נזכור את קלבה
לפני מספר ימים הבאנו את קלבה לקבורות, יצא למסע אחר, חדש – כזה שלא היה בו מעולם. מהיכרות רבת השנים עימו, גם ממסע זה ידע להפיק את המירב, ללמוד, להתרגש, להחכים ובעיקר לשתף אחרים בחוויותיו לאורכם, לרוחבם ולעומקם .
כאחד ממנהליה הבכירים ובמשך 42 שנה קלבה תכנן ויצק בפלסאון את אחד מעמודי הטווח החשובים ביותר, הקים את מחלקת הייצוא, שנקראה אז כפי שנקראה, אך עיסוקו היה בשתילים הרכים והמהותיים לצמיחת העתיד של הארגון שאנו פוגשים היום.
רשת שירות הלקוחות, מחלקת הפרסום והתקשורת, טיפול בכל מסמכי הייצוא והחשבוניות, הקפדה על האריזות, צורתן, ניקיונן והעמסתן על המכולות. והכל במגע ידיו, קנאי לסדר, לניקיון ולדיוק – לאו דווקא כבירוקרט, אלא דווקא מהמקום שאין חשוב מאמון הלקוח ואסור לנו לטעות ולו בקטנות.
מפגשיו עם לקוחות בארץ ובחו"ל היו מלאי הערכה וכבוד לזולת ולא משנה מי זה היה. תמיד במאור פנים, בהבעת תודה, קשוב לכל בקשה, בעיה ורעיון. בשובינו מחו"ל היינו ניגשים אליו "לדווח" מה היה, מה צפוי, מה קשה, והוא היה סקרן, אהב לשמוע, להבין ובעיקר בחוכמתו הרבה, שאל שאלות – לא על מנת לקבל תשובות, אלא על מנת שנשאל את עצמנו ונבחן האם והיכן אפשר לעשות טוב ונכון יותר.
לעיתים תכופות הפכו הדיווחים למונולוגים של הצד השני. קלבה, ידען "אובססיבי", היה משתף בסיפורים קרובים ורחוקים על היסטוריה, פוליטיקה, דברי דיומא, והיינו נשאבים לכך ומרגישים בסיומו של מפגש שבאנו לדווח אך יצאנו "מדווחים", משכילים ומרוגשים בהרבה משהיינו כשנכנסנו.
איש צנוע, חכם ורגשן היה קלבה, אך "כמצוות התקופה והתנועה" נהג להסתיר את תכונותיו אלו. מעשיו נטוו בחייה של חברה שהוא שותף מהותי בהקמתה, שותף לקביעת כישוריה, תכונותיה, יכולותיה והצלחתה הכלכלית, ויותר מהנ"ל נשמתה היתרה – יושרה, חריצות וכבוד האדם.
עצב הוא המחיר שאנו משלמים על פרידה מידיד ואיש שהשפיע עלינו ועל חיינו.
אנו עצובים...
פלסאון
אני מתנצלת מראש אם אדבר בשגיאות. מי שתמיד עשה לי הגהות, פשוט אינו זמין.
לתפיסתי האישית שלי, קלבה לא "הלך לעולמו". כל עולמו שלו הוא כאן, לידי, ליד המשפחה, לידכם, חברי מעגן מיכאל וחברים מבחוץ.
לתפיסתי האישית הוא איננו נמצא "למעלה" ואין ביכולתו לשמור עלינו משם, ממש כפי שאנחנו לא הצלחנו לשמור עליו פה.
צר לי אם אני פוגעת באמונה של מי מכם, אך לפי ההבנה שלי, אין לי אל מי לפנות מכאן בגוף שני.
אוסיף רק זאת: החיים של קלבה התנהלו בהתאם לכוונותיו.
מצעירותו יצא לדרך אשר לא חפפה את דרכם של הוריו, אותם אהב אך לא בכל דבר הסכים – והוא התמיד בדרך שלו למרות התהפוכות שנתקל בהן, לרבות מלחמות ומריבות פוליטיות וחברתיות.
נוטה היה להסתכל אחורה, בעיקר אל עבר חברים יקרים אשר איבד בדרך, אך מוכן היה להתקדם, ולא להירתע מאכזבות.
לא ברור לי עד היום איך השתלבתי אני בחיים אלה חדורי הגשמת מטרות.
