אבא אהוב שלנו

אבא נולד בעמארה שבעיראק, בן למשפחה אמידה של סוחרים בת שמונה נפשות.
הוא היה הגדול בין שישה אחים ובכל המשפחה אהבו לפנק אותו והוא – אהב להתפנק.
הבית שלהם, עם כל המשפחה המורחבת, היה בנוי בצורת של ח' ובאמצע עץ זערור. על כן נקרא שם משפחתו זערור – ובהגיעו למעגן מיכאל השם תורגם לעברית – ומאז שם משפחתנו בישראל - שיזף.

עקב פרעות הפארהוד בעיראק והעובדה כי במשפחתו היו מספר אסירי ציון, ולמרות שהמשפחה היתה אהובה שם ובקשרים טובים עם השכנים הערבים, היה ברור שכל המשפחה תעלה לארץ ישראל. בגלל הציונות השאירו המשפחה את כל הונה הרב ועלו לארץ למעברות ואבא רק בן שש. אבא הגיע לשער העלייה, המעברה הראשונה בה גרו לפני שעברו למעברה בקרית אונו.
לאחר מכן, עברה המשפחה לגבעת ניל"י, משם עברו למושב רווחה ולבסוף התמקמה המשפחה בפתח תקווה.

בגיל 12 אבא שלו העלה אותו לבדו על קו 921 ושלח אותו למעגן מיכאל, בתקופה בה אף אחד לא ידע היכן הקיבוץ וכמובן שלא היה אז טלפון שאפשר היה לדעת האם אבא בכלל יגיע ליעדו בשלום. אבא מספר כי ירד מן האוטובוס בכביש 4 אל מול החולות והדיונות ושאל את הנהג כיצד להגיע אל הקיבוץ. ענה הנהג – "לא יודע, פשוט לך לכיוון הים.." והוא הלך בחולות עד שהגיע לפאתי הקיבוץ.

בקיבוץ, הוא נקלט לתוך כיתת גלים והרגיש חלק מקבוצה חשובה ומהותית. כחלק מהכיתה הראשונה במעגן מיכאל, הוא הרגיש שייכות והרגיש שהגיע לבית, אשר היווה בשבילו את המקום הטוב ביותר בעולם לחיות בו.
הם היו עובדים בקיבוץ, לומדים בקיבוץ ויוצאים לחופשות פעם ב-3 חודשים. אז, אבא היה מביא להוריו תרנגולת חיה, איתה הוא היה גאה לנסוע חזרה לבקר את משפחתו, באוטובוס לפתח תקווה. באחד מביקוריו גילה אבא שאחיו הצעיר ציון, לא לומד, עובד קשה מאוד בשוק ומנוצל על ידי הסוחרים. אבא הלך לשוק, העלה אותו לאוטובוס והביא אותו אל הקיבוץ. בקיבוץ קיבלו אותו בזרועות פתוחות, הוא נקלט מיד ושניהם אומצו על ידי משפחת בורובסקי ומשפחת רם.

בצבא שירת בנח"ל והוצב בקיבוץ כיסופים עם שמעון רוטשטיין ז"ל, כאשר רק פעם בחצי שנה היה יוצא לחופשה הביתה.
אחרי הצבא, יצא לשנת חופש בפתח תקווה הגדולה, שם הכיר את הבת היפה של השכנים, את אמא, והביא אותה אל הקיבוץ. הם בנו בית ומשפחה לתפארת בת 4 ילדים ו-11 נכדים.

בקיבוץ עבד במספר מקומות, בהם תמיד נהנה ושיפר מה שיכל.

אבא התחיל את עבודתו בסירת הדייג גלים, לאחר מכן כמחליף תבניות בפלסאון ובמקביל ניהל את סידור רכב. בשלב יותר מאוחר היה מש"צ ובתקופה זו, על אף התפקיד המורכב, הוא נטה להסתדר עם אנשים ועד היום יש אנשים רבים אשר זוכרים לו את המעשים הטובים. כמו כן, בתקופה בה עבד כמש"צ קידם אבא נושאים לא מעטים, כגון: טלוויזיות צבעוניות, הכנסת גז לבתי החברים, הביא את הטיטולים ועוד. לאחר מכן עבר לנהל את הכלבו והעביר אותו לפעול באופן ממוחשב במקום הכרטיסיות אשר עבדו איתם עד לאותה עת. משם עבר לנהל את הלול והמשיך לעבוד שם עד ואף מעבר לגיל הפנסיה.

