יהודית קנטור היא אמא שלנו, ידעה לאהוב וידעה ליהנות.

סדר הדברים הוא כזה:

בראש וראשונה, מעל הכל ולפני הכל, סבא שמעון - אביה ואלקנה - אחיה. הם מעט מעל אלוהים, ואין ולא היה לו לאלוהים, שום סיכוי להשתוות להם, גם אם ישמור מצוות או יניח תפילין בכל יום.

אבל גם דברים מעט יותר ארציים אהבה והעריכה.

היא אהבה את הקיבוץ כדרך חיים ואת קיבוץ מעגן מיכאל. כל כך אהבה שלעיתים היה ברור שהיא משוחדת. אהבה את חג המחזור, חג החגים, לא החסירה שנה, ואם אפשר, באה גם לחזרות. והדובדבן - שרשרת הדורות. לראות את הקיבוץ משפחות משפחות רומם את ליבה.

התענגה על יופיו של הטבע, התרגשה מפריחת הבר בכל עונה, מהים ומכרמל.

היא אהבה שירה, תרבות, והעברית והתנ"ך בדמה.

כלבים, כמה אהבה כלבים. כתבה בעלון הספד לג’ינגס, הכלב של משה שרמן אחרי שהלך, עם שורת המחץ "וכמה יופי היה בכיעורו".

אהבה ספרים וספרות. אהבה את תל אביב, אהבה מילקשייק, אהבה מילקשייק בויטמן באלנבי.

אהבה לנסוע בטרמפים.

אהבה קצפת. ביתן בית קפה בפורים בו אפשר לאכול רק קצפת עד זרא, יודעת שיגמר בכאב בטן אבל לא רואה בעיניים, אוכלת עד לא ידע.

אהבה אותנו, ילדיה, נכדיה וניניה, מצאה זמן כושר ונתיבות, לכל אחד מאיתנו בתורו, כאילו הוא הסולן.

גם לוויות אהבה. רצה לתפוס שורה ראשונה, לשמוע בטעם וגם לראות, שהרי אומרים טובות על אדם, רק טובות. ואחר כך מסכמת "היה יופי" ומעירה למספידים ש"לא שומעים".

חברים היו לה, המון חברים, אהבה אדם, ולמרות לשונה הישירה בכנותה, לא העליבה. המרפסת הזכורה בבית זיוה, עם כל השכנים ושיה בשכונת הזיתים. בכל פעם שהציעה עזרתו של אבא שלנו לשיה, הייתה אומרת "תשתמשי במוניה".

בראשית, בשנת 1925, דרכו רגלי משפחת איינהארן, הרופאים סבא שמעון, סבתא אסתר ואלקנה, על אדמת הקודש בעיר יפו.

באביב 28 בתל אביב נולדה יהודית, על שם סבה יהודה מצד אביה.

לדבריה, הייתה פרא אדם מאז ומעולם. לדברי אלקנה שאמר "פשוט מופרעת".

גונבת כסף לגלידה וממתקים. בורחת מבית ספר, מפריעה מתחצפת. הצליחה לסיים 12 שנות לימוד, שמרביתן בין ענפי עץ התות ולא בין כתלי בית הספר. רק העובדה שסבא שמעון שימש כרופא בית הספר עמדה לה שלא תזרק לכל הרוחות.

בתקופת הנערות נשלחה בחופשות הקיץ למשפחת לויטה בבת שלמה ונשבתה בקסמי הטבע.

כשעלמה, הייתה נוסעת בחופשים לבית השיטה, לקבוצת הצופים א' שהייתה בהכשרה ואלקנה אחיה בקבוצה. אלקנה, שלא היה שבע רצון מאחותו הנדחפת לכל מקום, גם לא מחריצותה, התעלם ממנה. אביבה, מקבוצת הראשונים, אז ברשי, אימצה אותה בביקוריה בבית השיטה ושתיהן יחד היו שוקעות בקריאת ספרים ובעיקר בתנ"ך.

