אמא שלי,

באחד הביקורים האחרונים כשעוד ישבת על הכורסא של אבא, כורסא שלא העזת לשבת עליה, אלא כשאבא הלך לעולמו, ישבת על הכורסא ופנית לתמונתו של אבא, פניו מחייכות ורחלי על כתפו, ואמרת לו, 'תיראה יצחק, אמרתי לך, תשמח שיש לנו שלש בנות, תשמח כי הן שיטפלו בנו בימי זקנתנו', ואחרי שאמרת לו כך, חיבקת אותי ושמחנו כל כך זו בזו.

אמא יקרה ואהובה, מאז שנולדתי כל כולך היית עמי, חרדה ודואגת לכל תנועה, לכל מבט, שמא אני צריכה משהו שעוד לא נתת. כאשר סיימתי את השירות הצבאי וחשבת שאני רזה מדי, הגעת כל יום לחדר בו גרתי, לא רחוק מביתכם. לא היית נכנסת כדי לא להפריע, והיית קוראת לי דרך החלון או הדלת הפתוחה 'מיכלי, הבאתי לך עוגה שאת אוהבת, מיכלי, הבאתי לך דבש מלכות טהור, מיכלי בואי תראי איזה אפרסק גדול שמרתי לך'.

החששות שלך ושל אבא, מה יהיה איתי בצבא, איך אגיע לבדי לבסיס, הדאגה שלא פסקה כשיצאתי לשנת שירות וכשמצאתי את אלי בן זוגי, וילדתי את ילדי, ואיך אהיה עצמאית כלכלית ואקים חנות במו ידי, לבדי, הדאגה שלא פסקה, מה וכמה אוכל, ואיך אגיע אליך ואל אבא, ואיך אשוב לירושלים או למבשרת, אמא שלי שתמיד דואגת, ועד סוף ימיך תמיד יצאתי מביתכם ופרוסת עוגה בידי, וממתקים לילדי ולנכדי... .

היחסים ביני ובינך, אמא שלנו, היו יחסים של קרבה וחום אין סופיים, של חיבוק ונשיקה, של מבט בלי לומר מילה, וידענו תמיד מה זו חושבת ומה זו רוצה, יחסים של רעות עמוקה, אפשר לומר לך אמא, הכל, ואת תביני ותדעי מה לומר, תמצאי תמיד את המילה הנכונה, המנחמת, הנבונה, המורה דרך.

כשאבא יצחק, הלך לעולם שכולו טוב, היית אמא, בפעם הראשונה בחייך, לבדך בבית הכל כך יפה שקישטת ביצירות אומנות יפות עד בלי די ובתמונות בני המשפחה.

כשאלי שלי הלך לעולם שכולו טוב, היינו מבלות יחד ימי ששי ושבת רבים וכשאנו שתינו לבד היינו שרות שירי ילדות שהיית שרה לנו, והיית ממשיכה ומספרת בגעגועים על ימי הזוגיות הנפלאה עם אבא, על ילדותך, על ימי הקיבוץ הראשונים, ולא היית שוכחת אף פעם להוסיף ולספר על כל אהובייך שנרצחו בשואה, ושאדמת פולין ספוגה בדמם... , ואז מוסיפה ושואלת לבני משפחתי, כל אחד מילדי, מנכדי, מה הוא כבר יודע לעשות, מה למד ובמה הוא עובד, ומתפעלת ביחד עמי מתמונות המשפחה הרחבה והגדולה והיפה כל כך שאת ואבא בניתם.

הייתי אמא, מקשיבה לכל סיפורייך, לכל סיפורייך הכואבים, הייתי אמא לך אוזן כרויה, לכל שעבר עלייך, ספגתי את משפטי החכמה הרבים שלך אל תוך תוכי, ואני נוצרת אותם ואצור אותם כבבת כל ימי חיי. הטמעתי בכל כולי את ערכייך בדאגה האין סופית למשפחה, בדאגה האין סופית לכל אדם שהכרת, ברצון להיות בשבילו, דאגה לה זכו רבים כל כך מחברי הקיבוץ, מחברייך וידידייך הרבים ובעיקר כל אחד ואחד מבני המשפחה שלנו.