בפנסיה, עבר לעבוד בגיל הרך של המשפחה ונהנה לבלות עם הנכדים והנכדות, לפנק אותם והרעיף עליהם אהבה עד אין קץ.
לא היה גאה יותר ממנו במשפחה שהוא הקים, בילדים, בנכדים ובקיבוץ.
אבא תמיד אמר והזכיר לכולנו שאנחנו חיים פה בגן עדן ושכל הטוב בעולם נמצא פה.
אבא טייל בעולם בזכותה הרבה של אמא, הוא טייל במדינות רבות ברחבי תבל, גם עם אמא וגם עם הילדים והנכדים. היה זה זמן איכות עבורינו שכבר לא יחזור.

אבא,                                       

היית האבא הכי טוב – הטוב ביותר שכל ילד יכול לבקש. תמיד זמין, תמיד נכון לעזור. בעל נדיבות אין קץ ובית אשר פתוח בכל עת. תמיד אמרת והדגשת כמה חשוב לך לתת. את כל הכלות והחתנים שלך קיבלת כמו בנות ובנים והענקת להם אהבה.
תמיד ראית את הקיבוץ דרך משקפיים ורודים - הכל היה פה מעולה בשבילך והיית פשוט גאה שאתה יכול להוריש לנו את החיים במקום כזה.

אתה הענקת לנו בטחון, תחושה שיש לנו גב ושיש לנו על מי להישען.
תמיד ידענו שאם נצטרך משהו בכל שעה, בכל מצב – אתה תמיד שם. תמיד גם הגעת לבקר ולעזור בבתינו, מגיע עם משהו, נדיב, חושב עלינו – מעניק מטבעך.
חינכת אותנו לערכי משפחה. להיות אנשים טובים עם מוסר, לכבד את אלו שקשה להם ולעזור להם.
לימדת אותנו גם להימנע ממלחמות מיותרות והראית לנו שאפשר לחיות חיים שלמים לצד אנשים בטוב.

אבא, הפתעת אותנו בלכתך והשארת לנו חור גדול בלב.
תמיד שרת לנו את השיר "אל תשליכיני לעת זקנה", אבל לא הספקת להזדקן לנו.
אנו כואבים והמומים שעזבת את העולם בטרם עת.
לא הספקנו להיפרד ממך.
אבא אהוב, תמיד ננצור אותך בליבנו, כל הילדים, כל הנכדים, המשפחה הרחבה וכל מי שאי פעם הכיר אותך ובא איתך במגע.

אנו מקווים שכרגע אתה מאוחד עם משפחתך שכל כך אהבת, עם הוריך, שימחה וציון, אנחנו בטוחים שאתם בגן עדן מאושרים מהמפגש שלכם.

אוהבים לנצח נצחים – המשפחה.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

יהודה יקירי!

לא מובן לי מה פתאום לכתוב הספד, הלכת יותר מדי מהר, ללא הסבר ובלי הבנה איך מניתוח קל, הפך הניתוח לקללה, שלא באה עם שמץ של תקווה.

פתאום ללא הכנה סתם כך הלכת ללא שוב.

54 שנים של עליות ומורדות תמיד נשארנו ביחד, יש לנו ילדים לתפארת, נכדים מצוינים אוהבים ומאוחדים, בייחוד אותך, אהבו בשל הנתינה שלך לכולם.

היינו בהרבה מקומות בעולם ביחד ופתאום הכל נגדע.

כמה ציפינו שהקורונה הארורה תיגמר ונצא לחיות ביחד, קמת והלכת ממני ומכל המשפחה.

השארת לי ולכולם חור גדול בנשמה ובטח ברבות הימים נחוש זאת יותר ויותר והגעגועים ירבו יותר.

אומרים האדם מתכנן והאלוהים צוחק.

שכב במשכבך ותנוח נשמתך.

גם אם כעסנו תמיד אהבנו.

