חיפוש


יום שני, 21 אפריל2025
אבגדהוש
30310102030405
06070809101112
13141516171819
20212223242526
27282930010203

גולד-גלזר נתקה 2019-1927

שם משפחה גולד-גלזר 
שם פרטי נתקה 
תאריך לידה 01.9.1927 ד באלול תרפ'ז 
תאריך פטירה 17.1.2019 י'א שבט תשע'ט 
מקום קבורה בית העלמין במעגן מיכאל 

אמא נטשה (עד עלייתה לארץ)

נולדה ב- 1.9.1927 בצ'נסטוחובה, פולין, בה היתה קהילה יהודית של כ- 30,000 אנשים, מתוך עיר של כ- 100,000 אנשים.

המשפחה הייתה דתית - אגודת ישראל. היו 11 ילדים. אמא הייתה מהקטנים, אחת לפני שלמק, שהיה הכי קטן.

הם חיו בתנאים קשים. הילדים למדו ומבחינה תרבותית המקום תסס. כאשר אמא הייתה בת 12, פרצה מלחמת העולם השנייה. צ'נסטוחובה הופצצה ונכבשה ע"י הגרמנים ב- 1.9.1939 ולכן אמא שינתה את תאריך לידתה לחודש מאי, שהוא תאריך השחרור של הגטו - סיום המלחמה.

עד 1942 אמא הייתה בגטו. התנאים היו קשים מאוד, היה רעב בגטו. היהודים היו סגורים בו. היה כבר הרג אבל לא השמדה.

ב- 1942 כמעט כל הגטו נשלח להשמדה בטרבלינקה והשאירו קבוצה קטנה שתעבוד במפעל לייצור תחמושת שפעל בצ'נסטוחובה.

המפעל פעל כל הזמן, אך כאשר הוחלט להשמיד את כל אוכלוסיית היהודים, הושארו כמה אלפים בודדים, כ- 3,000, שימשיכו לעבוד במפעל. בניהם היו אמא, שלמק ואח נוסף - דוד.

תנאי העבודה במפעל היו מאוד קשים, כולל הרג של אלו שלא התאימו. בשלב זה שלמק נשלח למחנה ריכוז.

אמא קיבלה מלקות כאשר לא עבדה כראוי וכך גם האחרים. לאחר שקיבלה מלקות הייתה שבה ובפיה שריקה של ה- 9 של בטהובן. גם דוד נשלח למחנה ריכוז. שלמק ודוד שרדו את מחנה הריכוז.

בתקופת הגטו, בהתחלה, הגטו עוד לא היה עם גדרות. אמא ושלמק היו עוברים לצד הפולני ומביאים קצת אוכל.

עם ניצחון בנות הברית, אמא חיפשה את שלמק ברשימות של הצלב האדום ומצאה אותו בגרמניה. אמא הדריכה בבית הילדים שנאספו לשם בכפר איינסדורף ליד מינכן. גם לאקה צור הייתה מדריכה שם ושם פגשו את אלי זמיר שהגיע כשליח מהארץ.

משם, ב- 1947, עלו על ספינת המעפילים שהאנגלים תפסו והביאו את נוסעיה לקפריסין, למחנה מעצר ארוך. שם למדו עברית והכינו את האנשים לעלות לארץ, עבודה שנעשתה ע"י שליחים. בזכות אלי זמיר, אמא הגיעה למעגן מיכאל ב- 1948.

שלמק הגיע עם קבוצת ילדים אחרת ליגור. דוד נסע לארצות הברית אל קרוב משפחה שהזמין אותו לשם, הוא הזמין גם את אמא ושלמק אבל הם העדיפו לעלות לארץ (בארה"ב קיבלו ניצולי שואה שהיו להם קרובי משפחה שם).

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

נכתב ע"י נעמה צבר

היום יום רביעי בבוקר, הבטיחו סערה בחוץ.

כאן בבית הנעים שלך שתֵינו אחת ליד השנייה.

שלווה נפלה על שתינו.

 עייפות השנים, ותחושה  שהמסע שלך מגיע לסיומו.

 הנה המסע של שתינו יכול להסתיים בשקט ויש מקום למנוחה ואהבה.

את נושמת בשקט, וכך גם אני.

עצב רב ממלא את ליבי, על שנים טובות ,ועל ימים קשים וכואבים.

עצב, על כאב הפרידה המתבקש.

נפרדת ממך לשלום בשיר ערש פולני שלימדת את ילדיי לפני שנים.