כנראה שלאהבה אין צורך ביסודות פילוסופיות.
בשבילי הוא פשוט היה אהבת חיי.
הוא אהב את בני משפחתו אהבה צורבת שקשה היה לו להביע במילים, אך למרות זאת כולם הרגישו.
אני רוצה לקרוא לכם את המכתבים ששלחו שני נכדיו, טל וגיל (הבנים של ענת) אשר חיים בארה"ב. המכתבים כתובים באנגלית ומי יותר מתאים ממני לקרוא לכם אותם?
Saba was the best grandpa that can be.
He was smart, loving and the man that I want to become.
He was brave, knowledgeable and your kind of man.
I love him very much and I will miss him.
I will miss not to see him again.
I hope you all know that I am hoping you stay strong and continue to love each other and take care of each other. I think that was What Saba wanted. I love you Saba. I will miss our Sunday meet on the computer.
Your loving grandson
Tal
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
קלבה – האיש והאגדה
בעת היותי גזבר, קלבה היה מנהל היצוא של פלסאון. הפעילות מול הבנק שלנו בתחום היצוא הייתה כרוכה בהמון ניירת מסובכת, שהצריכה מגע שוטף יומיומי בטלפון בין אנשי הבנק לקלבה.
אנשי הבנק היו מוקסמים מקלבה. הקשר איתו היה בהיר, אמין, זמין וברור.
אנשי הבנק העריצו את קלבה – האיש המסתורי מאחורי אפרכסת הטלפון.
לימים אורגן בפלסאון ביקור של אנשי הבנק. היה להם ולהן בקשה אחת ממני – תפגיש אותנו עם קלבה.
אחד אמר לי, כל הביקור היה כדאי רק כדי לפגוש את קלבה,
ושני אמר לי – הגיע הזמן לפגוש את קלבה – האיש והאגדה.
עלי יהלום
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------
סבא קלבה
לוחם וגיבור, אך אוהב חיים ואוהב אדם, ובעיקר איש משפחה.
מתעניין בנושאים הכי משמעותיים, אך גם בדברים הפשוטים ביותר.
אוהב חוכמה ואירועים היסטוריים, אך גם כדורגל ואת ארסן ונגר, ואת וואליד באדיר.
סבא קלבה נולד בתל אביב, בנווה צדק, השכונה בה אני מתגורר כיום. ברחוב השחר, מספר דו-ספרתי של מטרים מהמקום בו נכתבו שורות אלו.
מאז ומתמיד שמעתי שבחים על סבא קלבה, מכל הכיוונים.
מעולם לא הופתעתי, משום שהאדם שהכרתי היה זהה לדמות המשובחת בסיפורים.
כשהייתי בן 13, נסענו אני, אתה ומורין לאנגליה לראות את ליברפול מנצחת את וויגאן. איזה משחק זה היה, ליברפול ניצחו 3:2 מגול במספרת של דירק קאוט בתוספת הזמן. איזו נסיעה, איזו חוויה, איזה כיף. עמדנו באנפילד ושרנו you never walk alone עם כל הקהל. איזה רגע עוצמתי.
בטיסה הלוך ללונדון אתה שמת כיסוי עיניים. אני צפיתי בסרט ששודר במטוס, 'איים אבודים'. ראיתי שם את הסצנה בה מודעים ברדיו שירו בשגריר בבריטניה שלמה ארגוב. ושכתוצאה מכך החלה מלחמת לבנון הראשונה.
לאחר מכן כשנחתנו ויצאנו מהית'רו במונית, עברנו ליד מלון דורצ'סטר וסיפרת לי שכאן ירו בחבר שלך. אני הגבתי בשאלה "שלמה ארגוב? השגריר?"
ואיך שהעיניים שלך זרחו לתגובתי.
אותן העיניים שזרחו לראות אותי נשבע בכותל עם כומתה חומה ועץ על הכתף.
אותן העיניים שזרחו לראות אותי יוצא מעזה.
