לזכרו של שאול אשוח

אבא נולד  בבית יהודי דתי ב-1930, בין שתי מלחמות העולם, בעיר מונקץ' בצ'כיה. לפני מלחמת העולם הראשונה, מונקץ' הייתה אוסטרו הונגריה והיום היא אוקראינה. אביו הציוני, שמרד ברבנים המקומיים, החליט לעלות ארצה בשנת 1934 כאשר אבא היה בן 4 בלבד. בכך הציל את משפחתו מזוועות השואה. כל משפחתו  שנשארה, למעט בן דוד אחד, לא שרדה.

אבא גדל בתל אביב והיה נער שובב, תעלולן, הרפתקן וחביב הבנות. הוא עזב את בית הספר בגיל 16 בניגוד לרצון הוריו, כדי להצטרף לתנועת נוער שעזרה בבניית קיבוץ יבנה. עם קום המדינה ופריצת מלחמת העצמאות התגייס לחיל ההנדסה והתמחה בחומרי נפץ. במסגרת שירותו נפצע כאשר עלה על מוקש ואיבד את ראייתו בעין אחת. למרות, או אולי בגלל  היותו עיוור בעין אחת, הוא היה צלף מעולה ולימד אותנו לקלוע למטרה ברובה אויר, שקנה בעזרת יענקל'ה כאשר היינו ילדים.

בעקבות פציעתו הוא שוחרר משרות ובגלל מומחיותו בחומרי חבלה עבד בפריצת הדרך לאילת, שם נדרשה מיומנות בטיפול בחומרי נפץ.

לאחר סיום העבודה בערבה, יסד עם שותפיו עובדיה וסלי (סלי גלזר, אחיו של הייני) קואופרטיב דייג בים התיכון. בין ספינות הקואופרטיב היו "אופיר" ו"ניצן".

באחת מחופשות החוף שלו פגש את אמא, שהייתה קרובה של אחד מחבריו הדייגים.

לאחר מספר שנים של דייג בים התיכון, אבא, עכשיו כבר נשוי, נשלח ביוזמת משרד החקלאות לדייג בדרום ים סוף. אבא, שהיה מחלוצי הדייג בדרום ים סוף, נשאר באתיופיה, שאז נקראה חבש, שלוש שנים בפיקוד על ספינת הדייג "נגיסטי סבה". עם שני ילדים בבית, גתי בן ה 3  ובועז הפעוט, החליט לעזוב את הדייג כדי להקדיש יותר זמן למשפחתו הצעירה. בצומת זו החליטו אבא ואמא לעבור לקיבוץ. אמא, הירושלמית, ביקשה להצטרף לקיבוץ באזור ירושלים אבל אבא התעקש על מעגן מיכאל. הוא סיפר שהיכרותו עם דייגי מעגן מיכאל לא הותירה ספק שזו הבחירה הנכונה.

 לאחר כמה שנים בקיבוץ נולד בנם הצעיר אסא.

אבא היה איש עם לב רחב וכבוד לכל אדם. בקיבוץ אבא ואמא היו תמיד מאמצים מבוקשים ואולפניסטים רבים ממקומות שונים בעולם אהבו לשבת איתנו, להשתתף בארוחות בבית או בדשא, לדבר על נושאים חובקי עולם ולשמוע את הסיפורים של שאול. זאת, כמובן, בנוסף ליעקב טלבי שאומץ כנער כשהצטרף לקיבוץ והלל שנפס הצעיר. 

למרות שאבא לא למד בצעירותו, הוא היה איש רחב אופקים, בעל ידע רב בהיסטוריה של עם ישראל. בגיל מבוגר הרחיב את הידע בלימודים באפעל, בהם היה גאה ואפילו סיפר שלא אחת היה מתקן את המרצה. שנים רבות לפני יכולות החיפוש באינטרנט היו לאבא ואמא ספרים רבים בכל נושא ועניין והם היו מסוגלים למצוא תשובה לכל שאלה בחיפוש בהרי הספרים שגם היום ממלאים מדפים רבים בבית.

אבא היה טבח מצוין ופיתח מתכונים ייחודיים שהם מורשתו במשפחה. נדיבותו מצאה את דרכה גם אל הסירים והמחבתות, שם היה מתבל ביד רחבה. ריחות הבישול היו חלק מילדותינו ועד היום כל חמשת הבנים, הלל, יענקלה, גתי, בעז ואסא יודעים להעריך טעמים וריחות ומאכלים מיוחדים.

