חיפוש


יום שני, 21 אוקטובר2024
אבגדהוש
29300102030405
06070809101112
13141516171819
20212223242526
27282930310102

אורן עדנה 2019-1924

שם משפחה קודם כהנוביץ' 
שם משפחה אורן 
שם פרטי עדנה 
תאריך לידה 24.1.1924 כ'א ניסן תר'פד 
תאריך פטירה 6.3.2019 כ'ט אדר א' תשע'ט 
שם האב אברהם 
שם האם חוה 
שמות האחים רינה ,ורדה ,נאוה. 
שם בן/בת הזוג אלקנה 
שמות הילדים נעמי,יונתן,הגר,שאולי. 
שמות הנכדים  נועה ,יעל ,עודד ,עירית ,יותם ,דן תמר, 
ארץ מוצא ישראל 
מקום קבורה בית העלמין במעגן מיכאל 

אלה תולדות אהבתנו את עדנה

"ראיתי ציפור רבת יופי. הציפור ראתה אותי" מילותיו של נתן זך והביצוע המופלא של סוזאן ופראן היו אהובים על עדנה והעבירו בה היקסמות. בשיחות הטרנס אטלנטיות עם נעמי הן שבו וחזרו לזמזם את השיר על מילותיו. את השיר הזה שרנו ביחד איתה גם כשהייתה בימיה האחרונים. "אמרנו מילים של שלום".

 

אמא נולדה בשביעי של פסח בבנימינה בת למייסדי המושבה חווה ואברהם כהנוביץ.

אחות צעירה לרינה ואחות בוגרת לנאוול'ה זכרן לברכה.

אמא נולדה כשנייה לאחותה התאומה ורדה ובהפתעה (בהעדר אולטרה סאונד כל ילוד היה בבחינת הפתעה להורים ובטח בטח שתיים) ומאז "צילי וגילי" (כך כונו במשפחת כהנוביץ) לא נפרדו, למעט התקופה שוורדה שהתה באנגליה בעצם ימי המלחמה. מאז שוורדה הצטרפה לקבוצה בגבעת הקיבוצים, לא נפרדו עד מותה של ורדה.

בואה של עדנה לעולם 15 דקות אחרי וורדה- כהפתעה מוחלטת לכל הנוגעים בדבר - היה מפתח לדמותה של עצמה, ולזהותה. כל חייה.

אולי כתוצאה מהצטרפותה הלא צפויה למשפחה, ואולי בשל הדמיון ביניהם -אברהם אביה פיתח רגישות כלפי עדנה הקטנה, שהתפתחה לאהבה מיוחדת במינה. אהבה שהאירה וחיזקה אותה עד יום מותה.

בילדותה, בת האיכרים הקטנה במושבת הברון, קטפה לפרנסת המשפחה, פרחי יסמין לבושם שהברון רוטשילד תכנן לייצר.  איתה קטפו את פרחי היסמין ילדי ג'יסר אל זרקה. אלו טופלו לאחר יום העבודה במחלות העיניים אצל חווה כהנוביץ שהייתה אחות בהכשרתה. המעשה הזה של האיכרה ממושבת הברון, שמטפלת בהתנדבות בילדים זרים, פתחו בשבילה את השביל לזולת ואת הרגישות לכל מה שאינה מכירה ורוצה להכיר.

 

כשבנות המשפחה עברו בקיץ, בגלל הקדחת לחיפה, אברהם היה מגיע מדי כמה שבועות לבקר. אמא הייתה מלקטת את אדמת בנימינה מקפלי המכנסיים מנשקת אותה, ושומרת את האדמה ואת הזכרון מאביה, עד שיכלו לחזור לבנימינה בתום עונת הקדחת.

אברהם שהתפרנס משתלנות, נאלץ בעקבות המשבר הכלכלי שגרמה המלחמה, "לרדת לשבור שבר" באבאדן שבאירן. שלושה שבועות לאחר הגיעו לאבדאן, נפטר אברהם וגופתו הוחזרה חנוטה לקבורה בבנימינה.

מותו הפתאומי, ללא שיכלה להיפרד ממנו, חרצו בה עקבות עד מותה.