כשבגרה, התנדבה לשרת בפלמ"ח בקבוצת הצופים ג’, ויצאה להכשרה באפיקים. שבועיים מתאמנים ושבועיים עובדים לפרנסתם, בחום וביתושים. במקום שרחל המשוררת נשברה, היא פרחה ונהנתה מכל רגע. איך מספרת? חלום.

ביום הכיפורים 1946 בלילה, הקימו הצופים ג', יחד עם נוער אפיקים ה,’ את חצרים על אדמות קלטה מערבית לבאר שבע. אמא, יוד'לה, נשארה באפיקים בליל אחת עשרה הנקודות, והצטרפה מספר ימים לאחר מכן. עבדה, איך לא, בלול, במטבח, במחסן הבגדים ובמכבסה. מה שזוכרת מתקופה זו: צחוקים והלצות עד דמעות.

בזמן המצור על באר שבע לא ניתן היה להיכנס לחצרים אלא בשיירות שהביאו אספקה. אותה שנה הייתה לדבריה שנת רצון. הגשמים ירדו בשפע ובאביב שאחריו המדבר היה מרהיב ביופיו, בצבעיו וריחותיו וכל זאת ללא מגע יד אדם, מראה מרנין לב.

לאחר שחרור באר שבע, החבר'ה הביאו יום אחד חלבה וגלילי בד לקיבוץ. סיפרה שתפרו לה במחסן שמלת סרפאן שהייתה גאה בה כל כך. כל חייה עד אז לבשה מכנסיים. כשהגיעה לחופשה בתל אביב, התנאתה בסרפאן ועשתה חנדלאך. כשנשאלה מאין השמלה? ענתה מהשלל. סבא שמעון פסק זה לא שלל זו ביזה! אמר ולא דיבר איתה עד סוף חייו (לסקרנים: שנה וחצי אחרי).

גם את קיבוץ חצרים אהבה, וערגה לנגב, לגבעות השטוחות, לנופים והפריחה עד סוף ימיה. בחצרים הברושים מרכינים ראש.

בשנת 1951 עזבה את חצרים בגלל הפילוג, ועם שלושה מחבריה הטובים, ג'וני, מוניה אברהמי ושרקה, עברה לקיבוץ מעגן מיכאל, לצד אחיה.

עבדה בלול.

בשנת 57 פגשה את אבא שלנו, מוניה קנטור, שבא לבקר את איציק אחיו, שכמו היום, חיפש קיבוצניקית להתחתן כדי להתקבל לחברות.

יחד עם אבא, שהיה מטופל בשתי בנות, טליה ועפרה, מנישואיו הקודמים, התחתנו והקימו משפחה. נולדנו מיכל, נדב וכרמל.

בשנות ה 60 עבדה כמטפלת בכיתת שחפית. ילדי שחפית. כמה אוהבת את ילדי שחפית? לא משנה איך יתבגרו, מה יעשו, מה יגידו, ומה יגידו עליהם, ילדי שחפית הם אקס טריטוריה, שמורת טבע מוגנת ואוי לו למשמיץ. יש סנגורית ששומרת להם אמונים.

עם שחפית עבדה עד סוף כתה ה' ואחר כך כמזכירה רפואית במרפאה.

מספר שנים אחרי, עברה לעבודה בהנהלת חשבונות תחת וליה.

עם מותו של וליה וגם כשהבינה שתקציב המשק לעולם לא יהיה מאוזן אם תמשיך לעבוד בהנה"ח, החליטה שתפרוש.

אמרה ופנתה לעבוד בפלסאון במרכזיה. שם, תוך כדי קריאות לטלפון, תיקנה עברית לכורזים ברמקול, במיוחד ב 702.

בתחילת שנות ה 2000 החליטה שתם גם שם פרק ועברה לעבודה במחסן הבגדים. שם עבדה כמו נמלה עד פרוץ הקורונה.

בשנת 2003 מת אבינו והיא המשיכה לבד, לא הפסיקה להתגעגע, לא עצרה לרגע ולא שפלה רוחה.