התמונה של אמא שלך, שדאגה במעשיה הרבים, להציל אותך, חודשים אחדים לפני שיהדות גרמניה כולה תישמד, תלויה בחנות הבגדים שלי, אצילית, נחושה, יפה, כמוך, אמא, אמא שלי, החזקה והאמיצה. ואני משוחחת עם תמונת סבתי כשאני בחנות, ואני משוחחת עמך כל יום בערב ואנחנו אומרות זו לזו, מה נשמע, ואיך עבר היום, ואנחנו מאחלות זו לזו לילה טוב, ועוד פעם שואלות זו את זו, איך את מרגישה, ואת שואלת על כל אחד מבני או נכדי, רוצה לדעת הכל ומוקירה ומעריכה את מעשיו של כל אחד, ושוב את שואלת 'מיכלי, הכל בסדר' ושוב את אומרת לי 'מיכלי, תשני טוב' ואני מברכת אותך ב 'לילה טוב ושינה טובה' ואם עודד או  יובלי היו אצלי, הייתי אומרת להם, 'בואו תברכו גם אתם את סבתא בליל מנוחה', ויובלי או עודד, היו אומרים לך 'לילה טוב' ' ואנחנו שתינו נפרדות, עד הבוקר הבא.

ליווית אותי אמא טובה שלי, ליווית אותי כילדה, וכנערה, כאשה, כאמא, כסבתא לנכדים, ליווית אותי תמיד באהבה ודאגה אין סופית, ואני יודעת שתמשיכי תמיד ללוות אותי בליטוף, בנשיקה, בחיבוק, במילה מנחמת וחכמה עד סוף ימי. אמא אהובה וטובה שלי, כמה אני מתגעגעת...

מיכלי

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אמא שלנו – אישה חזקה ואמיצה.

אמא לא לימדה אותנו שבסוף גם היא תמות, האם ייתכן?

אני חושבת שכמו שהגנה עלינו, על שלושתנו, כל החיים מפני הקור, החום, השמש והרעב, כך גם מכאב הפרידה והמוות.

אמא הלוחמת לקחה אותנו לישון בחדר, בניגוד לתנועה הקיבוצית, ולא ויתרה עד שקיבלה אישור מהפסיכולוג של התנועה.

וכך גם הייתה עד סוף ימיה ונשימתה האחרונה, רצתה אותנו לידה קרוב קרוב, בביתה, במיטתה, בלי לגלות שתמות.

היא ידעה בדיוק מה היא רוצה. על אף חולשתה היא לא ויתרה על הנר הפנימי והמצפן שהוביל אותה כל חייה, לוחמת עד הסוף, ומעוררת הרבה כבוד.

איפה שלא הייתה ובכל תפקיד שלקחה על עצמה, מטיפול בתינוקות ברחובות, דרך ריכוז ועדת בריאות, מרפאת שיניים ועוד ועוד – תמיד חשבה על האחר.

כשחשבה שהקיבוץ טועה ביחסו ליחיד – השמיעה קול חזק וברור. כל עובד שבא אליה הביתה לתקן משהו - קיבל שתיה, עוגה והתעניינות. את המטפלות בה האכילה, וגם קרה שהשכיבה לישון "כי עבדו כל כך קשה לפני כן".

תמיד ביקשה שניקח משהו לדרך חזרה הביתה, לילדים. ובכל שיחת טלפון התענינה בשלום כל המשפחה וביקשה למסור שלום.

אמא טיפלה בסבא צבי, ששרד את המחנות, וכמובן באבא שלנו. תמיד נתנה דוגמה אישית.

כשכבר מאד נחלשה אמרה לי: "קחי את פרסיטה (המטפלת) לאכול ותשלמי עליה!".

אמא גם שילמה מחירים על מלחמותיה לעולם טוב וצודק יותר, בישירות ובכנות שלה.

אמא השאירה לנו חוש אסתטי והרבה ערכים, כמו תלמים עמוקים חרושים בשדות.

היו לנו הרבה שיחות ושאלתי הרבה שאלות. זכיתי להיות איתה בזקנתה ולחלוק רגעי חסד רבים. עברנו תהליך ארוך של קירבה ואינטימיות, ושוב ושוב הזכרתי לה את הנכסים הרבים שמשאירה בעולם הזה.

מטריית חיינו ופס הקול של חיינו היתה השואה. כל ערב דיברנו על השואה והמשפחה שהשאירה מאחור, שהיו איתה כל הזמן. בעיקר על תמונת חייה הצרובה בנפשה עד מותה וצאת נשמתה, של אמא שלה, מינדל, מחזיקה באחיותיה הקטנות ממנה, מינה וסבינה, כשהן עומדות ברציף בברלין ומנופפות לשלום, כשאמא עולה לרכבת במסעה לפלסטינה. וזו כמובן תמונת הפרידה האחרונה. פרידה היתה טראומת חיינו.

