אבא

אני מתחילה מהסוף, כיוון שהשבועיים האחרונים, שהיו שלווים ושקטים, היוו את תמצית חייו של אבא,

שקט, סבלנות, ואצילות.

בזמן הדמדומים, כאשר כאן ושם מתערבבים, אבא המתין שהגאולה תבוא כמו שהטבע רגיל.

היינו אתו, דיברנו אליו והוא בכן ולא, תנועות ראש וחיוך, תיקשר איתנו.

אבא תמיד היה בשבילנו בזמן שצריך. כולם  הכירו את הבחור המרשים, הגבוה היפה, תמיד עם חיוך ידידותי. אנחנו, הילדים, היכרנו את יכולת ההקשבה, היכולת להאזין ולשקף את המצב מבלי לתת עצות. התשובות מתבהרות וצפות בשיחה. לא לחץ ולא כפה את דעתו.

יושבת לידך הכול שליו, הנשימה סדירה, ידי בידך הגדולה, המחבקת, העוטפת, אוחזת חזק רק לא לבד, כמו בהשכבה בגן, כשניסית ללכת הייתי מהדקת את היד כדי שלא תלך, שלא אשאר לבד, ועכשיו אתה מהדק את ידך שאשאר עוד קצת ואז נרדם ומשחרר. הזמן המיוחד הזה הוא מלכודת רגשות: מצד אחד - שלא תעזוב לעולם ומצד שני - לחיים יש התחלה וסוף, השבועיים האלה היו ציפייה לשחרור.

בהתחשבות, נתת את הזמן לכל בני המשפחה לבוא להיפרד, לא מכביד בצעקות או סבל, רק ממתין. עוד קצת זמן בשבילנו, לפני שיצאת לדרך שהולכים בה לבד, גם אם אנחנו לצידך.

את נתיב חייך הנצחת בתמונות וסרטים. בעין חדה והומוריסטית תיעדת את חיי הקיבוץ והסובב אותו במשך שנים רבות בשלל אירועים, ובפינה מיוחדת בחדר האוכל.

חשבת שהדרך הקיבוצית היא הנכונה ביותר לצעוד בה. כשהציעו לך את השליחות השנייה לאיטליה, לעבודה עם יהודי ברית המועצות, נפגעת מתגובת מוסדות הקיבוץ ששאלו האם יש בעיות משפחתיות שצריך לאשר לכם שליחות שנייה. לא ראו את תרומתך לנושא וחשיבות העניין. לימים, שיתף אותנו מאוריציו מולינרי, עורך העיתון החשוב באיטליה, כי תרומתו של אבא ליהודי ברית המועצות משפיעה עד היום על היחסים בין ישראל ורוסיה. בסיפור חייך בתקופת המלחמה, בעדות שנתת ב"יד ושם", אתה מספר על החיים תחת השלטון הפשיסטי ומציין שזה איפשר לך להבין ולו במעט את תחושת היהודים בברית המועצות, להם סייעת להגיע לישראל דרך רומא.

אבא נולד באיטליה ב 1927. לאמא מורה ולאבא מנהל בנק, אשר הצליח ועלה בסולם הדרגות עד לחקיקת חוקי הגזע באיטליה. אז עבר לצרפת כדי לבדוק אפשרות של חיים במקום בטוח יותר. המשפחה לא הצטרפה אליו, אבא שלנו חיפש מסתור, בהתחלה באיטליה ואח"כ עבר לשוויץ. אחותו, דודה עדה, הועברה למנזר, ואם המשפחה נשארה בדירת מסתור בפירנצה. המשפחה התפזרה.

את תקופות המלחמה חווה כהרפתקה. פעם אמר לי: "הייתי צעיר, עצמאי, לא היו לי דאגות". בתום המלחמה אבא שמח לפגוש את כולם בחיים, גם כאשר כל אחד היה בארץ אחרת.

לאחר לימודי חקלאות באיטליה ועם רוח ציונית, אבא עולה לארץ, מצטרף לקיבוץ רגבים, מקים משפחה עם בבי. לאחר מכן המשפחה עוברת למעגן מיכאל. כאן המשפחה נפרדת.

אבא עובד ברפת, תקופה עליזה של עבודה בשעות לא שגרתיות, היכרות עם רוחל'ה, נישואין והקמת משפחה המורכבת משלוש משפחות. הרפתנים היו חבורה שמחה עם הווי מיוחד. זכורה לטוב חבית אלכוהול שנפלטה מהים ושימחה את ליבם בקוקטיילים מיוחדים תוצרת בית.

בשעות הפנאי, שמח לתרום את חלקו בחוג הדרמטי של רחל טוביאס, במגילה של פורים ובהצגות גדולות שהיו ב"אולם" המוסך כמו "קשה להיות יהודי".

הייתה גם תקופה יותר רצינית של "תפקידים": ריכוז עבודה ואקונומיה. תמיד אבא ראה בעבודה שמחה. כאשר הגיע לגיל פנסיה ובקשו ממנו להפסיק לעבוד, פנה לתחביבים.