לפני כ 10 שנים, בהחלטה מודעת ואמיצה, החליטה שלא רוצה להיות לנטל כשיגיע יום, לא רוצה להכביד.  ארזה חפציה, חיסלה את הבית בשכונת הזיתים, ועברה לדירה צנועה, למידתה, ליד הבית הסיעודי.

לפני שלש שנים וחודש, במסיבה ביום הולדתה ה 90, אולי בגלל ההתרגשות בשל האירוע, אולי בגלל הגיל ואולי גם וגם וגם, הרגישה לא טוב אבל לא ויתרה, לא על קצפת ולא על מפגש עם חברים. יומיים לאחר מכן התברר שעברה אירוע מוחי קטן.

ראייתה נפגעה ושמיעתה, ומאז החלה דעיכה, זה תיסכל אותה. אבל יחד עם זאת ידעה ליהנות ולאהוב לא פחות.

יומיים אחרי סדר פסח השנה, גופה קרס והנה עומדות רגלינו בשעריך.

רוצים להודות לצוות הרפואי ולגיל השלישי שטיפלו בכל מחסורה ובמיוחד לג'וליה המקסימה והעדינה שעזרה לאמא, ליודקה, בשלש שנותיה האחרונות. היית לנו ולה משענת והיא כל כך אהבה והעריכה אותך.

ולוויות, אמרנו שאהבה לוויות? את הלוויה של יהודה אלגרנטי החמצת, את שלך ושל הבאים אחרייך כבר לא תחמיצי.

תודה לך אמנו, נתת בנדיבות, ברוחב לב ובשמחת חיים. קשה לראות את חיינו בלעדייך. נתגעגע מאד, מתגעגעים.

היית דמות בולטת, מקורית, צבעונית ומשפיעה בתמונת הנוף של אוהבייך ומכרייך. דמות זוהרת עם שתי רגליים קיסמים.

ואיך את תסכמי שהיה - "היה יופי".

נדב

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אמא שלי,

מתת בת 93, שבעת ימים, נכדים, נינים ונחת.

אני שמחה שביליתי אתך שעות ארוכות בשבועותיך האחרונים, בימיך האחרונים, ברגעיך האחרונים, עד הרגע האחרון.

את הלכת וכלית. ישבתי לידך, ליטפתי את ראשך, שערך, עורפך, ידיך, אמרתי לך בקול רך וצלול "אמא, אני אוהבת אותך", "אמא, כמה שאת יפה", "את אמא נהדרת" אמרתי, ושבתי ואמרתי.

גם בדעיכתך, כשאמרתי לך שנדי בדרך, ביקשת ממני: "תסרקי אותי". שיראך במיטבך.

אהבתך לשפה העברית ספוגה היטב בתוכנו. מסבא שמעון, דרכך, אנחנו הבאים במשפחת איינהארן להנחילה לילדינו, נכדינו, והם הלאה.

ידע כל נכד להגות נכונה: מביט, מכיר, מגיע, שמונה עשרה, אני אעשה, אני אינני.....

מתת ביום ראשון 18.4. מאז העולם אינו עוד כמנהגו.

ביקשתי מקלבה שימשיך להעביר לי שירים יפים. אני אקרא ואעביר לנעמצ'יק. מסורת.

עם מי אדבר על הצגות, סרטים, תכניות טלויזיה?

ומי יאמר "הנה בת שלמה, כמה שהיא יפה"?

ולמי אקנה מילקשייק תות במקדולנד?

וכבר לא תחכי לי בבית עם רשימת משימות...

ולא תתקשרי תשאלי "העירותי"? בכל שעה.

בארוחת ערב שבת הכסא שלך התייתם. הכריות מחכות. היין הלבן מתקרר.

בור גדול נפער במרכז משפחתנו. משפחה גדלה ומתרחבת כל רגע.

תחסרי לנו כאן מאד.

טלפון נייד, וואטספ לא היו לך. נסי עכשיו להיות זמינה לנו. עדיין זקוקים לך.