אמא ואבא בנו חיים חדשים אחרי המלחמה. הם בנו את המדינה והקיבוץ והשאירו כל כך הרבה טביעות אצבע ועקבות במעשיהם האמיצים. והעקבות האלו ילכו איתנו ולדורות הבאים.

הם בנו משפחה גדולה וחמה, עוטפת ואוהבת, שהעניקה לאמא גאווה, סיפוק, אושר והרבה נחמה!

תנוחי, אמא'לה, אל תעבדי קשה, מותר לך.

באהבת אין קץ.

מירב

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סתבוש יקרה ואהובה שלי

בשבועות האחרונים חלה הדרדרות במצבך. הכוחות, האוויר והחיים נפרדו ממך לאט לאט, ובדרכך הייחודית, האלגנטית והמרשימה נפרדת מאיתנו. זכינו בתקופה זו, בזכותך, לחוויה משפחתית נדירה ועוצמתית של יחד, קרבה ואינטימיות, והכל היה גדוש בטונות של חום, הערכה ואהבה. אני מודה לך על זה ובטוחה שזה יישאר איתי לתמיד.

זכיתי להיפרד ממך סבתא, להגיד לך כמה אני אוהבת אותך, כמה לא יכולתי לבקש סבתא טובה ממך לי ולילדיי, וכמה היית משמעותית בחיי. היית מאושרת לשמוע והחזרת כל כך הרבה חום ואהבה. הערכת בלי סוף, והיה ברור שהפרידה המיוחדת הזו מכולנו, מאפשרת לך להמשיך במסע שלך הלאה, בלב מלא באהבה, כשאת רגועה ומאושרת על כל השפע לו זכית.

סבתוש שלי, איזו אישה היית! כמה כוחות, כמה יופי וכמה טוב באישה קטנה אחת.

היית לי השראה. ביחד עם סבא שאותו כל כך אהבת, הקמתם בית חם ואוהב, ומשפחה גדולה שכולנו שמחים ומאושרים שזכינו להיות חלק ממנה. הורשתם לנו את המתנה הגדולה ביותר אותה יכולנו לבקש. זרעתם בנו זרעים משובחים של אהבת האדם, נדיבות אין סופית, רוחב לב, עזרה לזולת, דרך ארץ, כבוד, הקשבה, רגישות, אהבת הטבע, הקיבוץ והארץ וצניעות, מדהים כמה צניעות שהייתה בכם. הסתפקתם במועט, הודיתם והערכתם בלי סוף את היש וחייתם בפשטות ראויה להערצה.

סבתוש, החיים שלך לא היו פשוטים. סיפרת לנו אין ספור פעמים על הפרידה קורעת הלב מאמא שלך ומאחיותייך בתחנת הרכבת בברלין. נופפתן כולכן לשלום שלימים יהיה השלום האחרון... חיית את הפרידה האכזרית הזו כל שנייה מחייך, היא הייתה חלק גדול מה-DNA שלך, צרובה בליבך ובנפשך, אך יחד עם זאת, בנית לך חיים חדשים ומלאים, חייכת לעולם וחיית את חייך כמו שרצית וכמו שהתאים לך. שמענו ממך אין סוף סיפורים על חייך כילדה בגרמניה שלפני המלחמה, על משפחתך האהובה, על אירועי ליל הבדולח, על העלייה ארצה יחד עם סבא ועל תחנות חייכם כאן, תלפיות, עין גב, פרדס חנה, רחובות והקיבוץ. לא היה שני לזיכרון שלך. זכרת כל פרט ופרט מחייך. היית גדושה ומלאה בזיכרונות יפים ומתוקים וגם זיכרונות כואבים ועצובים. הם היו שזורים זה בזה, וכאילו רקדו שלובי ידיים אחד עם השני לאורך כל חייך.

רוחב הלב שלך היה אין סופי. היה בך מעין צורך קיומי בלדאוג לאחר, זה היה אצלך לפני הכול. תמיד דאגת לי, שאלת לשלום הילדים ולשלומו של עמית, התעניינת בלימודים ובכלל לשלומי, דאגת שלא ארוץ יותר מדיי ושאשמור על עצמי. לא היה דבר כזה שנגיע אלייך הביתה ונצא בידיים ריקות. אי אפשר היה להגיד לך לא. הייתה לך נוכחות ואסרטיביות שלא יכולנו לעמוד למולה.