לפני ארבע שנים ביקשו שיפנה את הסטודיו כיוון שלא יוצר בו כבר. עברנו מסע ששיאו היה תערוכת צילומים ויריד של תמונות, שחברים יכולים היו לקחת לעצמם. עם כל החשש שלפני, אבא נהנה מכל רגע. פסטיבל של שלושה ימים בו יכול היה לתת בלי כל ציפייה לקבל. התמורה הייתה השמחה והחיוך של כל החברים שהגיעו.

עכשיו נשאר זיכרון אישיותך הכריזמטית והכובשת, היותך חייל בשירות הקיבוץ והמדינה,  היותך אדם השמח בחלקו.

נשיקות לך אבא.

הגר

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אבא

עוד קשה לי לעכל שאתה לא איתנו

החיוך התמידי, המכיל, האוהב, שהאיר את הסובבים אותך כבה, לפחות בעולם המוחשי הזה.

וכמו בחייך, גם בפרידה עשית כמיטב יכולתך להקל עלינו:

נשארת שליו, נינוח, מקשיב, מחייך, ממש עד לרגעיך האחרונים.

התרעת מראש, נתת הזדמנות להיפרד לכל השבט האדיר שבנית סביבך, בנות ובנים, גיסות וגיסים, נכדות ונכדים, נינות ונינים.

וזאת כמובן, בלי להראות את המאמץ הכרוך בזה מבחינתך.

וצ'רי, המטפלת שנהיתה לנו כבת משפחה, כמוך. דאגה שהכול יפעל לפי הדפוסים האלה. בהשראתך. בלי הרבה מילים. כמה אופייני.

ובזמן הזה בו היית קצת פה וקצת שם, היה לי חשוב לומר לך, ולך היה חשוב לאשר בדרכך ששמעת, כמה תמיד הייתי ותמיד אהיה גאה באבא שלי: באבא הגבוה, החכם, האידאליסט, הקיבוצניק, עובד האדמה, הדיפלומט, הסקרן, האהוב, האציל.

כמאמר השיר, אני בסך הכול הולך ומנסה לנצח בדרכים שאתה כה הקפדת לטפח:

דרך של התחשבות, כבוד לזולת, קבלה, ענייניות, והכל במאור עיניים וחיוך רחב.

כי בסופו של דבר "אני שונה ממך, אבל מאוד כמוך".

אנחנו נפרדים ממך היום אבא, בעוד אתה מצטרף לאהובתך אמא רוח'לה, ממנה נפרדנו לפני כ-15 שנה.

ואתם משאירים אותנו פה, שבט אחים ואחיות. מאוחד, מגובש, מלוכד.

כל אחד עם יכולותיו, כל אחד בדרכו. כולנו ערבים זה לזה, כולנו מקבלים האחד את השני.

גאים להיות חלק מהשבט שבניתם.

אז עכשיו אבא, אתה באמת יכול לנוח על משכבך בשלום, ובבקשה תמסור זאת גם לאמא.

דותן

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבא יהודה

סבא שלי, אני אוהבת אותך.

הרבה פעמים כשאנשים נפרדים מהחיים, אומרים שהם השאירו חור בלב.

אבל איתך, אני מרגישה שהשארת לנו לב מלא באהבה וזיכרונות טובים מחיים שלמים ביחד.

כשבאתי לבקר אותך בשבוע האחרון, התקרבתי אליך והחזקתי לך את היד, התחילו לעלות לי הדמעות.

אבל אתה בשלך.

פתחת עיניים, עשית לי פרצוף מצחיק וזה הצחיק אותי ממש.

זה הזכיר לי שהכוח האמיתי שלך הוא הרגישות האין-סופית שלך.

לימדת אותנו להיות שם אחד בשביל השני/ה, לראות ברגישות אחד את השני/ה.

להיות חזקים – קודם כל בשביל עצמנו

וגם בשביל אחרים.

בעיניי, המורשת שאתה משאיר אחריך היא שנזכור שאנחנו משפחה גדולה, חזקה ומאוחדת.

תודה שהיית משמעותי,

עבורי ועבור רבים אחרים.

רותם

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

יהודה היקר!

הכרתי אותו ב 1945, בכנס החלוץ האיטלקי ליד העיר מוֹדֶנַה, שם כולם שאלו מי זה הארוך הזה ומאין הוא צץ, וכמובן כולנו שמחנו מאוד להכיר אותו. הוא הגיע מפירנצה ועדיין לא הצטרף אלינו, כי היה צריך לסיים את לימודיו במגמת אגרונומיה (חקלאות).

ומאז שחזר אלינו, זה היה כבר בקיבוץ רגבים, דרכינו היו כמעט זהות, כולל המעבר למעגן מיכאל, עבודה, תפקידים, משפחתיות (עם לאה ורוחל'ה האהובות, זִכרן לברכה), וחיים מלאים וטובים!

בזמן האחרון נהנינו לשחק מידי פעם רֶמי, עד הרגע שהראש שלו סירב להמשיך. אחר כך נפגשנו רק לזיכרונות ילדות, צחוקים ושירים איטלקיים. היה כל כך נוסטלגי ונחמד, עד שגם זה, לצערנו, נגמר.

שלום יהודה! ברוך זכרך!

משה דנא.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה

אשתו---- רחל אלנרנטי