 

אמא הצטרפה להכשרה בדגניה, בכדי להבין מהו הדבר המופלא הזה "קיבוץ" שבגללו דובי בר, אהוב נעוריה, עזב את בית הספר החקלאי בפרדס חנה והצטרף לקיבוץ גשר. בהכשרה בדגניה היא עבדה בקיבוצי האזור. וכך בקצה השורה, בעת שעסקו בקטיף עגבניות באשדות יעקב, הכירו עדנה ואלקנה והיו לזוג. אהבתם פרחה בדגניה והנשיקה הראשונה הייתה בכנרת בצל האיקליפטוסים של שפך הכנרת.

הם התייצבו כזוג בגבעה בפרדס חנה ולאחר שקבוצת הצופים א' והמצטרפים החדשים עברו לבקשת "ההגנה" לגבעת הקיבוצים ברחובות. שם עבדה עדנה במפעל התחמושת התת-קרקעי, וגרו באהל ביחד עם "פרימוס" כצלע שלישית לזוג.

אבא שהיה עסוק בלילות בלימוד הנדסת מכונות בהתכתבות עם טכניון בלונדון, מצא הפוגה בלימודיו לאור פנס, ועיתוי ש"הפרימוס" לא נכח, וכך נולדה נעמי ושנים אחריה יונתן הגרי ושאולי.

מותו של אלקנה, שהיה לה שותף לחיים ולדרך ולאהבה שלא כבתה במהמורות החיים, לא הפסיק את היותה "עדנה של אלקנה" בחלומות שחלמה ובסיפורי החיים שהיה חלק מהם עד הימים האחרונים.

מאז ימי "גבעת הקיבוצים" ברחובות ועד יומה האחרון אמא זיהתה את עצמה עם מעגן מיכאל שהיה בשבילה בית ומשמעות גדולה לחיים הפרטיים שלה.

יצחק חסידים ואברהם ג'קי שני ילדים מחברת הנוער "גלים" ו"חבצלת", הפכו בידיה לאחים הגדולים שלנו, ואחריהם היו ציון קינן מ"מסער" ואיציק אזרן וגיורא מכיתת "אדווה", ואולפניסטים ואולפניסטיות לרוב, ובנות בית ספר שדה, שמצאו אצלה מחסה לסערות הנעורים ושותפות באהבת הטבע.

אמא שהייתה מחנכת של "יסעור" "עוגן" ו"מעיין" מצאה "בספרייה הפדגוגית" מענה לסקרנות ורוחב האופקים שלה, והנגישה במשך שנים, לכל ילדי בית הספר היסודי את אוצרות האומנות והטבע והתרבות שמצאה בספרים ומגזינים מחו"ל.

אבל הכי אהבה שם את שיחותיה הלא פורמליות עם התלמידים והתלמידות שבגרו והיו לאנשים סקרניים, שאליהם פתחה את ליבה ונסיונה. לאחר פרק עבודתה בהוראת ילדים עברה ללמד מבוגרים באולפן מעגן מיכאל, שהיה מבחינתה לא רק אולפן ללימוד עברית אלא אולפן ללימודי ישראל והקיבוץ. בעבודתה בפלסאון, במדגריה ובמחסן הבגדים מצאה אמא מענה ליקיצות בוקר מוקדמות שהיו מבחינתה התחלה ליום מסקרן למפגשים חדשים.

בכל מקום עבודה התחברה אמא לחברות וחברים שעבדו אתה.

כך יהודית הלפמן במדגריה וכך פוזה שאליו חברה במחלבה הפכו לחברים שליוו אותה לאורך שנים עד מותה.

אמא הייתה סקרנית לכל דבר תחת השמש, ואהבה בני אדם באשר הם.

הטבע, הספרים, והאנשים היו לה מים חיים, ובמעגן מיכאל מצאה כאלה לרוב.

 

אנחנו רוצים להודות לכל אלו שהנידו לאמא ראש, אמרו שלום במדרכות, חייכו אליה וקיימו איתה קשר עין ולב.

אמא התברכה ברבים כאלו, כאן במעגן מיכאל ובכלל בארץ, וכולכם גדולים כקטנים החייתם את נפשה.

בשנות חייה האחרונות, כשבני משפחה, וחברות וחברים הלכו לעולמם והמוות הפך לנוכח בחייה, אמרה לא פעם שהיא "מקווה שבוקר אחד היא פשוט תקום ותראה שהיא מתה". למרות הצחוק והמבוכה, היא התכוונה לכך במלוא הרצינות.

