מייק
נולד ביולי 1946 בסטמפורד, קונטיקט. בן בכור לסידני ופיי פלקס. משפחה יהודית ממעמד הפועלים. ארבע שנים לאחר מכן נולד אחיו, הנרי. המשפחה התגוררה בדיור ממשלתי, יחד עם אביה של פיי. סבא שמואל, שהיה ציוני נלהב, היה מנוי על עיתון היידיש השבועי שלו ונטע במייק את הזרע הראשון של אהבת ישראל והציונות. כילד, מייק היה לוקח את כתב העת למיטה, ובעזרת פנס מתחת לשמיכה, היה מביט בתמונות ממדינת ישראל, גוזר ושומר ידיעות חשובות.
משפחתו הייתה המשפחה היהודית היחידה, באיזור של אמריקאים נוצרים. למרות שהמשפחה לא ניהלה אורח חיים דתי, ראו חשיבות בשמירה על המסורת היהודית, היו פוקדים את בית הכנסת הקרוב, ודאגו שמייק והנרי יחגגו בר מצווה.
כתלמיד בבית הספר מייק הצטיין בספורט - פוטבול, היאבקות, שחייה, והיה פעיל גם בקבוצת הדיונים. מבחינה חברתית הוא היה מאוד פופולרי - לאורך כל התיכון היה מרבה לצאת לבלות עם החבורה הקבועה שלו, אשר שמרו על קשר לאורך השנים.
מייק היה קרוב מאוד לדודו (אחיו של אביו), שהיה עורך דין מרשים והיווה עבורו מעין מנטור. הוא הנחה אותו לאורך נערותו ועזר לו לסלול את הדרך ללימודי המשפטים, ובשנותיו הראשונות כעורך דין צעיר. הוא האמין במייק וצפה לו עתיד מבטיח.
מייק ידע שמשפחתו לא יכלה להרשות לעצמה לשלוח אותו לאוניברסיטה ולכן עבד כנער במגרש הגולף המקומי, כשהוא נושא תיקים לשלושה או ארבעה שחקנים בו זמנית. כך הצליח לממן את הלימודים באוניברסיטת אוהיו - שם השלים תואר בהיסטוריה ופסיכולוגיה, ולאחר מכן באוניברסיטת קפיטל – שם סיים דוקטורט במשפטים.
הוא קיבל רישיון כעורך דין לעבודה במדינת אוהיו, והתמחה כעורך דין בסניגוריה פלילית וזכויות האזרח.
בשנת 1966 התנדב לצבא האמריקני, לאוגדת הצנחנים של הכוחות המיוחדים והמשיך בשירות מילואים עד שנת 1976.
הוא התעסק גם בפוליטיקה, ונבחר כנציג המקומי של המפלגה הדמוקרטית עבור קולומבוס, אוהיו.
הגעתו לישראל הייתה חלק מנסיעת עבודה לאירופה עם עמית לעבודה. עמיתו לנסיעה חזר לארצות הברית ומייק ניצל חופשה של כמה חודשים בפגרת בית המשפט בקיץ, התייצב במשרדי הקיבוץ הארצי בתל אביב ומשם נשלח ישירות לאולפן מעגן מיכאל.
האדם הראשון שפגש בקיבוץ היה בן ציון אסף, שהעיף מבט אחד בכתפיים הרחבות של מייק ואמר: "אתה- לבננות!". בשנותיו הראשונות בקיבוץ עבד בבננות ומספרים עליו שהיה כל כך חזק שיכול היה לשאת שני אשכולות בננות, אחד על כל כתף.
כתלמיד באולפן הכיר את דגנית, בתם של דני ושולה. יחד עברו לארה"ב, להמשך לימודיו של מייק במשפטים. שם נולדה בתם הבכורה ליאור. לאחר 3 שנים בארצות הברית, חזרו למעגן מיכאל ואז נולד ניצן.
מייק ניגש לבחינות עורכי הדין בישראל ללא עברית כשפת אם ולאחר שלמד "רק" שלושה מחזורים באולפן מעגן מיכאל, הצליח ועבר אותן בהצלחה. בתחילה עבד במשרד עורכי דין פרטי בחיפה ולאחר מכן הפך לעורך דין של הקרן הקיימת לישראל במחוז צפון ועסק בנושא קרקע וייעור.
זו הייתה עבורו סגירת מעגל והגשמת חלום ערכי וציוני.
בהמשך נשלח ע"י קק"ל יחד עם המשפחה לבריטניה, כשליח הראשי של הקרן הקיימת והיה אחראי על ארגון אירועים משותפים עם משרדי קק"ל הבריטיים.
בשובו משליחות מקק"ל בשנת 2001, עבד מייק בגבעת חביבה שלוש שנים, בסופם בחר לחזור הביתה לקיבוץ, כמנהל האולפן. עבורו החזרה לאולפן, הפעם כמנהל, הייתה אבן דרך משמעותית וסגירת מעגל ציוני נוסף. במשך 7 שנים ניהל את האולפן. עברו תחתיו דורות של חניכים ואנשי צוות והוא ראה זאת כשליחות ציונית מהמעלה הראשונה.
מייק תמיד התעניין באומנויות לחימה והגיע לרמת חגורה שחורה דן 4 בטאי קוואן דו. במשך שנים רבות עסק בקרב מגע ובהמשך מונה להיות סגן נשיא איגוד הקרב מגע הבינלאומי.
