אבא האהוב שלנו עצם אתמול את עיניו הירוקות והנבונות בשקט ובצניעות רבה, חס וחלילה מלהטריד ולהעמיס.

כך היה בחייו כמו במותו.

איש יפה תואר וטוהר, שקט וביישן עם חיוך משגע ועיניים המדברות לרוב במקום הפה. פנים רבות היו לו לאבא שלנו.

"הנסיך הפולני" קראנו לו בחיבה ובאהבה רבה. בן יחיד לזוג הורים שמיהרו להגיע ארצה בדרך לא דרך, רגע לפני פרוץ המלחמה ההיא. פליטים בודדים חסרי כל וללא משפחה, להוציא דודה ובן דוד שלימים היה לאבא כאח ולנו כדוד. אבא סרב להיות מוישל'ה העטוף אהבה והגנה של זוג הורים חמים עבורם היה העולם כולו, ומיהר לפרוש כנפיים ולמצוא את מקומו כנער חוף.

לימים מיהר אבא להקים משפחה, תחילה עם אמא שלי ואחריה עם ברוריה אהובתו. משפחה מרובת ילדים לתפארת. תחילה באתי אני לעולם, בהיותו צעיר בן 21, ושבע שנים לאחר מכן עם ברוריה ובזה אחר זה, הגיעו למשפחה אוהבת וחמה לפי הסדר – שחר, ניצן ונרקיס, נופר ואחרון חביב נבות. בית הומה בשעות הילדים ולצידנו תמיד – אולפניסטים, בני גרעינים, ילדי חוץ, גלי ואנדרה, רוני לוי ואורה שהפכה לאחות של ממש מבחירה דו צדדית. ולהבדיל, תמיד תמיד בבית כלבים גזעיים ומיוחדים ולאחרונה גם חתולים.

עיקר עולמו של אבא בגיל הצעיר היה בצופים ומשם היתה הדרך קצרה ל"צופי ים". הוא השתחרר שיחרור מוקדם ומבחירה אישית ממערכת החינוך הפורמלית. הניסיון האחרון היה בבית הספר הימי מכמורת, גם שם הבין את החומר בזריזות והעדיף לרכוש השכלה בכלל וימית בפרט מהשטח, ובאופן אוטודידקטי כפי שעשה ממש עד יומו האחרון.

אותו "פרחח" הפך שנים לאחר מכן למורה, תחילה כמחנך בכיתות מרובות בנים: סלע, מעין ורותם, כיתות מאתגרות במיוחד, אותם חינך בדרך משלו, בעיקר מחוץ לכתלי הכיתה – טיולים בשטח, מחנאות, משחקים וים כמובן. בהמשך עשה הסבה, ולאחר לימודי חינוך מיוחד באוניברסיטת חיפה עסק בתחום זה בכשרון ובמקוריות. אצל פוזה לומדים חשבון בעזרת משחקי שחמט, הנדסה תוך בניית מודלים מקופסאות גפרורים וסיגריות. מילים ומשפטים מגפרורים ובעיקר, הכל הכל ברגישות רבה, הקשבה וסבלנות אין קץ.

אבא, שנולד בחיפה האדומה עד מאוד בימים ההם, היה קשור לים בנימי נשמתו. אהבה זו הביאה אותו בסופו של דבר להצטרף לקיבוץ מעגן מיכאל לאחר שהדייגים – בוריס, ג'ימי, ניסים וחבריהם, אותם פגש בנמל חיפה, אימצו וצירפו אותו לספינת הדייג של מעגן מיכאל. לאבא היו מספר קריירות מפוארות. את זו כדייג אהב במיוחד. וכן, דייג אוהב דגים. עדיין זכור לי הריח המיוחד של השרימפסים והדגים אותם היו מביאים לעיתים הדייגים כשחזרו מההפלגות הארוכות, אבא אהב מאד לאכול דגים. כשחלה ורצה לתאר מה עשו לו בניתוח סיפר שהוציאו לו לובסטר ענק, ובואו נדלג מהיכן, כפי שסיפר בהומור של ימאים. 