אוהבת אותך מאד,

Our dear Gulia,

We will never forget what you did for Ima. Ima loved you and cherished you. So are we.

You are part of our family now.

כרמל

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבתא שלי הייתה אישה מיוחדת

היא לא הייתה דברנית גדולה אבל כשדיברה הייתה לה לשון חדה, רהוטה וחוש הומור מהטובים שיש ובעיקר מהשחורים.

היא ידעה לצחוק על הכל ובעיקר על עצמה בקלות מרשימה.

היא לא הייתה בשלנית גדולה, אבל תמיד היה לה משהו לפנק אותנו, בין אם זה כריך עם אבוקדו, עוגת תפוחים (יסלחו לי אחיי אבל בעיניי היא הייתה הרבה יותר טובה מעוגת התותים) או אפילו סתם מיץ פטל ועוגיות פתי בר.

הבית שלה תמיד היה פתוח בפני. לבד או עם חברות, בדרך חזרה מבית ספר ולפעמים גם קצת במקום.

היא תמיד הייתה שם בשבילי, מקשיבה, תומכת, מחבקת.

אף פעם בלי לבקש או לדרוש. רק אם מתאים לי.

סבתא, המשפט האחרון שאמרת לי היה: לפעמים יש דברים שעדיף שישארו זיכרון.

והשארת לי כל כך הרבה כאלה: השיחות איתך, הטיול שלנו לאירופה, האהבה הבלתי מתפשרת שלך לקצפת וקצפיות, לעברית ולתנ"ך. החיבור שלך עם הילדים שלי שכל כך אהבו אותך.

אני כל כך גאה להיות הנכדה שלך וכל כך אוהבת אותך.

נוחי על משכבך בשלום סבתוש. כבר מתגעגעת.

נכדתך, בכורתך, יעל

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אודי הייתה לי מילולית "אמא חלופית" מאז שהייתי בגן ד' ו"עדני" למדה בסמינר אורנים, מאז ועד בכלל. מאז ועד היום בפגישות לעיתים מתוכננות, לעיתים חטופות, ולעיתים ממש "גנובות", נפשותינו נקשרו זו בזו במעין "הכתמה" של גוזל אל אימו. אהבתי את אודי בשל הלשון הלא מרוסנת שלה, ששילבה בתוך אותו רצף לשון חכמים וסלנג עדכני.

"מחמל נפשי" הייתה הפנייה השגורה שלך אלי.

מחמל נפשך נפרד ממך כגוזל שזוכר חסדי אם באהבה וגעגועים.

יונתן אורן

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אודילי, דודתי האהובה,

אני זוכרת את החדר הקטנטן שלך, הליפט, שבו שמעתי בפעם הראשונה את הבטויים "בסדר גזוז" ו"אייזן בטון" ו"יחרבתק", ועוד ביטויים מוזרים, אקזוטיים כאלה, שצדו את אוזני כבר אז, כשהייתי אולי בת שבע או שמונה. הלשון שלך, ההומור הפלמ"חניקי, השנינות העסיסית שהייתה מערבת פסוקי תנ"ך עם ביטויים מהסלנג הכי חדיש שיש; הלגלוג העצמי, האירוניה, לגבי עצמך, ולפעמים גם לגבי אחרים; והצחוקים הנובעים וקולחים ממך בכל שיחה שלנו, מלבד כשמישהו מחבריך הלך לעולמו, אלה היו התכונות הכי אהובות עלי בך .