אוהבת אותך, אשתך, מזל.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אבא שלי,

איך אפשר לכתוב עלייך כשאתה עוד כל כך חי בתוכנו?

איך אפשר להאמין שמהניתוח הפשוט שעשית לא תצא?

עוד שמרת עלי ואמרת לי שלא להגיע בכדי שלא אדבק.

אמרת שמחר כבר תשוב והמחר הזה הפך ל 3 שבועות מורטי עצבים, שבסופם אכן שבת – אבל לא למקום הנכון!

אבא, תמיד היית האב הכי טוב שיכול להיות. אני מאחלת לכל ילד בעולם לגדול עם אבא כמוך.

היית המשענת, היית הביטחון הזה, שלא משנה מה אעשה – יש את אבא – הוא כבר יעזור אם נצטרך.

במשך כל ה-8 שנים של הטיפולים, הפחד הכי גדול שלי היה שלא תזכה לראותני אמא,
כי ידעת בשבילי שזה טעם החיים ושזה מה שיעשה אותי מאושרת.

אני זוכרת שבטקס בטכניון בתואר הראשון, היית מלא גאווה בי, אבל, בכל זאת הרגשתי שמשהו אצלך לא שלם.
אמרתי לך שבטח היית מעדיף לראות אותי דוחפת עגלה – אתה ענית לי שגם לימודים זה חשוב.

השנה זכיתי, במגבלות הטקס הווירטואלי, להיות אצלך בבית, בסלון, ולצפות יחד איתך בטקס הסיום של התואר השני, תוך שאני אוחזת בידיי את שיה. הרגשתי שהצלחתי לסגור מעגל. הרגשתי אושר גדול.

אבל עכשיו, אני כל כך עצובה מהעובדה שאפילו שנה לא זכית להיות לצידה ושהיא לא תזכה אף פעם לשמוע את ברכות יום ההולדת המרגשות שלךֿ, אלו שלא התביישת גם להזיל בהן דמעה בזמן ההקראה.

תמיד פחדת מהמוות ואני פחדתי יותר.

פחדתי לאבד אותך.

פחדתי לרכב על האופניים של החיים ללא גלגלי העזר שלך.

אנחנו מתנחמים בזה, שלפחות לא סבלת הרבה ולא חווית את התהליך של צעידה תוך סבל לקראת המוות, ממנו פחדת מאוד.

היית לוחם וגיבור. ראינו שניסית בכל כוחך להילחם במלחמה שנכפתה על גופך הצנום, אבל לא הצלחת.

אנחנו למדים בתקופה הקשה הזו של העולם כי האויבים האמיתיים אינם דווקא חיילים עם נשק, אלא דווקא חיידקים ווירוסים. אלו אותם יצורים קטנטנים שאינם מבחינים בין דת, גזע ומין, וטריטוריה כמובן שאינה מעניינת אותם.

לצערנו אנחנו רואים שהם גם מכריעים צעירים וחזקים ממך, אז אל תרגיש אבא שנכשלת כי נלחמת – נלחמת כמו אריה.

היית כמו אבא גם בשביל משה, ואני מודה לך מאוד על כך שקיבלת אותו כמו בן נוסף במשפחה.

ככה היית עם כל הכלות והחתנים שלך – כזה אוהב, מחבק ותומך.

תמיד הבית היה פתוח כמו תחנת רכבת, כאשר כל פעם נכנס ילד או נכד לומר שלום, לבוא לאכול או סתם להתפנק.
לא הייתה לך שום בעיה להדליק את האש ומחבת מיד עליה ולהכין לנו חביתה עם בצל, גם אם השעה חצות – העיקר שנבוא – העיקר שתוכל לעזור.

היית אבא מיוחד במינו. אבא עדין. אבא שלא מתערב ולא מגדיר גבולות – אבל אבא שתמיד שם. תמיד מקבל.
היית איתי בכל הטיולים השנתיים בתור הנהג של הטיולית. אני תמיד חשבתי שסתם היית נחמד ומתנדב לנהוג, אבל כעת אני מבינה שרצית להיות גם לצידי, להשגיח ולראות שהכל בסדר איתי, גם אם זה היה קצת מאחור או מרחוק.