הים המשיך ללוות את אבא, ואבא את הים כל חייו וככל שאפשרו לו כוחותיו. המקום המועדף לטיולי אחר הצהריים היו, איך לא, לים, תוך הקפדה לא להחמיץ את השקיעה. ברוריה, תמיד צעד וחצי לפחות לפניו אוספת צדפים למחרוזת, ואבא, מהורהר וצופה, אוסף מראות ומחשבות למחרוזת פנינים. אבא העדיף את החוף, וממש לא חיבב את הכניסה למים שהיו מלוחים ולעיתים גם קרים, ותמיד תמיד אהב לשוב אל נמל הבית. בייתו מבצרו. אוהב להיות בבית, עם הקפה (או כמה קפה), והספרים הישנים (או-הו כמה ספרים) עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים.    

אבא היה שמאלני. כולם ידעו, בימים שפרטיות היתה בגדר המלצה אם בכלל, שבקלפי במעגן מיכאל הוא הוא זה שמניח את הפתק היחיד למפ"ם שדגלה בצדק חברתי, מרקסיזם, פתרון שתי המדינות והפרדת דת ממדינה.

בסוף שנות החמישים, בהיותו גרוש צעיר מאוד, "עלה" על אניית המסחר הפלמ"ח שהיתה בבעלות הקיבוצים והפליג למספר חודשים. עדיין זכורה לי הציפייה לגלויות הצבעוניות מעולמות אחרים שהיה שולח אלי, ילדת גן ד' המתגעגעת עד מוות לאביה האהוב. על אוניית הפלמ"ח הכיר מאוחר יותר את ברוריה וקשרו את חייהם. הם חיו חיים טובים ביחד והמשיכו את מסורת הטיולים בחו"ל ובארץ. תמיד הקפידו להעשיר נסיעותיהם במוזיאונים ואומניות מקומיות. הם היו קשורים עד מאוד זו לזה, עד יומו האחרון של אבא. בשנים האחרונות התחלפו היוצרות ולאחר שדאגה לו וגוננה עליו עשרות שנים, ליווה אותה הוא באהבה ובמסירות בשנים האחרונות.

אבא שלנו היה אמן ואומן בתחומים רבים. זה התחיל בסריגה במסרגה אחת מעץ, אותה הכין בעצמו כמובן. מסרגות מעשה ידיו שימשו חברות רבות בקיבוץ. לא הפריע לו כלל לשבת באסיפות ולצ'קצ'ק במסרגות לצד סוללת נשים סרגניות שהקיפו אותו באהבה. לימים את הסריגה החליף ביצירות מקרמה ומאוחר יותר בצורפות. בהמשך עבר לאבן והיה מכין פסיפס מאבנים אותן היה אוסף בים. לטובת אומנות הפסיפס בנה מכונה דוגמת גליוטינה באמצעותה חתך את האבנים לקוביות. עד היום, כבר 50 שנה ויותר, שולחן הסלון בביתם היפה הוא מעשה ידיו ממוזאיקה, ללא ספק פריט יקר ערך לאספנים מביני עניין. אבא צילם בלי סוף ופיתח את התמונות בעצמו, והכל באטליה שלו שנמצא במבנה המוזיאון הישן. לימים, התמחה בחריטת עץ ובמחרטה האישית שלו, יצר מעץ, קערות ופסלים יפהפיים, שהוחלפו מאוחר יותר באובניים וביצירות קרמיקה מרהיבות.                                                                                           גם את התבניות אותן בנה ותיקן בפלסאון יצר ביד אומן, וכך גם הקים את המחלבה שהיתה סוג של יזמות אישית  (הקדים את דורו כבר אמרנו?). רבים זוכרים עד היום את טעמם של מעדני החלב, הגלידות, הגבינות (וביניהן החלומי האלוהית) אותם ייצר, ושטעמם היה שונה מפעם לפעם כיאה לאמנים.