אהבתו הגדולה לכלבים הייתה חלק גדול מחייו. הוא לקח חלק באימון קבוצתי של כלבי גישוש והצלה. בשנים מאוחרות יותר סייע בייזום ופיתוח פרויקט אילוף כלבים לגילוי סרטן למטרות מחקר, שכעת ממשיך בחסות בית החולים סורוקה.
בשנים האחרונות, היה מוגבל ולא הרבה לצאת מהבית. אך המשיך לרוות נחת מהמשפחה הגדולה, ושבעת הנכדים שהרבו להקיף אותו בחום ואהבה.
נזכור אותו תמיד בליבנו כלוחם גדול עם לב ענק.
נוח על משכבך בשלום.
המשפחה האוהבת.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
I was introduced to Mike by a mutual friend, and she said to me –" Cherry I've met this guy, an American lawyer- he's not for me but can I give him your phone number?" I was hesitant at first but agreed after a couple of months to speak to him on the phone. We of course asked the usual chit-chat about what we do, what are our likes & dislikes what we look like etc and he said to me "You know what Robert Redford looks like" "Yeeees " I replied "Well I look nothing like him".
I met up with him in the summer of 1988 whilst volunteering as a hygienist on Kibbutz Mazzuba. Out of the car park walked this Colossus of a man, looking like a typical Israeli lawyer in summer clothes -white shirt, black tie, and briefcase in hand. We hit it off immediately! We had a lot in common, but also were very different - a winning combination. Claire & Nina who were then 3 and 4 and a half years old climbed all over Mike and he melted our hearts. Our relationship developed over the next few years to-ing and fro-ing between Karmiel, where we lived, and where Lior & Nitsi would come for the weekend, and here on Ma'agan Michael.
We took our relationship slowly, having both come out of divorces, and despite our differences in character we found a deep love, mutual understanding and respect of each other. Mike was a proud parent to all of our children. He took so much pride in steering all four children through their developing years - school, army service, universities and careers. When the kids started dating he would keep the seat next to him in the dining room on Friday nights for the boyfriend or girlfriend to sit in. This came to be known jokingly in the family as כיסא הקורבן" " the victim's chair!"
He was filled with pride at each Bar or Bat Mitzva, each Graduation Ceremony, each wedding, and the icing on the cake for him was having the pleasure of meeting his seven grandchildren - the last grandchild being born just two weeks prior to his hospitalization. Each time a grandchild was born I would buy him a Tshirt "the Grandfather" which he was so proud to wear.
We had an understanding between the two of us – at home - no need to talk politics or religion!
(All 4 children learned to live in harmony with each other each one knowing they had to share Abba or Ima with 2 new siblings)
I moved here to the kibbutz in 1991. Claire went to Kitah Galshan – 3rd grade and Nina to Kitah Manor 2nd grade. We decided to marry 3 years later in May 1994 and as they say the rest is history!
There was a big par between our cultures – he an American and me a Brit.He ate ketchup and chili peppers with everything and couldn't live without his chocolate "fix" every day – Ice cream or M & M's and not just one bag-3bags!! The rarest of rare steaks and of course potato chips!! With ketchup…
We decided between us not to have children but instead to adopt a dog, We soon found out that she was pregnant with 11 pups! That sure brought the kids together, and we adopted a succession of dogs throughout the years. Several years ago, when he was still the Ulpan Manager he brought home a puppy Belgian Shepherd and named her Katya. She, I think was the true love of his life, and he was devastated in recent years when he realized he could no longer physically take care of her. We were lucky enough to find her a good home with an IDF dog trainer, who Mike kept in contact to ask after her wellbeing.
For the last 10 years Mike was diagnosed with a rare neurological disorder. Initially it was manageable and we carried on much as before, going out, taking trips abroad and visiting friends around Israel. There was a gradual decline in his health and about two years ago we could see a more severe deterioration, culminating in the last two weeks a rapid decline in his health.,
Last Tuesday afternoon Mike had a massive stroke that sent him straight into a coma; Doctors in Tel Hashomer hospital told us that it was inoperable, and that the return of any brain function was out of the question. We knew that Mike would not have wanted to be any more challenged than he already was. When we were at his bedside a group of four American student Doctors came in. I know that if he could have, Mike would have invited them all to the kibbutz for Friday night supper with the family and a tour of the kibbutz, with the underlying idealism that maybe they'll make Aliya sometime in the future. It had be All or Nothing for him - he was thinking of us right to the end.
Mike left an impression on so many people in every aspect of his life. Just his physical presence commanded respect from family, friends and colleagues. I think that everyone here today has their own personal story to tell about him, and I'm sure the family would get a lot of comfort hearing those stories. He was someone who changed people's lives. He had such an impact on the ulpan students that he mentored, that to this day we have ex-ulpanists keeping in touch with us.
As I said he was an all or nothing guy- If he loved you he would go to the ends of the earth for you but "oy va voy" if you got on the wrong side of him!
We have been given the comfort of knowing that his wish of donating his organs has been carried out.
My darling Mikey I will miss you dearly. You were my soulmate, my love and I would just melt into your strong arms and I promise you that I will look after Lior, Nitsan, Claire and Nina and all of our grandchildren and they will be cherished by me forever.
Cherry
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------