אמא רצתה למות בכבוד ובביתה. אנחנו מעריכים ומודים לכל מי שאיפשר לה לעשות זאת.

 

"ציפור רבת יופי כזאת, לא אראה עד יום מותי"

אלו תולדות אהבתנו לעדנה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 חיפשתי בתוכי מילים לכתוב על אמא,שאלתי שאלות כמו לדוגמא "ממה היא הייתה עשויה,"

מה האיץ אותה ומה האט את צעדיהמה הכאיב להומה פייס...... 

מה היא אהבה וממה היא סלדהמה גרם לה לפרוח ומה סגר את ליבהמה האיר ומה העיב

ומה נגע בה והצית את סקרנותה.... 

שאלות משאלות שונות ועוד אחרות...  שהתשובות להן מקופלות בתוך זכרונות, ובתוך תמונות שבדמיון,

שהן חבויות בקטעים של מילים וסיפורים ותאורים של נוף, שהן מסתתרות בחיקם של ריחות מסויימיםומהדהדות בתוך צלילים של לילה,או של רוח או של שקט,

הן בכל מקום אליו אני פונה... הן מתחת כל אבןיחד עם כל חיפושיות הגינה והחלזונות,

הן בתוך קבוצה צהובה של חרציות על שפת הבריכה,

הן בעיניים ירוקותשני כוכבים,

והן גם בקמטים של עלבוןושל כעס על איזו אי הבנה... 

הן בבסיסן של דרכי המחשבה שלי ובאיך אני חווה ורואה ומרגישה את העולם...

 

אנחנו מלאים בהןבתשובות האלו,

אנחנו הספרייה שלהן, והארכיון, והמעבדה... 

גדושים ומלאים בך, עדנה,אמא'לה...את חיה וקיימת בתוכנו, בכל נים ונימה...

נוחי בשלוםיפה שלי 

הגר 

--------------------------------------------------------------------------------------------------------

ליום הולדת השבעים

אמא

שבעים שנה – ועדיין ילדה.

ידיים שזופות העולות מהאדמה

ומובילות

מבט נדהם אל ציפור במעופה –

כאילו היתה ראשונה.

ומיני מינים של פרחי הבר עוטרים ראשה

במקלעת מרובת צבעים שאינה דוהה.

 

שבעים שנה ואת נערה.

סיפורי המקרא והומרוס, ז'ן שן וליידי צ'טרלי –

נפלאות האהבה וצער העולם בקול המכיל את "הכל" –

תיאור חושני ועובדות 

פחד, צער, וחמלה –

חמלת האוספת את "האסופית" למיניהן ולזמנן אל לבה

 

שבעים שנה ראשונות – ראשוניות

היא הקסם    

היא הסקרנות

המלה, האמירה, הלימוד...

ראשוניות המגע והבעת הרגש.

 

תשע עשר... ארבעים ושמונה... שבעים שנים...

ועדיין ילדה

אמא

יונתן.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות

את יפי העולם ולהלל את היופי

המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל

את מי שעשה אותו יפה להלל

ומלא, כל כך מלא יופי.

[ ...]

ולא אחדל מהלל, כן להלל לא אחדל,

וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו

הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל

בעינים אחרונות

את שלהלל לא יחדל.

 

נתן זך

 

ביום האחרון שבו אמא עוד זיהתה ותיקשרה קצת, היא סימנה ליונתן ולבנדנה, המטפלת שלה, שיקחו אותה החוצה. בצעדים מדדים, זהירים, הם הביאו אותה אל פתח הבית, ושם, על ענף ההיביסקוס, התיישבה לה צופית שחורה ירקרקה, ופשוש זעיר דילג על ענף עץ בסמוך. איזו פרידה הולמת למי שחיתה את יפי העולם והללה אותו בכל עוצמת הרגש, כל חייה.

 

אמא עשתה הכל עם כל הלב, בכל הנשמה, באינטנסיביות וחיוניות ובעיניים נוצצות. זה כלל גם כעסים והתקצפויות לפעמים, אבל בעקר זה היה מסירות עצומה לעבודה וללימוד, ואהבה סקרנית ונרגשת לאנשים. לא רק לבני משפחה, אלא גם לאולפניסטים, לבמב"חים, לעובדים שכירים, לכל אדם שנקרה על דרכה. ואנשים הגיבו אליה. כי היא ראתה אותם.  התעניינה בהם.  לכן היו לה חברים מכל הגילאים, עד יומה האחרון.