כל השנים היית אלופת האפיות, הבית שלך היה מלא ניחוחות של עוגת התפוזים המפורסמת, עוגת הדבש שהכי אהבתי, הריבות הנפלאות ועוד ועוד... אני חושבת שזכיתי לקבל ממך את האהבה לאפייה והצורך הזה בלפנק את המשפחה והחברים. תודה גדולה על זה.

היית השראה בעבורי, סבתא, אמא ואישה לוחמת צדק, רגישה, חזקה, נדירה ואהובה, מדור הנפילים המסמל בעבורי ערכיות אין קץ, מוסר, יופי ועוצמה אמיתית, זכה וטהורה. כזו היית!

אין מילים לתאר את תחושות התודה, הערכה והאהבה שיש לי אלייך. תודה על מי שהיית בעבורי ובעבור ילדיי, גולי, ימי ורעוש.

מקווה שהמסע המפואר שלך שהתחיל כאן איתנו, ימשיך עם אהובייך להם התגעגעת בלי סוף כל השנים. תני לסבא חיבוק חזק ממני כשתפגשו.

אוהבת אותך בכל ליבי. עזרת לי לעצב את מי שאני ולעולם תישארי חקוקה עמוק בליבי.

את כבר חסרה לי מאוד, שלך לתמיד,

טולינקה (טל) נכדתך.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דודה ציפ שלנו, הדודה שלי ושל אבישי, נולדה בברלין בשנת 1925, הילדה השלישית לצבי וסבינה צימט.

שני אחיה הגדולים, יחיאל וגאולה, נולדו בפולין, בשמיגרוד, עיירה שרוב תושביה היו יהודים, ושתי אחיותיה הצעירות, מינה וסבינה, נולדו בברלין.

ציפ למדה בבית ספר יהודי, וזכרה לספר לנו על החגים היהודיים שנחוגו בבית הכנסת ועל שקדנותה כתלמידה. גירושו של אביה חזרה לפולין ו'ליל הבדולח' (בסוף 1938), היו סימן לאמה, שהיא חייבת להעלות את המשפחה לארץ ישראל, בעקבותיו של הבן הבכור יחיאל.

בנחישות רבה שלחה האם את ציפ למחנה רדניץ, מחנה בו שהו ילדים בגילה, בני 13, למשך שבועיים, עבדו בעבודות המשק, ומתוך עשרות ילדים שהגיעו למחנה נבחרו ילדים שהמדריכים במחנה חשבו, שהם יכולים יהיו לעמוד בקשיי העלייה לארץ ישראל לבדם. וכך התגבשה קבוצת ילדים שעלתה במרץ 1939 לארץ, והייתה לקבוצת נוער א' בתלפיות שבירושלים.

שנתיים למדו הילדים היקים ביחד עם תלמידים ישראלים, בבית ספר בירושלים, ויתר שעות היום הקדשו ליצירת קבוצה חינוכית מלוכדת בשני הבתים בהם גרו בתלפיות. מתלפיות הגיעו הנערים לעין גב, שם למדו קיבוץ מהו, והשתלבו בחיי היום יום של חברי הקיבוץ. ציפ עבדה בעין גב בבית התינוקות, ועל אף גילה הצעיר כל כך (16), מצאה את עצמה לא פעם המטפלת הראשית.

מעין גב התאחדו נערי נוער א' עם נערי הצופים א' והיו להכשרה אחת בפרדס חנה. ציפ הקימה כבר אז את בית התינוקות הראשון של  ילדי הקיבוץ בפרדס חנה, ואחכ' ברחובות, והסיפורים על האחריות הכבדה שנשאה על כתפיה, היו ממלאים אותה גאווה רבה עד ימיה האחרונים.

ציפ לא הייתה מן הדברנים ולא מן הדורשים דרשות אידאולוגיות, כל מה שבנתה היה בעשר אצבעות כדי להיטיב בפרדס חנה, ברחובות ובמעגן מיכאל את חיי החברים שבחרו בדרך חיים שיתופית, על היפה והמורכב שבה.

כך הקימה ציפ בית תינוקות בקיבוץ החדש /ישן שעלה להתיישבות במקום שבו אנו נמצאים היום, ואחכ' כאשר עברה ציפ לעבוד במרפאת השיניים הרחיבה והגדילה אותה לכלל אימפריה ששמה יצא למרחוק. רק בגיל 80 ויתרה ציפ לעצמה ויצאה לפנסיה, וגם אז תרצה זאת בכך שעליה להיות עם יצחק שאהבה.

