סבתא שלי,

מהבוקר שאמא התקשרה, עוברות בראשי תמונות,  שברי זכרונות , רואה את המבט בעינייך אוהב.

היית בשבילי תמיד נוכחות שקטה ובטוחה,  אוזן קשובה ומכבדת. מקשיבה לי ואומרת " אוי שירל'ה" עד שלא יכולת יותר להכיל את פרץ הרגשות שגואה בך ומחבקת חיבוק חזק ונסער.

בת11-12  מגיעה אלייך יום יום בצהריים,  רואות טלוויזיה יחד ומדברות ומדברות.  אומרת לי  "את חברה שלי."

סבא מספר על הקיבוץ,  זכרונות ואירועים שעברתם ואת נותנת לסבא את המקום לצמוח, לגדול ולהתבלט במשפחה ובחוץ. ואת תמיד שם מאחוריו,  מאחורינו.

פעם בשבוע מגיעה לישון אצלכם,  משכיבה אותי על הספה,  מכסה בשמיכה אחת ועוד אחת, לפחות 3. מספרת שוב ושוב איך היית מגיעה להשכיב אותי בפעוטון בלילה  "תתה שבי כסא קקן"  מתמוגגת, מחייכת. ולי לא נמאס לשמוע.

יוצאות יחד לטיולי ביבה, מכינה לי סנדביץ' חלה עם מרגרינה וגבינה לבנה, עוטפת בניירות מחדר אוכל, שנרטבים מהמילוי ומתערבבים והטעם טעים ומלא באהבה.

וסבא ממלא תפקידים שונים בקיבוץ, ואת בפלסאון מרכזנית,  מדפיסה לנו עבודות לבית הספר

במהירות מופלאה בלי להסתכל והאצבעות שלך רצות רצות, נותנת ונותנת. תמיד קל לבקש ממך.

נפגשים בשבת לארוחת צהריים משפחתית, לפי הסדר מתכונים של סבתא שמחה. מנות ראשונות מהמטבח הספרדי,  סלטים, חצילים, מנה עיקרית עוף ביין ופטריות מטוגנות. מגישה לסבא ראשון צלחת מלאה ומתפקעת, והוא בראש השולחן ואת לידו בצד.

ובימי שישי מתכנסים יחד כל המשפחה, מביאה  ממתקים,  רוגעלך וגלידות.  רעש המולה , המון נכדים,  צועקים ורבים ואת שמחה בכולם,  מעירה ודואגת שכולם יסתרקו, יתלבשו ויראו יפה כשעולים לחדר אוכל.

נפרדת ממך כבר כמה שנים. קשה היה לי לבקר אותך, כבר לא היית את, אבל ידעתי שאת מבינה. כי תמיד היית בעדי,  בשבילי ובשביל כולנו.

נגמרה תקופה,  חלק מהילדות שלנו. אין לי יותר סבא וסבתא. סבתא שלי,  תמיד במשפחה מדברים על המורשת של סבא, על מי היה ומה עשה.  אבל את היית תמיד שם, לא צריכה שיאמרו בשיבחך. הטוב שבך, הנתינה שאין בה מדידה או גבולות, זוהי מורשתך ואותה אני רואה בבנייך, בנכדייך ובנינייך.

גם בלכתך לא התבלטת, ללא רעש והמולה, נשמת את נשימותייך האחרונות ואת מצטרפת לסבא, שכל כך היה חסר לך.

אוהבת אותך סבתא שלי,  חברה שלי.

ובטוח עוד שניפגש ונדבר ונדבר ואת תסתכלי עלי במבט אוהב,  תקשיבי לדבריי ותחבקי אותי בפרץ רגשות שאת כבר לא יכולה לשמור לעצמך.

שירה

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

רינה יקרה,

זהו. מבחינתך הגיע הזמן ללכת. התקופה האחרונה לא הייתה קלה לך. אני יודעת. אני הכרתי אותך עוד מהימים שהיית בפלמ"ח בגבעת השלושה, כשהייתי באה לבקר את איציק. ואחר כך כשעליתם צפונה להתיישבות במשגב עם. במקום הצחיח והקשה הזה, שם הקמת עם יעקב את ביתך. לא היה קל. אני זוכרת כשהייתי באה לבקר את איציק, את הדרכת אותי איך לחסוך במים במקלחת, שהיו במשורה, כי את המים היו מביאים מכפר גלעדי. בהמשך הזמן עזבתם ועברתם לתל אביב, שם היינו נפגשים הרבה. בשיחות בינינו החלטנו שתל אביב וחייה לא בשבילנו וחיפשנו קיבוץ. התלבטנו יחד לאן להצטרף ולבסוף בחרנו בבית הזה כאן. את היית שלמה עם ההחלטה.

ועכשיו, בדרכך השקטה, באיזשהו מקום שם למעלה, תוכלי לספר בגאווה על חייך שחיית בשלמות

תספרי מה גדול השבט שלך.

בנים ובת, נכדים ונינים. היית גאה בהם, בכל אחד מהם שתרם ותורם במעשיו כדי לבנות את הבית הזה, כפי שהינו.

לך יש חלק לא מבוטל בכך.

ועכשיו רינה יקרה, עשית את שלך והגיע הזמן להיפרד.

נוחי בשלום על משכבך.

קרבת משפחה 

אימה ----- לאה אולשנסקי     

אביה----- משה אולשנסקי

בעלה----- יעקב ברכה

חמתה------ שמחה ברכה