הלוואי, הלוואי, הלוואי על כולנו חיים כאלה עשירים, מלאים, וחיוניים.

נעמי

 

עדנה הייתה חותנת שטובה ממנה לא יכולתי לדמיין לעצמי. היא קיבלה אותי כמו שאני, בחמימות, באהבה ובחיבוקים, למרות העברית הצולעת שלי. ההתלהבות שלה מהחיים הייתה מדבקת ונשארת איתי עד עצם היום הזה. אתמול, בשדה פרחי בר על הכרמל, כל פרח ופרח הזכיר לי אותה. את הנפש הקורנת שלה.

ביל

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבתא

For many years now I’ve been having conversations with you from far, far away. Some by phone, some only in my imagination (“!הירח !הפרח !הזאת הציפור !תראי סבתא”)

You are with me as I take in the heartbreaking, breathtaking beauty of this world;

You, who would grab my arm suddenly and point urgently to bring my attention to what you saw, but more importantly to how you saw the world;

You, who corrected my broken Hebrew and who, when I used a fancy Hebrew word I had recently learned, would swoon and “!אויש” and beam with pride;

You, who would laugh when I corrected you in English, which was rarely necessary.  But how it delighted you to learn something new. Always, always, you were learning, reading, watching, hungry for the poetry of things, hungry for life, for living. There was never a better example of a life so fully lived;

You, who nodded your head back and forth, saying only “mm mm mm” when a food overwhelmed you with its deliciousness;

You, of so many sweet cakes, who would unapologetically eat dessert before or even instead of dinner;

You, שובבה, with your stolen flowers and stolen fruits;

You, of tenderly told tales of childhood, ours and yours;

You, of bright pink lipstick, bright colors everywhere;

You, stopping to greet and say the name of each person who passed;

You and your illegible handwriting;

You and your פתקים everywhere;

You and your refrigerator stocked with your grandchildren’s favorite treats – וכו׳, גרניום מיץ, מגנומים

You and the way you would say my name with so much love and delight whenever I called;

I hear you now, I see you now, I see the world at the end of your passionately pointed finger,

teaching me again and again to stop, breathe, see, taste, feel, and be… alive.

סבתא שלום

Our conversation continues…

יעל

------------------------------------------------------------------------------------------------

על מה חשבת לפני שעצמת את העיניים?

איזה רגע בחייך עבר לנגד עיניך?
איזה הבזק הבזיק לרגע וחלף?
מה רצית עוד לעשות ולא יכולת?
האם היתה עוד אמירה שלא נאמרה?
האם היתה עוד הרגשה שלא הורגשה?
על מה חשבת רגע לפני שעצמת את העיניים?
האם חשבת על ילדותך בבנימינה?
האם חשבת על חייך הבוגרים בהם הקמת קיבוץ?
או אולי הלכו מחשבותיך לבן זוגך שאיתו צעדת לאורך ימים?
ואיתו הבאת לעולם ארבעה צאצאים שהעמידו לך נכדים ולאחר מכן נינים?
או אולי תהית על הרגע בו תפגשי אותו ואת אחיותיך שהקדימו ועברו למקום אחר והנה עוד רגע ותפגשו?
ותספרי להם על החוסר שהרגשת כשהלכו? כה עז היה החוסר. כה עזים היו הגעגועים.
אך למרות שהיית מוכנה לוותר כבר לפני שנים, נראה היה שדוקא נאחזת ולא ויתרת, והיית איתנו עוד זמן, והענקת לנו עוד שהות.
ועל כך אני רוצה להגיד לך תודה.
תודה על המפגשים השבועיים שלנו שבהם הודינו זו לזו על האפשרות.

נוחי דודתי האהובה עם אחיותיך, הוריך ובן זוגך.

דפני

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- 

עדנה

זוג עיניים כחולות. נוצצות. מאירות מתוך הפנים היפות. בהתעניינות וסקרנות אינסופית. הסקרנות והתום שהצלחת לשמר לאורך כל חייך, ששמרו את נפשך צעירה.

עדנה. אמא של חברתי הגר. זכורים לי הביקורים בביתם של עדנה ואלקנה בימים עברו. הבית החם והאסתטי, שכל נימה בו משדרת תרבות, ושאפוף תמיד בריח של עוגה שזה עתה יצאה מהתנור. ניחוח של בית.