מלבד האהבה. האהבה השופעת, החמה, הבלתי מותנית שלך, לא רק לילדיך ונכדיך, עליהם סיפרת לי תמיד בגאווה רבה, אלא גם לנו, ילדי משפחת אורן, פשוט מפני שאנחנו ילדיו של אחיך האהוב, הנערץ. לא היינו צריכים לעשות כלום, רק להיות הילדים של אלקנה, וכבר זכינו באהבה שוטפת, מחבקת, מציפה. איך טיפלת ביונתן בן השנתיים, כשאמא שלנו למדה באורנים ואבא עבד בתל-אביב – לקחת אותו כל יום מהפעוטון באהבה, בנאמנות ובמסירות במשך שנתיים תמימות, והאהבה הזאת, אליו במיוחד, אבל גם אל כולנו, לא פחתה כהוא זה עד עצם היום הזה. בשיחותינו השבועיות, הכי חשוב היה לך לשאול מה שלום הגרי ומה שלום ביל. ואז היינו עוברות לכל השאר: שירים של אגי משעול וריטה כגן ואחרים, שקלבה הטוב היה גוזר לך מהעיתונים באופן קבוע, ואת היית קוראת לי אותם בהנאה עצומה; ביטויים ביידיש מהספר ששלחת לי כשלמדתי יידיש, שהיו לך מקור בלתי פוסק לצחוק מתפוצץ והנאה של ליקלוק-שפתים – את היית מעריצה מושבעת של השפה העברית והיידיש. סטנדאפיסטית, שהיצירתיות הלשונית שלה הייתה רעננה ומקורית עד ממש כמה שבועות לפני הסוף, כשלא יכולת יותר להגיד אפילו את ה"כלה כוחי" ואת ה"בואי נפזר את ההפגנה" הרגיל שלך, או ה"נו, אז בואי נשיר את התקווה להיום".

אודילי, דודה יקרה ואהובה, חיית יותר שנים מכל בני משפחת איינהארן, ומיצית את החיים בכיף גדול, כמעט עד הסוף. עבודה, ים, משפחה, קצפת, שירים, לשון – ידעת ליהנות מכל זה ללא שום פקפוקים, ועודדת את כולנו ליהנות מהחיים באותו אופן. עכשיו לכי להצחיק את כל יושבי גן-העדן, ואנחנו נצטרך להסתפק בזכרונות.

אני גם רוצה להגיד תודה חמה לג'וליה, שטיפלה בך כל כך יפה בשנים האחרונות.

צריך לפזר את ההפגנה עכשיו, דודה יקרה שלי...

באהבה רבה,

נעמצ'יק (נעמי טפלוב)

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דודה יקרה.

ניסיתי הבוקר ללכת לים בידיעה שלא אפגוש אותךְ בַּדרך. פגישה שתמיד קיוויתי לה.

וחסרת כל כך!

נוסעת על הקַלנועית, מנופפת בידך. מפנקת בסבר פניך, "אני כל כך שמחה לפגוש אותך!"

ובאותו סבר פנים מפנק שואלת לשלום כולם, דואגת לשלומו של אבא, שואלת על אחותי לוּטוּס האהובה עליך במיוחד עוד מימי שחפית, הילדים, הנכדות.

ואז שואלת "קראת השבוע?!" וברוב נחת מציינת את יופייה של פרשת השבוע האחרונה, ואת יופיו של הרישום של נפתלי בזם שמלווה אותה.
קְצרה ככל שהייתה השיחה בינינו, כמובן שהייתי נתפסת בעברית שגויה, וזוכה מיד בהבהרה של הנוסח המתוקן.

אוי, העברית שלך – עשירה, מוקפדת כדרכך, חדה, מדויקת, אוהבת, מלאת הומור, שגם הוא, כדרכך, חד, מדויק, קולע ואוהב. וכשהייתי מתפעלת מכל אלה, הייתה פוטרת אותי: "לימדת לשונך דבר חֲלָקוֹת!"

כשחשוב לה, אינה חוסכת. וגם בזאת זכיתי.

לפני כמה שנים יצאתי מהים נרגשת, היא עמדה על החוף וסיפרתי לה בהתרגשות על פלא שהתרחש ברגע זה: "דג קטנטן ליווה אותי בשחייה אל האי ובחזרה, פעמיים!" הדודה מיד התמסרה להתרגשות, ובאופן הכי טבעי הזדהתה עם הדגיגון שזה עתה חווה פרידה: "אוי, מסכן!"