אמו של יצחק, הגיעה למעגן מיכאל כהורה הראשון. אביה של ציפ הגיע גם הוא לחיות כאן. אדיקותו הרבה, דתיותו והאוכל הכשר שאכל, לא ריפו את ידיה והיא טיפלה בו באהבה ובמסירות אין קץ. ואז דאגה ציפ להקים מוסדות ושירותים למען הורי החברים שהגיעו לקיבוץ הצעיר, מוסדות שהלכו והורחבו כאשר מייסדי הקיבוץ הגיעו אף הם לגיל זקנה וסיבה.

הורי חברים רבים, אימהות הדואגות לתינוקותיהן הרכים,  וכל הילדים והחברים, זכו ללמוד מפועלה של ציפ, זכו בנדיבות ליבה ובמקצועיותה.

כל חייה דרשה ציפ מעצמה לעמוד בסטנדרטים מחמירים שכל כך איפיינו אותה במעשיה כולם. דבר לא עמד בדרכה כאשר היא חשבה, שאם לא יעשה הדבר על פי מה שהיא סבורה שצריך להיעשות, ייפגע השירות לחבר. היא נלחמה לא רק על השירות המיטבי שיש לתת לחברים, אלא גם על הזכויות שיש לעובדים שעמה, דאגה להם, למשפחותיהם, שכיר כחבר.

אומץ הלב והנחישות של ציפ אפיינו אותה בכל מעשיה.

ציפ אהבה לספר שכאשר יצחק והיא החליטו להתחתן היא נפגשה לבדה עם הרב בטבריה. זה שאל מדוע אין החתן מגיע ביחד עמה, וציפ ענתה לו שיצחק כרגע דג במי הכנרת והוא אינו יכול לבוא עמה. כאשר הרב שאל, 'ואיך נקבע אם כך את מועד החתונה', ציפ ענתה מידית, לא אתה תקבע, יצחק יקבע על פי הדייג בלילות, וכשהרב ביקש אותה להתראות עם הרבנית, ציפ שאלה 'מדוע', והרב אמר 'כדי לתאם הליכה למקווה'. 'תראה', ענתה לו ציפ בדרכה המכבדת והעומדת על שלה, 'תראה כבוד הרב, אני החלטתי לא ליטבול במקווה, וגם אם תחליט לא לחתן אותי, זה בסדר, אחיה עם יצחק בחטא...  .

אהבתה ונאמנותה של ציפ ליצחק לא צריכים היו את אישורו של אף רב.

מיכלי בכורתם של ציפ ויצחק נולדה ברחובות, רחלי ומירב נולדו במעגן מיכאל, וכשנולדו הנכדים והנינים, והמשפחה גדלה עד מאד, לא היה אדם יותר מאושר בעולם מציפ.

מה רבה הייתה אהבתה ומסירותה ליצחק, לבית, למשפחה הקטנה, הדאגה היומיומית לבנות גם כשגדלו והיו לאמהות ולסבתות, הדאגה לאביה, לאחותה ואחיה, הקשרים הנפלאים שיצרה עם בנות דודתה שניצלו בשן ועין מן הצורר הנאצי, והגעוגעים עד כאב לשתי אחיותיה הצעירות מינה וסבינה ולאמה – מינדל, שנרצחו על ידי הנאצים לפני 76 שנים, וציפ לא חדלה לספר עליהן, על אומץ ליבה של אמה, ועל האחיות שנספו באיבן וביחד עמן בני משפחה רבים מספור, שציפ הייתה מונה ונזכרת בהם.

למדנו מציפ מקצועיות ומחויבות מהי, למדנו ממנה נאמנות וחריצות, למדנו ממנה נחישות ומנהיגות שקטה ונמרצת, למדנו ממנה דאגה ונתינה.

בשם הבנות והמשפחה אנחנו רוצים להודות לצוות המרפאה ולהדס העובדת הסוציאלית, ג'קלין, מזל, שמסה, מרים, שנענו לרצון המשפחה וליוו את ציפ ואותנו בימים היפים והכל כך לא פשוטים, כדי שנוכל כולנו ללוות את ציפ בביתה העטוף בחום, ביופי, בבנות ונכדים אוהבים ובתמונות בני המשפחה שכל כך הייתה קשורה להם, ביחד עמנו ואיתם סגרה את עיניה לעולם.

אהי שלום, ונוחי על משכבך הקרוב כל כך ליצחק, האיש שכל כך אהבת, יהי זכרך ברוך. את שזרת בכולנו חוט של חסד, את השזורה בכולנו בעבותות אהבה.

אלישבע ואבישי אחייניה של ציפ

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 קרבת משפחה 

בעלה   -------- יצחק שומרון