היונה אספה שפע לגוזליה,

מחר השמש תזרח שוב

שומר עלינו השומר מכל משמר

לישון, מותק, עכשיו עכשיו לישון

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- 

נכתב ע"י ברק נחשול, בנה של נטקה

הבאתי מחדר האוכל מרק נהדר...לא אינני רוצה...מרק עוף חם וטעים... לא אינני רוצה...מרק נהדר עם קנידעלך כמו בפסח...לא...כדאי לך. תהיה חזק  בריא וגבוה. לא רוצה...אולי תאכל רק קצת, תנסה... טוב בסדר...אמא חזקה וגדולה מהחיים. כל מה שרצתה השיגה. כך שרדה את השואה. כך  הביאה אותי לאוויר העולם, כך השיגה כל פרח שרצתה בכל גינה שנקרתה בדרכה. גם את הפרידה  מאתנו ומהעולם הזה, היא קבעה וגם בזה עשתה את הבלתי יאומן.

בחייה ניצחה כוחות גדולים ממנה ולעת מותה כמעט וניצחה גם את הטבע.

לפני כ-67, שנים כאשר נולדתי, אמר טבנקין: אם נטקה ילדה בן - ניצחנו את הנאצים.

ואכן, אמא ניצחה. מה שהיא רצתה היא השיגה. לא היו לה בעניין זה כללים, חומות וסייגים. את המטרה היא השיגה.

נטשה, שהעמיסה בנעוריה על גבה ואחריותה את שלמק  וממשיכה כך עם כל ילדיה, הילה, אביב, נעמה ואנכי. ובמיוחד עם הייני וקצת עם נכדיה. בלי סוף מעורבות ועיתים גם התערבות הרבה מעבר למה שאני אנחנו רוצים ויכולים.

נטשה עם זוגיות בעייתית עם דנילה ובהמשך זוגיות הרבה יותר שלימה וזורמת עם הייני שנקטעת בבשולתה עם מותו של הייני מסרטן.

נטשה ממקימי הקיבוץ ופעילה בו בדרכה. מתחילה כל פעם מחדש כמו צעירה לנצח. מכינה באפעל, קורס עובדים סוציאליים ברופין, אלכסנדר בחיפה ובין לבין נגרות, ציור וחוגים.

טיול שבת עם אמא, מרדף אחרי פטריה לבנה  בימי החורף וכאשר אנחנו  מגיעים אלייה מסתבר שזו אבן.

מחלות הילדות שלי במיוחד אנגינות .ואמא יושבת לידי שעות בחדר חולים ומקלפת עוד ועוד פלח של אשכולית, שאוכל בלי הקליפה המרירה, שאוכל הרבה ושאהיה בריא. ובכלל תישן, תנוח, תאכל הרבה ואז הצורך שלה יתמלא , ואולי גם שלי...

אמא, שהאוכל היה חלק מאוד משמעותי בקשר איתי, אתנו. תאכל זה בריא. תאכל תהיה חזק. תאכל תהיה גבוה, תאכל  תאכל תאכל ותאכל. וכך עם שלמק, כל פעם שבא לבקר, ייצא עם תא מטען מלא בביצים וקרפיונים, שפורפרת מיונז, קופסאות טונה ועוד. בהמשך מביאה לילדינו נקניקיות מחדר האוכל ולא מפסיקה לדחוף להם. אנחנו מגיעים לבקר והיא כל רגע נזכרת שלא הביאה עוד מאכל מחדר האוכל ורצה להביא שוב ושוב.

מתח באוויר ובמיוחד באירועים ובחגים כאשר אני עם אמא ואבא דנילה. שומע שיר צרפתי בחדר של אבא ואבא אומר שאיננו אוהב את השירה הצרפתית ואני אומר כמוהו ובאותו יום ב"שעות ההורים" בחדר של אמא, מתנגן שיר צרפתי מהרדיו ואמא אומרת שהיא אוהבת ואני אומר אחריה שאוהב גם כן... ופרידה בין ההורים וההסבר ששניהם אוהבים אותי אף שלא מסתדרים כל כך האחד עם השנייה... הכל ורוד, הכל פורח, איזה יום נהדר. הולכת לגינות של חברים ובלי רשותם קוטפת שלל פרחים ומסדרת אותם באגרטל כפי שרק היא יודעת.

ברקי "משוגע" תנוח כבר, הייתה אומרת לי פעמים רבות. ואני השבתי לה, אכן אני "משוגע", אנוח אולי בעולם הבא...

כל האנשים טובים. הכל בחיים טוב. עוטפת אותי בשמיכת פוך עבה, שלא יהיה לי  קר, שאשמר, שאהיה מוגן ויהיה לי רק טוב.

אני בן שלוש עשרה וקצת ועצם של דג נתקעה לאבא דנילה בגרון ונוצרה אינפקציה והדבר הסתבך ואני בחדר חולים לאחר שלא הרגשתי טוב בהפלגה ארוכה והיא עם חולצה גדולה משובצת ובבטנה נעמה. והיא מתיישבת לידי ולצידה אבא הייני והיא ממלמלת משהו על כך שאבא... ולא ברור מדבריה שהוא מת. כי אסור להגיד לילדים דברים קשים ורעים וחשוב לשמור עליהם... ורק כאשר צילה תלם מלטפת לי את הראש אני מבין.