בתקופה האחרונה, כששאלתי לשלומה, הייתה אומרת שדַי לה. הבטיחה להמתין לבחירות האחרונות, ואף ציינה "וכל הזיפְט הזה נשאר לטיפולכם".

זכור מהילדות: שעות הילדים התחילו בשעה ארבע וחצי, לא לפני. אבל הדודה, שגרה במעלה המדרגות, פתחה את פינת הפינוק כבר בשעה ארבע. רק לשבת ולהתפנק, בלי חובות, עם כוס נס-קפה מוקצף ועוגת ביסקוויטים.

מוניה ומוקו דודַי, השכנים של הורי, בבית שהייתה בו כל כך הרבה שכנות וחברות יקרה ללב. ביקשתי וגם קיוויתי שתשמרי בעבורנו על הגחלת המופלאה, עוד קצת. דודַי, השכנים במעלה המדרגות, או כפי שחתמה בספר 'פרקי אבות' שנתנה לי במתנה - "מן הדודים שוכני מעלה".

הפרידות צפופות מכדי להאריך. רק להגיד שלום. היו שלום דוֹדים אהובים, שוכני מעלה.

יונת קנטור תמיר
דברים בלוויה, 20.4.2021

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- 

סבתא החלטתי לכתוב לך מכתב, זה לא הספד או משהו כזה, פשוט מכתב שמעט אנשים מספיק בוגרים וחזקים לכתוב... מכתב שיספר בדיוק מה שכל אחד אומר על יקירו לאחר שמת בלוויה, מכתב שאלפי פעמים שמעתי אנשים אומרים בצער וביגון עמוק שהיו רוצים לכתוב אך כבר מאוחר מידי.

החלטתי ולקח לי המון זמן להגיע לכך שאעשה את זה, כי באמת שזה הדבר הכי קשה שאפשר לעשות. אבל החלטתי שאני לא אהיה מאלו האנשים שמהללים את המת, אלא מאלו אשר מהללים אותו בעודו חי, בפניו!

אז סבתא, ה-סבתא שבעולם!! מילדות נקשרתי אליך ואל סבא ותמיד ידעתי שיהיה לי מקום חם בביתך.

ידעתי תמיד שכשאני אחזור מהים בחורף הקר ואחרי שעות של גלישה וכאבי גב, יהיה מי שיכין לי סנדוויץ' עם קוטג' ובצל, מילקשייק וקשיו! ואחר כך אני אכנס להתקלח ואשכב שעות על כרית חשמלית חמה. חחח נראה כאילו זה היה לפני איזה מאה שנה!

אז סבתא, תמיד אמרת שאת חיה בשביל הנכדים שלך, וכשהם לא יהיו תלויים בך יותר תוכלי למות בשקט, אז רציתי להגיד שאני תמיד אהיה תלוי בך! על כל החינוך, ההשקעה והבית החם והאוהב שנתת לי במשך כל חיי, תמיד היית מאושרת כשבאתי לבקר ואני תמיד הייתי שמח לבוא שוב שוב ושוב! תמיד לשבת ולפתור תשחצים יחד ולמרות שאת לא יודעת לפתור "שחור ופתור", תמיד היה קל למצוא פינת שקט כזאת אצלך כשמשעמם, כשעצוב או כשסתם בא לבקר!

אני באמת לא יודע מה יהיה כשאני אצטרך להקריא מכתב זה בבית הבא שלך, חחח כמו שתמיד בהלצה כינית אותו.

סבתא אני מאושר שיצא לי לגדול בחיקך האוהב ואני בטוח שהוא ילווה אותי במשך כל חיי ואני תמיד אחשוב עליך, על המסורות הקטנות האלה של שישי בערב, על העוגה, על הכל.

וזה לא סתם האוכל או המשקה הטעים שהכנת, אלא האווירה שאת מנעימה על סובביך, על הצחוק ולפעמים ההיסטריה על איזה ציוד אלקטרוני כזה או אחר.

