יש הרבה דברים שאפשר להגיד על אמא שלנו. יכולנו להגיד לכם שהיא אישה שאהבה תאטרון וסרטים, שהשתגעה על מוזיקה – במיוחד יהורם גאון ואריק איינשטיין. יכולנו להגיד לכם שהיא אישה שצחקקה לבדיחות של הגשש החיוור, בצחוק מקסים ומדבק, והעריצה את הצייר ראובן רובין. יכולנו להגיד לכם, יותר מהכל – שהיא אישה שאהבה את המשפחה שלה.
אבל חלק מהסיפור של אמא שלנו לא סופר לנו מעולם. גילינו אותו כמעט במקרה. סיפור על אישה ציונית, אמיצה ששרדה את השואה והתגברה על אתגרים בלתי נתפסים במסע שהסתיים בבית שלה, במעגן מיכאל.
למעשה, אמא שלנו נולדה שלוש פעמים.
בפעם הראשונה, היא נולדה ב-06.12.1932, כמלכה צ'יבוטרו, בעיר דרבן שברומניה.
היא גדלה בבית מסורתי, עם שתי אחיות ואח. ב-1941, כשהגרמנים פלשו לרומניה, המשפחה הוגלתה למחנה באוקראינה, משם יועדו להישלח למחנות השמדה. אחותה הקטנה חוה נפטרה מתת תזונה ואביה נשלח למחנה עבודה. אמא שלנו ואחותה הוכנסו לבית יתומים של הצלב האדום, שם חיו שנתיים שלמות. הן סבלו מקור, חוסר במזון ומחלות, אבל אימן ביקרה אותן כמעט כל יום עם מעט אוכל שהשיגה בדרך לא דרך. לאחר המלחמה חזרה מלכה עם אמה, אחותה ואחיה לעיר בה נולדה. לאט לאט הם בנו שוב את חייהם והשתלבו בתנועת הנוער המקומית. בסוף שנת 1945, גילתה מלכה שגם אביה שרד.
אמא שלנו נולדה בפעם השניה ב-1935, כששינתה את תאריך הלידה שלה כדי שיותר לה לעלות על רכבת שתיקח אותה לספינת מעפילים שהמתינה בים השחור. כששמעה שתנועת דרור שולחת ילדים לארץ ישראל ב-1947, לא היססה. היא עלתה לרכבת לבדה – בלי אחיה ואחותה שבחרו להישאר עם הוריה. היא הגיעה דרך בולגריה באוניות המעפילים "פאן יורק" ו"פאן קריסצ'ין", שנלכדו על ידי הבריטים ונלקחו למעצר בקפריסין. רק לאחר חודשיים במחנה, אמא הגיעה לישראל.
אמא שלנו נולדה בפעם בשלישית ב-1934, כששינתה את תאריך הלידה שלה כשנכנסה לישראל. באותה הזדמנות היא גם החליפה את שם משפחתה ל"כהן", כפי שייעצו לה הוריה. קשה לדמיין אותה, נערה צעירה, ממש ילדה, מגיעה לבד לארץ בשיאה של מלחמת השחרור. על מה היא חשבה? איך היא לא פחדה?
ביחד עם קבוצת הילדים שעלתה איתה, היא הגיעה לקיבוץ אלונים ושם נשארה עד לצבא – קמה כל בוקר לחצי יום לימודים ואחריו חצי יום עבודה.
המשפחה שלה נותרה ברומניה והיא לא ראתה אותם שנים רבות.
ביחד עם חברי הקבוצה שלה היא התגייסה לנח"ל ולאחר מכן הגיעה למעגן מיכאל.
אמא שלנו נולדה שלוש פעמים... אבל בין לבין היא חיה – ותמיד באומץ, בתבונה ובשמחה אמיתית. היא בנתה בית עם אהבת חייה, אבא שלנו, וזכתה לחיות איתו שנים רבות מאושרות עד שהלך לעולמו ועזב אותה, ואותנו, לפני 22 שנים.
אפשר להגיד על אמא שלנו הרבה דברים, על מי שהיתה, על החיים שחייתה, על הכשרונות שלה ועל הדברים ששימחו אותה. אבל בסופו של דבר, הדבר שהכי חשוב לנו להגיד על אמא שלנו זה שהיא היתה אישה אוהבת ואהובה – על כולנו, על אבא שלנו ועל כל מי שהכיר אותה; אהובה על הילדים שלה, הנכדים וגם ג'יאנטי, שעטפה אותה במסירות באהבה ושלווה במשך העשור האחרון.
נוחי על משכבך בשלום, אמא. אנחנו תמיד נתגעגע.
רמי, אורית, אלדד, יעל וכל המשפחה.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------
בעמוד אדם
בעמוד אדם על קו החוף
ועקבותיו נמוגים
מביט הוא לאחור
ושואף אל זכרונו
את ריחות חייו,
חוויותיו,
את מישורי ילדותו,
תילי בגרותו,
ונחלי ילדיו.
וקורה וזכרונו
נמוג לפני המוג צעדיו,
אז צבר חוויותיו
משתקף בילדיו
ונפשם מבקשת שלווה.
וזוכרים הם אהבה
ודאגה
והכלה.
ונפשם מביטה ורואה
מישורים, תילים, ונחלים.
ובהימחק עקבותיו,
נשאר זיכרונם
להעיד כי אהב,
ודאג, והכיל,
ונדם.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בעלה -------ראובן כהן