חביבותו ואהבת האדם שלו הביאה אותו להתנדבות ועזרה בכל מקום שנדרש. עזרה בקיבוץ גדות שנפגע במלחמת ששת הימים, התנדבות בבסיס צה"ל ביקנעם ועזרה לקהילה האתיופית באור עקיבא.

שעשעה אותו העובדה שרבים חשבו שהוא ממוצא ספרדי בגלל חזותו המזרחית, או דרוזי, בגלל השפם, והוא בממזריות אהב ליצור מסך מיסתורין בעניין מוצאו האמיתי.

סיפורים שאהב לספר בנידון:

 כאשר היה נער, הביאה אותו חברתו דאז, להכיר את הוריה, והם הזדעזעו מהבחור שנראה שחור ואמרו לבתם: “וואס מאכסט דו מיט דעם שוורצע" (ביידיש: מה את עושה עם השחור הזה).

וגם, באתיופיה, המקומיים היו אומרים לו, למה אתה מדבר איטלקית? "אנתה חבשה" כלומר אתה חבשי, כמונו! למה אתה עושה את עצמך?

ויש גם את הסיפור שגתי בן השנתיים וחצי נסע עם מרים לבקר אותו באתיופיה. גתי ראה אותו אז בעיקר בתמונות, שם נראה שזוף מאד, רזה, עם משקפיים ושפם. מרים הייתה מראה לו תמונות ומקריאה לו מכתבים. כשירדו מהאנייה בנמל, שאול חיכה להם שם עם אנשיו, ביניהם גם המכונאי פיליפו, שהיה אתיופי רזה עם משקפיים ושפם.  גתי הפעוט רץ ישר אל פיליפו בקריאות אבא...

כאשר שאול נשאל איך זה שהוא מדבר יידיש, היה מספר, בבדיחות אופיינית, אך כלפי חוץ ברצינות גמורה, שאמא שלו הייתה מכבסת אצל האשכנזים והייתה מביאה אותו לארוחת חינם אצלם, וכך למד יידיש. למעשה אמא שלו נפטרה בגיל צעיר, כשאבא היה רק בן עשר. האמת היא שגדל בבית אשכנזי, שבניגוד לרוח הזמן, היה פתוח ומקבל כל אדם בזרועות פתוחות ובכבוד, רוח שליוותה את אבא כל חייו.

אבא אהב ילדים ותמיד אורו עיניו לכל זאטוט/ה  שעבר/ה בסביבה, איתם מיד ניסה לקשור שיחה.

אבא היה תומך וסומך. איש ישר, נדיב, צנוע ושמח בחלקו. הוא אהב מאד את אשתו מרים, איתה חי תמיד בשותפות אמיצה ונאמנה.

גם במותו נשאר ג’נטלמן אמיתי. לא התלונן, סבל בשקט, אמר שהכל בסדר. מילותיו האחרונות היו "איפה מרים?"

הוא נפטר בשנתו בשקט, כאשר אשתו ישנה לצידו. בן תשעים וחצי היה במותו. פושטק תל אביבי עם לב זהב.

יהי זכרו ברוך,

אסא, בעז וגתי

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כמה מילים מהנכדים

אנחנו, נכדותיו ונכדיו זכינו לקבל את התואר חבוב/ה. כינוי ששזורים בו הצחוק המנחם והחיוך היפה של סבא, יחד עם חיבוק בניחוח רוזמרין ונשיקות רטובות ומשופמות. תמיד היה אומר "את יודעת כמה אני אוהב אתכם חבובה?" והיה מספר איך לפני השינה הוא מסתכל על תמונות הנכדים שתלויות לו ליד המיטה וחושב על כולנו.
האהבה רחבת הלב שקיבלנו מסבא וסבתא היא כבר חלק בלתי נפרד מאיתנו. עם תוספות של סיפורים על הים, על מעגן מיכאל, על תרבויות שונות ובעיקר על אנשים. דברים כמו איך אומרים שיברך אותך האל בערבית ובאילו מדינות אותו פתגם הוא בעצם קללה. איך מתחבבים על המקומיים, איפה אסור לגמור מהצלחת ואיך מתחממים בלב ים.
תמיד יהיה איתנו בלב.

מאיה ולילה אשוח בשם הנכדים