בקיצור סבתא, היה לי חשוב לכתוב את המכתב הזה ולהיות מסוגל להתמודד עם האפשרות שבעוד כמה זמן (מקווה ששנים) את כבר לא תהיי איתנו ולא תהיה לי ההזדמנות להסביר לך עד כמה אני אוהב אותך ומוקיר על כל השנים והרגעים הכי יפים בחיי.

על הטיולים בקלנוע לנחל תנינים ולים, לראות את הצבעונים ואת הרקפות, את השיחות הארוכות שתמיד נגמרו במשפט "אתה יודע לחיות את החיים", "נהנה מכל דבר" או משהו בסגנון! על העצות שתמיד נתת ובצחוק הוספת תגיד שסבתא אמרה על כל דבר הכי קטן שיכולת לתת סבתא!

אני רק רוצה להגיד תודה אמיתית מכל הלב על הכל!!

ואם כבר, אז סבתא אני מאחל לשנינו שכתבתי את המכתב הזה מוקדם ושנזכה עוד להרבה מאוד מכל מה שסיפרתי כאן ושתמשיכי להיות בריאה וחזקה, תמשיכי ללכת להתאמן בים כמו צעירה בת 24 ושתהיי צלולה וחזקה עד סוף ימיך!

אוהב הכי הרבה שאפשר,

נכדך,

שהם

נ.ב עכשיו, אחרי שכתבתי את הכל, אני מניח שאני אתן לאמא לעבור על זה ולתקן את העברית שלי, אבל אני אבקש שלא תשנה הרבה. בכל מקרה, אביא לך גם את המקור.

אני מניח שאמא תבכה כשתקרא את המכתב לפחות כמו שאני בכיתי, אבל אני בטוח שגם תחייך חיוך ענקי בסופו בדיוק כמו שאני מחייך!!

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- 

בואי אישה ביום זה אוילי

לארוחת צעריים"

את כבר לא תבואי וכבר לא "נשב, נשוחח על דא ועל הא, .... על אבינו אדם, על אמנו חוה

ועל מלאכים בשמים".

אז רק נחזור ונזכיר את ההא והדא שנשמעו סביב מה שמישהו קבע לו שם: "שולחן הפלמ"ח", ובין השאר – כיצד בהיותך המטפלת בכיתת "שחפית" - החדרת לכל בני הכיתה לומר לך בסיומה של כל ארוחת בוקר: "תודה, היה טעים"; איך מדי יום חמישי בשבוע היית פוצחת בנקיון הבית ו"מפקידה" את מוניה בחדרנו "לבל יסתובב לי בין הרגליים"; היית עוקבת בעניין אחרי שירים שהיו רואים אור, מצטטת ואוספת רבים מהם לעצמך. היית קנאית ללשון העברית התקנית ורגזת על מחלליה.

אז זהו זה – כל זה היה ולא יחזור אבל יישאר בזיכרוננו.

אני חושב שלא אחטא להשערה שהיית שמחה אם יוקרא שיר על קברך.

להלן שיר של האחד והמיוחד – אברהם חלפי:

במותי

במותי

אבכה על יגונך כי מתי.

מבכייך ימות ליבי שנית.

בטרם בא מותי אני אומר,

בכל הרוך אני אומר,

כי לו בכית מעט, מעט מאוד,

כאיילה

שפעם ראיתיה מזילה דמעה

או שתיים

ותרחק ממקום בכייה אל צוק הרים

לראות את העולם מעבר לבכיות –

כי לו יכלת –

הייתי גם אני בשקט רב,

כמו נהר רוגע בין חופיו,

זורם הולך אל גורלי.

אז תודה, היה טעים.

