אמא שלנו
אנחנו רוצות לכתוב על אמא והמילים נתקעות.
אולי נפלה עלינו אילמות כי איננו רוצות להאמין, או כי אין לנו דרך קלה לתאר אותה – דמות כל כך מורכבת שעיצבה במידה רבה את מי שאנחנו.
קשה לנו להפריד בין השכבות הרבות של אישיותה.
סיפור חייה, עליו היא הרבתה לדבר, יכול היה להיכתב כרומן תקופתי בלתי יאמן. תחילתו בשנת 1924 בדגניה א', סיפור של חלוציות, לחימה הרואית, צעירה סוערת שיצאה ללמוד ריקוד, והמשכו בעולם אפור קצת יותר של משפחה, גידול ילדות כמעט לבד, ושוב קיבוץ. עם זאת היא התמידה ביצירה אין סופית כ- 70 שנה, שבהן הכינה חגי מחזור, ברי מצווה, ואת הריקודים לחגים. הריקודים האלו, כפי שחלקכם חוויתם אותם על בשרכם, חזרו כמו טקס מקומי שיש להקפיד בו בדיוק על כל תו ופסיק, אבל כל אחד יכול היה לרקוד אותם.
היא נולדה כתאומה זהה עם דיתה אחותה, ומיד יצאה למאבק על האינדיבידואליות שלה. מלאת תשוקה, יצריות ומרדנות, שאפשרו לה לחיות את החיים ולא רק לשרוד אותם גם בתקופות היסטוריות קשות וטרגדיות אישיות.
היא אהבה את אבא אהבת נפש ולאחר מותו הוא מילא את חייה בתוכן דרך הנצחתו.
היא הייתה אמא, לא תמיד קלה, תמיד נדיבה עד בלי די. השנים, ובעיקר הנכדים והנינים - רככו אותה.
למרות גילה המופלג הייתה בה איזו עצמה פנימית שאספה אותנו תחת כנפיה.
היא התקשתה ללכת, ראתה בקושי בעין אחת, אבל לא איבדה את הסקרנות ואת תאוות החיים. עד יומה האחרון היא קראה ללא הפסקה, הייתה מעורבת בפרטי פרטים בחיי כולנו, עליהם הייתה לה כמובן דעה מוצקה.
כל כך קשה להיפרד ממנה, כי למרות שהגוף כבר כשל, הנפש הייתה עוד תאוות חיים. היא היוותה מקור משיכה לנו, לנכדיה ולניניה. הם הקיפו אותה באהבה ובהערצה ושתו בצמא את סיפוריה על ילדות בעולם אחר, סיפורים שאפשרו להם לחיות אותם דרכה.
לעיתים שכחה שהיא לא תחיה לנצח. כשנולד נינה הראשון בהיותה בת 92 היא הרגיעה אותנו ברצינות גמורה, שהיא תדאג לו גם כאשר אנחנו כבר לא נוכל.
לכן אולי כל כך קשה לנו לכתוב על דבר מותה, אולי גם אנחנו כמותה, לרגעים חשבנו שתחיה לנצח.
בשבע השנים האחרונות נכנסה למשפחתנו שליני המטפלת של אמא - אישיות מיוחדת במינה. ברגישותה וחוכמתה הרבה היא ידעה להיות קשובה מאוד לצרכיה תוך שמירה על כבודה ונוצר ביניהן קשר עמוק של אהבה וקירבה גדולה. ידענו שגם ברגעיה הקשים של אמא, היא עטופה ומטופלת באופן המיטבי ביותר. אנחנו מודים לה מקרב הלב.
פוטי, אפרת, נועה, תמר
----------------------------------------------------------------------------------------------------------
איך אני יכול לתאר כמה פחדתי מהרגע הזה?