היום אני כבר בשל להגיד שעצם זה שהצלחתי לסיים שירות צבאי כלוחם בגולני, ממש לא היה עניין של מה בכך. 'לתת כתף' מהווה משל להשתתפות ולקיחת חלק בנטל, ואילו גיבור כמוך אף לקח ביטוי זה מעבר לגבול המטאפורה. לא הייתי אידיאולוג כמוך ובטח שלא הייתי גיבור כמוך. אבל לא חיפשתי להיות גיבור. כל מה שרציתי זה להיות כמה שיותר כמוך. ככה שרדתי לפי משפט שדקלמתי לעצמי – "אני לא חוזר ג'ובניק לסבא". לא כי אמרת, ולא כי שידרת. אלא כי אני אמרתי, וכי אני רציתי, ובעיקר כי אני הערצתי.
אני מצטער שלא הגעתי הביתה בתקופה האחרונה. אני יודע כמה ששמחת לראות אותי, ראו לך בעיניים, זו היתה תמונה ששווה יותר מילים מכל הספר שכתבת, וכל המילים שאמרת.
אולי המבט שלי פחות מובהק, על אחת כמה וכמה עכשיו כשאדום ושורף בעיניים. אז חשוב לי לומר – אני כל כך שמחתי לראות אותך בכל פעם. כל כך אהבתי אותך, וכל כך הערצתי אותך.
אני כל כך מתגעגע, ואוהב אותך ללא גבול.
נוח על משכבך בשלום סבא.
הנכד והמעריץ מספר אחד שלך, רותם 'קלבה' קליבנוב.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נזכור את קלבה
לפני מספר ימים הבאנו את קלבה לקבורות, יצא למסע אחר, חדש – כזה שלא היה בו מעולם. מהיכרות רבת השנים עימו, גם ממסע זה ידע להפיק את המירב, ללמוד, להתרגש, להחכים ובעיקר לשתף אחרים בחוויותיו לאורכם, לרוחבם ולעומקם .
כאחד ממנהליה הבכירים ובמשך 42 שנה קלבה תכנן ויצק בפלסאון את אחד מעמודי הטווח החשובים ביותר, הקים את מחלקת הייצוא, שנקראה אז כפי שנקראה, אך עיסוקו היה בשתילים הרכים והמהותיים לצמיחת העתיד של הארגון שאנו פוגשים היום.
רשת שירות הלקוחות, מחלקת הפרסום והתקשורת, טיפול בכל מסמכי הייצוא והחשבוניות, הקפדה על האריזות, צורתן, ניקיונן והעמסתן על המכולות. והכל במגע ידיו, קנאי לסדר, לניקיון ולדיוק – לאו דווקא כבירוקרט, אלא דווקא מהמקום שאין חשוב מאמון הלקוח ואסור לנו לטעות ולו בקטנות.
מפגשיו עם לקוחות בארץ ובחו"ל היו מלאי הערכה וכבוד לזולת ולא משנה מי זה היה. תמיד במאור פנים, בהבעת תודה, קשוב לכל בקשה, בעיה ורעיון. בשובינו מחו"ל היינו ניגשים אליו "לדווח" מה היה, מה צפוי, מה קשה, והוא היה סקרן, אהב לשמוע, להבין ובעיקר בחוכמתו הרבה, שאל שאלות – לא על מנת לקבל תשובות, אלא על מנת שנשאל את עצמנו ונבחן האם והיכן אפשר לעשות טוב ונכון יותר.
לעיתים תכופות הפכו הדיווחים למונולוגים של הצד השני. קלבה, ידען "אובססיבי", היה משתף בסיפורים קרובים ורחוקים על היסטוריה, פוליטיקה, דברי דיומא, והיינו נשאבים לכך ומרגישים בסיומו של מפגש שבאנו לדווח אך יצאנו "מדווחים", משכילים ומרוגשים בהרבה משהיינו כשנכנסנו.
איש צנוע, חכם ורגשן היה קלבה, אך "כמצוות התקופה והתנועה" נהג להסתיר את תכונותיו אלו. מעשיו נטוו בחייה של חברה שהוא שותף מהותי בהקמתה, שותף לקביעת כישוריה, תכונותיה, יכולותיה והצלחתה הכלכלית, ויותר מהנ"ל נשמתה היתרה – יושרה, חריצות וכבוד האדם.
עצב הוא המחיר שאנו משלמים על פרידה מידיד ואיש שהשפיע עלינו ועל חיינו.
אנו עצובים...
פלסאון
---------------------------------------------------------------------------------