קלבה

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לזיכרה של מוקו/יהודית

זה היה לפני כארבעה  חודשים: עמדתי לצאת, למחרת היום, לטיול של המועצה האזורית שלנו, חוף הכרמל, באזור הנגב המרכזי וביודעי שהטיול כולל גם ביקור בקיבוץ חצרים - הקיבוץ ממנו הגיעה מוקו למעגן-מיכאל  עם שרק'ה, מוניה וג'וני ז"ל בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד משנת 1951 - סיפרתי זאת למוקו בחדר-האוכל וזה ריגש אותה מאד, באמרה ש'חצרים הוא קיבוץ מקסים'. בהגיענו לחצרים, שם התארחנו במרכז-המבקרים של הקיבוץ, סיפרתי אודות ההתרגשות הזו של מוקו בנוכחות כל משתתפי הטיול, שרק מעטים מתוכם היו חברי מעגן-מיכאל, אך לא הסתפקתי בכך וגם בקשתי ממארחינו  בקבוקון של שמן-חוחובה, המיוצר בחצרים, עבור מוקו ושגם יציינו ע"ג  אריזת המוצר ש'זה מחברי חצרים' - וגם זה ריגש אותה מאד כשמסרתי לה את המתנה הזו.

מוקו הייתה עבורי לא רק חברת מעגן-מיכאל בהווה וחברת חצרים בעבר, אלא גם 'בתה של ד"ר אסתר איינהורן', רופאת הנשים של הקיבוץ בשנות החמישים, 'אחותו של אלקנה (קונייה)' ו'דודתה של נעמי (נעמצ'יק)' מהכיתה, מהגן ומהפעוטון שלי, שעימה הייתי מרבה להיפגש אצל הסבתות התל-אביביות שלנו, שעה שהיינו יוצאים לחופשות ובהיותנו אז כבני 10-13 , ובתוך כך גם בביתה של 'סבתא אסתר' ברח' גאולה, שהיה גם הבית בו גדלו אלקנה ומוקו  -  זכרונות המזכירים לי שירים נוסטלגיים  כמו 'תנו לנו יד ונלך' ו'גן-השקמים'.

יהי זיכרה ברוך, קיפי/אבנר

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------ 

סיפור לזכרה של מוקו:
מקדישה לך מוקו יקרה, זיכרון ילדות, וסיפור משעשע.

פעם, כשהייתי קטנה ואבא היה גדול...
הגענו לביקור בביתכם הישן בשיכון "זיווה".

זה לא היה סתם ביקור, זה היה ביקור בשליחות "ועדת מינויים". 

אבא נשלח לדבר אל ליבך, ולשכנע אותך "לנהל" או "לרכז" משהו.

התיישבנו ליד שולחן קטן בפינת המטבח

 והגשת לנו מיץ פטל ופירות. 

למרות שכבר בדקות הראשונות 

היה ברור שאין לך שום עניין ב"תפקיד המכובד" 

ואפשר לוותר על הטקס,

חייכת ואמרת:

 "ובכן...?"

אבא  החל לטעון ולשכנע...
 את הדפת ובלמת...
 אבא שידל הסביר והפציר...
 את ביצרת וחסמת ומיאנת...

 הייתי מרותקת!
 זה היה מופע התגוששות מילולי

 מרשים מאין כמותו.

 איך מוקו מצליחה לכעוס "יפה" כל כך?  

בעברית שירית, ובקול פעמונים?  
ומקפידה כל כך על פעלים, זכר ונקבה?

 וכמה כבוד רוחשת לנשים

 בעיקר בדברה אליהן ברבים:

"נאכלנה...נשבנה..."
הכל הסתיים ב"אנה"
כמו תפילה לאלוהים
שהוא למעשה אלוהימנה...

"אלוהימנה" שיכולה לנהל כל וועדה בכלל

 ואת הקיבוץ כולו בפרט!
 אז למה לא?

"מוקו, את הכי מתאימה בעולם!"
אמרתי בשקט עם קלמנטינה בפה. 

מוקו נדהמה, אבא צחק, עשינו "לחיים" עם מיץ  פטל

וחתמנו על הסכם שלום.

 "לחיים" מוקו יקרה!
 יהי זכרך מבורך.

עדן רז כהן

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה     

בעלה ---- מנחם קנטור

אחיה------ אלקנה אורן