לפני כמה חודשים, מתן אחי הגדול ואני נסענו להיפרד ממנה. זה היה עוד לפני שבכלל חלתה בקורונה, וצחקנו על כך שזו הפעם העשרים בערך שאנחנו נוסעים כדי להיפרד. גם חברים שלי כבר צוחקים עליי מגיל 13, כשבכל שנה אני אומר להם ש״את יום ההולדת של סבתא שלי אני לא יכול לפספס, כי אולי זה יהיה יום ההולדת האחרון״. היינו צוחקים איתה שהיא עוף החול. בפעם האחרונה שנפגשנו, היא אמרה לי - "קשה מאוד להיות זקנה. זה נורא. בהלוויות כבר מתחילים לקבור מסביב לקלנועית שלי". מהר שלפתי את האייפון וכתבתי את זה כדי לזכור. שליני, המטפלת האהובה של סבתא, שנלחמה על כל יום בחיים שלה כאילו הייתה אמה הביולוגית, אמרה שהיא תגיע עד גיל מאה. אבל, סבתא החליטה לפרוש ימים ספורים לפני יום הולדתה ה-98. עכשיו אני מודה על כל שנה שהיא הייתה נוכחת בחיים שלי. הייתי רוצה עוד המון שנים, אבל אני שמח מאוד שנפטרה בלי לסבול הרבה, כמו שמגיע לסבתא הטובה בעולם.
את ההספד הזה כתבתי בראש לפני הרבה מאוד זמן. היה לנו קשר מיוחד, שהתבסס במיוחד על סיפורים. היא אהבה לספר לי על כל מה שעברה בחיים, ואני כל כך אהבתי לשמוע. ביקשתי שתספר לי כל פרט שהיא זוכרת על דגניה א' של שנות העשרים, על תל אביב של שנות הארבעים, על הקריירה כרקדנית וכריאוגרפית, על הרומנים והמחזרים, על סבא יוחאי, על התקופה בארצות הברית, על ההיכרות שלה עם כל המי ומי, וכמובן עלינו הנכדים. בכל פעם שביקרתי בארכיון כזה או אחר, במסגרת העבודה שלי, אהבתי לשלוף לה כל מיני תמונות וסרטונים שלה ושל סבא. בכל ארכיון בישראל היו ממצאים מרתקים. אהבתי לשלוח לה סרטים תיעודיים, לדבר איתה על היד של טרומפלדור, ולרכל איתה על ברכה צפירה. התכוננתי הרבה ליום הזה, אבל אני עדיין עצוב כל כך שאני נאלץ להיפרד מהבית שלה, מהקיבוץ הזה, וכמובן מהזמן שלנו יחד ומכל הסיפורים.
כשחשבתי על היום שבו זה יקרה, תכננתי לספר סיפור משלי. זה סיפור על כמה היא היתה חשובה לי וכמה רציתי להגיד לה את זה. הבעיה היא, שאני לא בן אדם שמתמודד כל כך טוב עם להגיד רגשות בעל פה. אז הרבה זמן פשוט לא הצלחתי להגיד לה שאני אוהב אותה. לרגעים זה ממש היה כמו מערכון על זוג מתבגרים. מלמלתי לה את זה בכל מיני הזדמנויות, והיא אף לא שמעה. אפילו כתבתי לה ברכה ליום ההולדת, והיא איבדה אותה בדרך הביתה. עד שיום אחד הרגשתי, שאם אני לא אגיד לה את זה עכשיו, אני כבר לא אוכל להגיד לה את זה לעולם. עשיתי כמה שיכתובים בברכה שכתבתי, לקחתי את המצלמה שלי ונסעתי אליה. הושבתי אותה מול המצלמה וביקשתי שתקרא בלב את הברכה. אחרי שסיימה לקרוא, היא הסתכלה עליי בחיוך ואמרה לי ״ככה אתה מרגיש? אני אוהבת אותך מתוק שלי״.
וזה מה שכתבתי בברכה ליום ההולדת שלה, ממש לפני שלוש שנים:
״סבתי יקירתי, אני רוצה לנצל את ההזדמנות של יום ההולדת שלך, כדי לעלות על הכתב כמה דברים שהייתי שמח שתדעי. אני במיוחד רוצה להודות לך.
ראשית, להודות לך על ההשראה הענקית שאת משמשת עבורי. בגיל מאוד צעיר, בזמן שצפיתי בך בהערצה מביימת את ההצגות בקיבוץ, הבנתי מהו תפקידו של הבמאי, של היוצר. ראיתי מקרוב את המחויבות שלך לסיפור ולקצב, את היכולת שלך לנצח על מקהלה כל כך גדולה של אנשים, ויותר מהכול – את הביקורת העצמית החדה שלך והרצון הבלתי פוסק להשתפר ולדייק עוד יותר. רוב הנכדים בעולם כנראה יגידו שסבתא שלהם היא השראה עבורם, אבל רק אני יכול להגיד שבאמת למדתי ממך את סודות המקצוע שלי. אני משתדל ליישם את הערכים שלך, גם על יצירותיי שלי – ועל כך תודתי העמוקה מאוד, נתונה לך.
