הגבילה את תנועתו, יכולותיו ותפקודו, ומנעה ממנו דברים רבים שאהב לעשות.
אבא היה מחכה באדיקות לסופי שבוע, בהם הבית היה מתמלא בהמולת החמולה המשפחתית. חגים וימי הולדת נחגגו, ותמיד היתה לו שמחה וגאווה מהשבט הקטן שלו.
אבא, אני מבטיח לך שיבוא יום וזמנים יישתנו ושערים ייפתחו, ואנחנו נבקר את המולדת שלך אירן, ונכיר את המשפחה, התרבות, הנופים והאנשים שכה חסרו לך במשך השנים.
לפני סיום אנו מבקשים להודות על הטיפול באבא לצוותים הרפואיים, הסיעודיים, לרשות הגיל השלישי, לאורית וכמובן לגיא שהייתה חלק מחיינו בשנתיים וחצי האחרונות.
לפני עשרים ושמונה שנים נפטרה אמנו, וכעת אתה הולך מאיתנו. בתקווה שתפגוש את אמא למעלה, תספר לה על המשפחה שגדלה, עד כמה אנחנו מתגעגעים ואוהבים אותה, ועד כמה היא חסרה.
היה שלום אבא.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
סבא שלנו
היום הזה הוא יום בלתי נתפס. אנחנו נמצאים בבית הקברות, מלווים אותך בדרכך האחרונה. לעולם לא נשכח אותך סבא, לא נשכח את יצחקל'ה נצר. היית אדם של משפחה, שמחת כל כך בכל פעם שהמשפחה שהקמת התאספה לאירועים מיוחדים.
היית סבא מצטיין, בכל פעם שהגענו אליך לבית, תמיד דאגת והצעת שיהיו פיצוחים ופירות על השולחן. תמיד שמחת לארח אותי ואת דרור אצלך למשך יום או יומיים, ותמיד בחיוך. אני זוכר שהיינו יוצאים לטיולי אופניים בשבע בבוקר, ומדי פעם עוצרים בבית הקברות. מעולם לא חשבתי שיום אחד אהיה כאן, עצוב כל כך, בלעדיך.
היית אדם שמח, אהבת לחיות את החיים. היה לך תמיד חשק לטייל ולחוות עולם בכל הזדמנות שהיא. על הקירות בביתך תמיד היה ניתן לראות את הצלחות היפות שהבאת איתך ממדינות שונות, ואת הפסלים והמזכרות שהונחו על המדפים.
היה לך עמוד שידרה, תמיד אמרת ועמדת על דעותיך בצורה ברורה, אך ידעת גם להקשיב כאשר ניסו לשכנע אותך או להסביר לך צורת חשיבה שונה, ועל זה כולנו מעריכים אותך.
תמיד אהבת לצחוק, לבלות ולאכול. בכל הזדמנות היית נפגש עם בועז להשלמת פערים ובכל פעם התפלאתי מכמות האנשים שהכרת כאשר הסתובבנו יחד בקיבוץ.
סבא שלנו, תודה לך על הכול. על כל נשיקה, חיבוק ושקית של שוקולדים בכל מפגש. אנחנו מקווים שנהנית מאיתנו לפחות כמו שנהנינו ממך. שולחים לך אל השמיים אינסוף ברכות ואיחולים, ומקווים שהילד שנולד באירן יושב היום למעלה גאה ומסופק, עם כוס לימונצ'לו ביד, ליד בחירת ליבו.
אוהבים אותך עד השמיים ובחזרה, הנכדים –
ליאור, יובל, אתל, עינב, יעל, ליאת, אורי ודרור.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
קרבת משפחה
אשתו----- צפורה נצר