רק היום, כאימא, אני מצליחה להבין את החוכמה הרבה שהייתה בכך.

היית תמיד האבא הכי נדיב ותמיד נתת ביד רחבה.
אני שמחה שיצא לנו לצאת לטייל אתך בעולם כמה טיולים שקרבו אותנו והראו לי כמה כיף שיש משפחה.

הטמעת בנו ערכי משפחה וערכי חברות. הראית כיצד לחיות חיים שלווים באושר ובענווה, לכבד את האחר ולא לנטור טינה. הראית לנו כיצד לחיות בשלום עם אנשים.

תמיד אהבת את הקיבוץ והחדרת בנו את אהבת המקום. היית לוקח אותנו כילדים, אותי ואת אור בשבתות לים.
היום, אני מרגישה שאני ממשיכה את מורשתך ולוקחת את שיה לים, עם קופסה של פירות, כפי שאתה עשית אתנו ונהנית מכל רגע. תמיד תהיה איתי שם, ברגעים הללו.

אבא, אני כל כך אוהבת אותך.

הלב שלי כבד וכואב.
אני כבר מתגעגעת אלייך ולא מצליחה להבין איך ממשיכים הלאה מכאן, בלעדייך.

אוהבת,

לינור.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

יהודה היקר.

גם אם ידעתי שכדרכו של עולם, הורים עוזבים לפני הילדים.

וגם אם חשבתי, לעתים, תוך פחד- מה יהיה אם תעזוב?

וגם אם דמיינתי, בעצב, את האפשרות שתלך יום אחד,

ותשאיר את כולנו יתומים,

לא האמנתי שבעת הזו תנטוש, ונפסיד אדם כזה

חם יקר, אב, סב

מלא אור יקרות

מלא בנשמה טובה

אוהב אותך יהודה,

היית לי כאב

ממש קיוויתי שתישאר

עוד קצת – עוד קצת

ששיה תכיר אותך

עוד מעט – עוד מעט

שלינור תחוש את תמיכתך

לעוד רגע קט – לעוד רגע קט

עצוב ושרוי עדיין בהלם שהלכת,

אך מבין שזה עדיף שלא סבלת

ומאחל איחוד שמימי עם משפחתך

שבגן עדן – שם מקומך

שינוח גופך. שתנוח נשמתך.

ייקח זמן להתאושש

ייקח זמן להבין בכלל שהלכת,
שאינך

אתה תחסר לנו יהודה באבא
אוהב אותך חם יקר

אוהב אותך נורא

חתנך משה.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבא.

למה הלכת בלי פרידה?

בלי הכנה, רמז או סימן.

מוזר לי לכתוב לך מילות פרידה.

אני יודעת שזה הטבע וזה דרכו של העולם, אבל זה לא היה צריך להיגמר ככה, לפחות לא עכשיו.

אני יודעת שנלחמת עד השניה האחרונה ולא וויתרת.
כבר יומיים לא מצליחה לעצור את הדמעות שלא מפסיקות לזלוג, אני לא מצליחה לעכל שאתה כבר לא פה, לא אראה יותר את הקלנועית הכחולה שלך בנוף, לא אשמע יותר את השריקות שלך מחוץ לדלת כשאתה מגיע לבקר. לא אשמע אותך שר בקולות מזמור שירים שגדלת עליהם בערבית. לא תהיה לנו את הפגישה הקבועה במרכולית ליד הפרמז'ן שאני צועקת לך מהקצה השני "סבא" וכולם מסביב דופקים לי פרצוף.

אני רוצה לראות אותך רוקד כמו רקדנית בטן . אני רוצה שתקרא לי מג'נונה. אני רוצה לאכול את הטביט והקובה שהיית מכין, ולריב על השרוף מלמעלה. אני רוצה לראות אותך בשולחן פרלמנט בשורה הראשונה של חדר אוכל מוקף חברים ועם חולצת פסים. אני רוצה לבוא אליך אחרי יום ארוך ולקבל מלא פינוקים ושלפני שאלך תציע לי בננה ותשתגע כשאומר לך שאני לא אוהבת בננות . אפילו לוויכוחים שלך עם אבא על ביבי ופוליטיקה אני אתגעגע.