שנית, אני רוצה להודות לך גם על הימים הרבים ההם, שבאת להיות איתי אחרי שאבא שלי נפטר. נתת לאמא להיות יותר חופשיה כדי לדאוג לנו ולעצמה, ולי נתת קיר להישען עליו בימים שהייתי הכי צריך. באותו יום שישי שאבא נפטר, ישבתי ספון בחדרי, עם הגב לדלת. כולם נכנסו וליטפו את ראשי, אני לא הסתובבתי. בזמן שאת הגעת, מבלי לראות אותך, הרגשתי את זה. אחרי שעתיים שישבתי בלי לזוז, מיד חילצתי את עצמי מהכסא והלכתי לשירותים. אני זוכר שלא רציתי שתראי אותי עצוב, אז שטפתי פנים וענדתי חיוך מזויף. הרבה פעמים אני מרגיש, שמאותו הרגע בינואר 2005, נרקמה בינינו שותפות גורל של יתומים מאב. כילד הרגשתי שהבנת לליבי באמת – ועל כך תודתי העמוקה מאוד נתונה לך שוב.
ולסיום, אני רוצה להודות לך על האישה שאת. אישה חזקה, עצמאית, כריזמטית, דעתנית, בטוחה בעצמה, שיכולה להזיז כל הר. את משמשת עבורי מקור כוח ברגעים שאני חושב שדברים לא יכולים לקרות. אז אני נזכר בך, עוטה על עצמי את הגלימה שלך, ויוצא לכל קרב כדי לנצח. את אף פעם לא מוותרת - וזה השיעור הכי חשוב שלימדת אותי.
אני מצרף פה מתנה קטנה, בתוכה יש שיר, בתוכו יש שורה שתמיד מזכירה לי אותך:
"את שלימדת אותי לחייך למראה הרפתקה שחלפה לה. ללקק את פצעי במסתור, לקום וללכת לי הלאה".
מזל טוב סבתי, אהובתי, חירותי – אני מאחל לך בריאות, אושר, יצירה, גאווה ונחת מכל ההישגים שלך, שאחד מהם הוא גם המשפחה המפוארת שבנית.
אני אוהב אותך עד בלי די.
נכדך הרביעי"
(דברים שכתב שאולי, נכדה של שיה).
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
דברים שכתב עומרי לינדר לאפרת, בתה של שיה, לאחר מותה:
אפרתי
אמא שלך היתה מוסד
הרבה יותר מעוד בן אדם
כל כך חי כל כך קיים
מלא באנרגיות שמניעה את כולם-
המנוע שמסובב את העולם.
ההר ממול נשאר אותו ההר
לפעמים מוריק ולפעמים בשקיעה בוער
בים, הדוגיות שטות לאיטן במפרש מורם
והים אל החוף נסוג, ועם הצדפים וחוזר.
אמא שלך היתה הסלע שבהר
היתה החמה שבוערת שבשמיים
היתה התורן שמורם מעל סיפון
והיתה הגל שמחזיר מלח מהמים.
היו שדות ששינו גוונים ואדמה
היו קני סוף ששינו גובה וצורה
היו שחפיות ושקנאים ודוכיפת ואנפה
ורק אצל שיה, לא הורגשו עונות שנה...
הכל זרם בתזמון ויופי
ללא מהמורות ללא סרק או זמן או דופי
ביד רמה וציווי בטוח בלהט
היתה מעבירה את המסר, במבט.
ההר עכשיו נדם, הסלע מרכין ראש
הדוגית, ללא מפרש תנוע
קני הסוף ייטו לרוח
והשחפים, על האי, ישבו טיפה לנוח.
שיה ״שלנו״, היתה מוסד
הרבה יותר מעוד בן אדם
כל כך חי כל כך זורם כל כך קיים
מלאה באנרגיות שמניעה את כולם
כך במשך דור ועוד יותר
היא משכה ודחפה את כולנו
מי בסיבוב וצעד עם כוכב ומי במעדר
ולזה שמתקשה...או מזייף, היא לא תוותר
אמא שלך היתה ותשאר מוסד
הבסיס שממנו בונים רק לגובה
הניצוץ בעיניים , שחוזר ללא שובע
היא היתה כל כך כאן ועכשיו וקיים
משאירה עכשיו את כולנו בריק, מיותם.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
קרבת משפחה
בעלה-------וחאי בן נון