אבא שלנו היה אינדיבידואליסט. היה לו נוח להיות עם עצמו ולחיות בעולמו. הוא תמיד שאף לעשות את הדברים בדרכו, וממש לא אהב שאמרו לו מה לעשות ואיך. אדם ישר דרך במובן הכי נקי. מעולם לא הילך רכיל, דיסקרטי ושומר סוד.

ולצד זאת היה איש אוהב אדם ומאמין גדול בחיי קהילה. מעגן מיכאל היה עבורו בית מהיום שהכיר את הדייגים שפתחו לו שער רחב. הוא אהב את מ"מ והיה גאה בו עד מאוד. אהב את החגים ובמיוחד את ליל הסדר הקיבוצי של פעם, ועד שגדיאל לא סיים את שירת חסל ליל סדר, הוא לא היה קם מכסאו.         

אבא היה עקרוניסט ושמרן בכל הנוגע לאורחות חיי הקיבוץ. הרבה שיחות בעיקר בזמן הטיפולים, היו בנושא זה, עד שהסכמנו שאנחנו לא מסכימים בסוגייה זו.

עם סיום עבודתו בפלסאון הרגיש מעט אבוד, אבל מהר מאד למד למלא את זמנו בתחביביו הרבים ובעיקר המשיך ללמוד, לחקור ולהעמיק באופן עצמאי דרך ההרצאות בצוותא אותן בחר בקפידה, באמצעות ערוץ הנשיונל גאוגרפיק אליו היה מהופנט, והכי, בעזרת הספרים אותם אסף ואסף.

לאבא היו לא מעט בעיות בריאות, אחת המכות הקשות היתה סיבוך של ניתוח בגב שבעקבותיו התקשה ביציבותו ובכל הקשור למוטוריקה עדינה. זו היתה יכולה להיות מכת מוות לאמן שכמותו, אבל גם על כך התגבר. באחד הביקורים האחרונים אצל הרופאה הציג את עצמו כאדם בריא בסך הכל, מה שהעלה חיוך על פנינו וציינו שהכל בעיני המתבונן. לאבא היתה את היכולת המופלאה הזו להתבונן בכל דבר בדרכו המאוד ייחודית.

אבא חי בסטייל, אהב אוכל טוב, כלים נאים, ידע להבחין בפרטים, דוגמת בגד מיוחד או תספורת שונה ולומר מילה טובה. אפילו לבושו הרשלני היה בסטייל. אבא שלנו היה אדם פרטי מאוד, מופנם, עקשן ואוהב אדם. הוא מיעט בדברים והרבה במעשים. חרוץ וערכי, מודל והשראה לכולנו.

תראה אבא איזה שבט נפלא ואוהב הקמת – ששה ילדים, שלושה עשר נכדים ועשרה נינים עד כה.

"כיפת זהב מעל, תחתי תהום ודמי. שאני גל שאני גל אל ארץ חלומי. שאני בתבונה ואל תשאל נא מה לי. ציפור קטנה, ציפור קטנה, באופק מחכה לי".

עוף לך אבא בדרכך לאי שם, הציפורים הנודדות שאהבת כל כך מלוות אותך במטס הצדעה ואנחנו נזכור אותך תמיד באהבה רבה.

מכולנו – שחר, ניצן, נרקיס, נופר, נבות ואדוה.

אנחנו מודים לדניה וג'וסנה היקרות, המטפלות המסורות של אבא וברוריה. לצוות המרפאה והבריאות המסור, לרשות הגיל השלישי, לעובדות הסוציאליות, לנהגי הבריאות ולכל מי שליווה את אבא בשנים האחרונות. אנחנו מעריכים עד מאוד ויודעים שעשיתם ככל יכולתכם להקל על אבא ועל משפחתנו כולה. תודה אישית לאחים ולאחיות היקרים שלי, אנחנו צוות לתפארת. ואחרונה חביבה לאחותנו נרקיס שאין די מילים לתאר את מה שעשתה ועדיין עושה. קיסי, את המצאה חד פעמית בעולם הזה.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה  

 אביו -------- חיים פוזננסקי