אני יודעת שאלוהים לוקח את הטובים ביותר. אתה האבידה הכי קשה שהיתה לי וזה כואב.

ההבנה- ההבנה שלא תהיה פה יותר, שזה לא רק זמני ועוד שבוע אתה תחזור, זה לנצח.

ההבנה שזה כבר קרה, שאין דרך חזור, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

קשה לי בלעדיך אני לא רוצה ככה סבא, מסרבת להאמין שזה אתה ששוכב בתוך הארון.

תמיד כשהיית מגיע לכל מקום היתה שוררת הרגשה שהכל בסדר, כמו מלאך ששומר, ששואל ומתעניין.

אחד כזה שבאמת אכפת לו מכולם. הלב של המשפחה, העוגן, המאחד והמגשר.

אני רוצה להגיד לך תודה.

תודה שהראת לי שיש אנשים טובים בעולם. תודה שלימדת לי מה זו נתינה. תודה שהראית לי שגיל זה רק מספר ושהכל בראש, אתה בכלל לא סבא- אתה ילד ומעבר לזה אתה חבר!

כשהיינו מסתובבים ביחד אנשים לא האמינו שאתה סבא שלי, כי איפה עוד אפשר למצוא גבר בן 80 שנראה כמו בן 15?

תודה על כל מה שעשית עבורי, על הנתינה האין סופית, העזרה, הדאגה, השיחות שלנו, הצחוקים, השגעונות, השירים, הריקודים, הפינוקים והשיעורים לחיים. הידע הענק, הביטחון שנתת לי.

תודה על האור, החיוך, הצניעות והנועם שהיית מביא איתך לכל מקום, שמחת החיים שלך שתמיד אפיינה אותך, החוזק שלך והערכים שלך.

תודה שלימדת אותי שאסור לוותר, שתמיד אני צריכה לשאוף להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי, שלכל דבר יש פתרון ושתמיד צריך לראות את הטוב שבדברים.

תודה שהראת לי מה זו אהבת אמת, הכי כנה שיש ומכל הלב.

אני יכולה להגיד שלגמרי זכיתי.

נכון, לא מיציתי וזה הגיע אלי בהפתעה, אבל אני שמחה שלפחות עכשיו אתה לא סובל.

אני מבואסת כי זה לא היה צריך להיגמר. לא ככה ולא עכשיו.

אני גאה להיות הנכדה שלך ואני מתגעגעת אליך.

אני מתגעגעת לחיבוק שלך,

לקול שלך,

לצחוק שלך.

די סבא, תקום.

למה דווקא עכשיו אתה רציני ולא מתבדח?

אני מקווה שאתה רואה אותי שם למעלה עם פיתה ביד ותה עם חלב, ומחייך.

אני רוצה שתגיד לי שאתה גאה בי ואוהב אותי.

אני רוצה שתגיד לי שטוב לך שם ושהכל בסדר, כמו שתמיד היית אומר, או יותר נכון- שאתה מבסוט.

אני רוצה לדעת שנעים לך, שאתה לא סובל יותר, שהגעת למקום טוב שאתה ראוי לו!

אני רושמת לך כדי שכולם יידעו איזה מדהים היית וכמה משמעותי היית בשבילי.

אני גם כותבת כדי לזכור, למרות שבחיים לא אשכח אותך.

יש לי עוד הרבה מה להגיד לך, אבל את זה תשמע אחר כך, כשנהיה לבד.

אני מצטערת אם אי פעם פגעתי בך.

לעולם לא אשכח אותך,

אני אוהבת אותך סבא שלי.

ים.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

זה לא נתפס שאני קוראת בזה הרגע הספד לזכר החם הכי חם שיש בעולם. כזה היית עבורי וכך תמיד אזכור אותך.

יהודה יקר שלנו, בשנה האחרונה לא הרגשת הכי טוב, נחלשת. לפני כחודש וחצי שיתפת שקבעת תור לניתוח. אמרת שאתה שקט ושזה ניתוח קטן. ניתוח קטן שממנו לא חזרת אלינו, למשפחה שכל כך אוהבת אותך.