עדנה אוהבת הספר והקריאה, שתענוג צרוף להחליף איתה דעות על ספר זה או אחר. יום הולדתך חל בפסח, חג החירות, וליום הולדתך ה-90 נתתי לך את ספרו של ג'ונתן פרנזן "חירות". עכשיו יצאת לחופשי. מכבלי הגוף, מסבל מיותר. עכשיו שָקֵט. נוחי בשלווה. שלום עדנה. 

נעמה כרמי

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

תודה

אנו רוצים לנצל את ההזדמנות ולהגיד תודה גדולה למערכת הבריאות ולצוות המרפאה ובעיקר לרותי, עליזה ויואב, שידעו לכבד את רצונה של עדנה וטיפלו בה במסירות ובאכפתיות ואיפשרו לה לסיים את חייה בכבוד בבית.

את אמא ואותנו ליוו בשנה האחרונה העובדות הסוציאליות המופלאות הדס ומיכל, שידעו לעטוף את אמא ואותנו בתבונתן ואנושיותן. תודה גם לכן.

המון תודה ואהבה לצוותי "בצוותא" לדורותיהם, שנתנו לעדנה הזדמנות לפגוש שוב ושוב את אוצרות התרבות, הספרות והתנ"ך, מפגשים שמילאו את ליבה בשמחה.

תודה לממלאות וממלאי התפקידים ברשות הגיל השלישי ובמוסדות הקיבוץ כולם, שאפשרו לאמא את הנחת והנוחיות שמעגן מיכאל יודעת לתת לזקני השבט. תודה גם לכל הנהגים והנהגות שהסיעו את עדנה, ולוועדת הנצחה/אבלות על הטיפול הרגיש והארגון המתוקתק בכל מה שקשור לאחרי מותה של עדנה.

ואי אפשר שלא לחבק ולהודות לבנדנה שהייתה לקרובה ביותר לאמא בימיה האחרונים.

Dear Bandana, thank you very very much for everything.

ממשפחות אורן וטפלוב

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה 

בעלה -----אורן אלקנה

אחותה ----- כהנוביץ ורדה

סה"כ 8 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי פנינה לינדר בתאריך  07/03/2019
קרבה: חברה
מקום מגורים: קבוץ מעגן מיכאל
 עדנה יקרה את כבר חסרה בנוף ביתנן .ביתך -בית שאת הקמת עם קבוצת חברים צעירים מלאי התלהבות של ראשוניפ
.בית לתפארת הנחלתפ לנו ועל זה ועל היותך את אומר תודה
נר נשמה הודלק על ידי נעמה כ' בתאריך  07/03/2019
 נוחי בשלום, עדנה אהובה.
נר נשמה הודלק על ידי חיה כנעני בתאריך  07/03/2019
קרבה: חברה
מקום מגורים: מעגן מיכאל
 עדנה ממקימי מעגן מיכאל. העיניים הכחולות והחיוך המקסים האירו לי את הבוקר במפגשים שלנו.
נר נשמה הודלק על ידי עירית קדר בתאריך  07/03/2019
קרבה: חברה
מקום מגורים: קיבוץ
 עדנה אישה נפלאה אהבתי אותך מאוד. ותחסרי לי בשבילי הקיבוץ
נר נשמה הודלק על ידי דנה בתאריך  06/03/2019
 
נר נשמה הודלק על ידי יעל אזולאי בתאריך  06/03/2019
מקום מגורים: מעגן מיכאל
 עדנה, המטפלת הראשונה שלי בבית התינוקות, הכרת אותי כל חיי, כל פגישה איתך היתה מלאה שמחה ואהבה, נשמתך נשארה צעירה וסקרנית גם כשמלאו ימיך. אהבתי אותך ואמשיך לאהוב ולזכור תמיד.
נר נשמה הודלק על ידי רותי ענבר בתאריך  06/03/2019
 אישה אצילית ועדינת נפש. נוחי בשלוה
נר נשמה הודלק על ידי עפרה עשת בתאריך  06/03/2019
קרבה: חברה
 נוחי בשלום אישה יקרה.
אהבתי אותך. תחסרי לי בנוף המעגן מיכאלי.
תנחומי לכל המשפחה.
 
בניית אתרים