אתמול חזרנו מבית החולים המומים וכואבים, ישבנו בבית שלך ושל מזל בהרגשה שעוד רגע תיכנס בדלת. מנסה למצוא את המילים לפרידה הכל כך קשה וכואבת, ונזכרת בתחילת הדרך שלנו שכל כך מאפיינת אותך, בטוב הלב, בנדיבות, בפשטות ובאהבת אדם.

השנה 1994 הגעתי לביקור בארץ ובאתי לבקר אתכם בקיבוץ, להביא חבילה משלומי אליו כל כך התגעגעתם, ולמסור ד"ש חמה מניו יורק החמה והתוססת.

רק איתך יהודה אפשר לתכנן ביקור של שעה ולהישאר 3 ימים שבהם לא עזבת אותי אפילו לדקה. הכרת לי כל חלקה בקיבוץ שכל כך אהבת, הכרת לי אנשים שאהבת וסיפרת את סיפורי ילדותך המעניינים והמרגשים. היית תמיד נעים הליכות, שמח ואוהב לעשות טוב לכל סובביך. כשנולדה נכדתך הבכורה ים, ההתרגשות הייתה בשיאה. היית מגיע באופן קבוע כשאתה מזמזם מנגינות מעבר לדלת המבשרות על בואך, נכנס עם חיוך רחב ומתעדכן איך עבר היום, מחבק את ים ונהנה איתנו. בסוף כל ביקור היית משדל אותי לתת לך לקחת כביסה או זבל או כל דבר שיכול לעזור. תמיד היית מגיע בידיים מלאות כל טוב,

כך גם היה כשנולדו גל ומעיין וכמובן כל נכדיך ונכדותיך. שמונה נכדות ושלושה נכדים שאוהבים אותך וקשורים אליך מאוד, ואתה ידעת על כל אחד ואחת מהם מה אוהב ובאיזה פרק נמצא בחייו.

מפגשים משפחתיים תמיד ריגשו אותך, היית כל כך מרוגש שאף ארוחה לא ישבת, תמיד כרכרת סביבנו. אין ולא היה מעולם ביקור חטוף מהיר וקצר, כל מפגש היה נמשך לתוך הלילה, אכילה שתיה, שיחות, רעש ילדים, המולה, צחוקים וביחד. כל מי שזכה לביקור אצלכם ראה איך המקרר יוצא החוצה בנדיבות כל טוב, והכיף שלך היה לראות אותנו אוכלים ונהנים מהטוסטים, פיתות, גבינות מעניינות, ירקות חתוכים והצ'אי העירקי. ובארוחות שישי היית מבשל לנו סיר ענק של טבית מאכל ילדותך הטעים שממלא את הבית בריח שישי. אמרתי לך ואומר שוב, זהו הטבית הכי טעים בעולם.

תמיד היית בעניינים, מעולם לא שכחת יום הולדת, ילדים כלות, חתנים ונכדים את כולם זכרת ושימחת תמיד עם מתנה מפנקת וברכה ממך וממזליקה כמובן. היית רגע מגיל 80, אך לא הייתה לך בעיה לרקוד עם הנכדים, לעשות שטויות, לצחוק ולשמוח. הדברים הקטנים גרמו לך תמיד אושר רב, צנוע ומסתפק במועט ולסביבתך תמיד רצית טוב, והרבה.

חיים שלמים עברנו, ואתה איתנו בכל צומת ובכל שלב. היית עבורי בקיבוץ אבא דואג, אוהב וגאה ובהרגשה שנתת היית מוכן לעשות הכל וידעת שזה הדדי, תמיד ובכל שעה. יודה, אמרתי לך עשרות פעמים בחייך וגם עכשיו אומרת, תודה לך על הכל:

על היחס החם

על הקירבה

על השיחות העמוקות שהיו לנו

על הטיולים והחוויות הרבות

על הפרגון בכל צעד וצעד.

על אהבה ללא גבולות.

היית איש משפחה למופת, אבא מושלם!

החם הכי חם בעולם.

תישאר בליבי ובזכרוני תמיד צעיר, מחייך, מחבק, דואג ואוהב.

נוח על משכבך בשלום

מקומך בטוח בגן עדן.

תהיה עימנו לנצח.

אוהבת ומתגעגעת מאוד,

כלתך רוית.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

\