וכך עברו השנים וכאשר נכנס האבא השלישי לחיי במפתיע, לפני למעלה מעשר שנים ובאתי ואני וסיפרתי לה (מה שידעה ולא סיפרה לי) את ספור דנילה, הייני והגבר הנוסף בחייה ובחיי, היא חייכה, הביטה בי בעיניה התכולות ושאלה אותי: ברקי מי גילה לך... והשבתי לה שהכל קיים בתבל ואין בסופו של דבר שום סוד וזה שקיים סופו גם כן להתגלות... לא כעסתי על עצם הדבר ולא על כך שלא סיפרה לי. כך בחייה ובוודאי לא עתה. אני מקבל זאת ובעצם בזכות זה אני כאן בעולם.

בשנים האחרונות, לאחר שהחלה הירידה אצלה, כאשר שאלתי את אמא אם החיים הם עונש או מתנה. תמיד השיבה ללא היסוס "מתנה". שנים רבות קראתי לאמא נטשה כפי שקרא לה הייני. לא הייתי מסוגל לקרוא לה אמא.

לאחר גילוי האבא השלישי, היה לי חלום בו אני קורא לה אמא והרגשתי תחושה מאוד נעימה בכל הגוף. כאשר קמתי בבוקר, התחלתי לקרוא לה אמא. זה היה ולקח זמן רב עד שהתרגלתי... והיום אני קורא לה אמא. אמא נטשה בלי גבולות, נטשה מלאה חזקה ומתחדשת נטשה שלא תגמר לעולם אף פעם. היי שלום היי ברוכה. את שלך עשית די והותר בעולם הזה ועכשיו הגיע זמנך לעולם הבא...

באהבה, ברק

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 נכתב ע"י הילה בן דורי

"ילוד אישה נושא על שכמו את הוריו, לא על שכמו, בחובו. כל חייו חייב לשאתם, אותם ואת כל צבאם, הוריהם, הורי הוריהם... עד דור אחרון."  מתוך "אותו הים", עמוס עוז. 

אמא מתוקה,

אנחנו לא נפרדות.

את מתקיימת בי בדרכים רבות מאד, את חלקן עדיין איני יכולה לציין למרות שהן מנחות את התייחסותי לעולם ואת מעשיי. 

בין תכונותיך הרב גוניות אני מאחלת לעצמי ולאהובי את הכישרון הגדול שלך ליהנות מהיש כאן ועכשיו.

ליהנות מיופי של ציור, של אישה, של פרח. ליהנות  ממוסיקה,  ליהנות מאוכל-  בשר, שזיף בשל. ליהנות מריקוד ותנועה.

אני מאחלת לעצמי את הסקרנות שלך לבני אדם. את היכולת להתחדש, ללמוד ולהתנסות בתחומים הקשורים בניסיון האין סופי, להבין את הנפש וחכמת הגוף.

מאחלת לכולנו, שיהיה לידינו אדם כמוך, אותך,  הרואה את הזולת ויודעת להעניק את הדבר הנכון בזמן המתאים, תמיד. בשפע.

אני מקווה שאת במקום טוב כעת, מואר ומלא בפרחים. מקווה שלא קר לך. מקווה שמצאת שלווה סוף סוף.

הילה 

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

נכתב ע"י יעל נחשול כהן

סבתא שלי

את היית אישה אמיצה וחזקה ולא ויתרת לעולם, וכך עד ימייך האחרונים.

 אהבת את החיים...

תמיד ראית את הטוב. המשפט השגור בפיך היה "הכל הנדר". תמיד כולם בשבילך היו יפים, נחמדים וטובים.

אני מאמינה שבזכות תכונה זו שרדת את השואה, הגעת לארץ והקמת משפחה לתפארת.

 השיח על השואה היה עבורך קשה מאוד. ועל אף ההדחקה הרבה וההשקטה, החלטת באומץ רב לצאת למסע לפולין. אני כל כך שמחה שזכיתי להגיע ביחד איתך לבית בו גדל בעיר צ'נסטוחוב. בכך הפכת את  מסעי לפולין למשמעותי ביותר.

 ביחד מצאנו מזכרת,סמל, פמוטים שנשארו בבית עוד מילדותך.

סבתא- בימייך הטובים היית מצחיקה את כולנו באמירות פולניות שרק את ידעת להגיד.

תמיד אמרת שאינך מבינה על מה אנו צוחקים... אני מקווה שאת מבינה שזה בא מאהבה גדולה שלנו אלייך.

 חוויות הילדות איתך בקיבוץ תמיד יישארו בליבי...  הקייטנות בקיץ, השניצלים שכל כך רצית שנאכל.והיית מגניבה אפילו לבית הורינו בצורית, המתנות בכל חג, הטיולים על חוף הים, וביתך הנעים שהיה מלא בסידורי פרחים יפהפיים שרק את בכשרונך הרב ידעת לעשות.

 הדאגה שכולנו נאכל ונפוש... זה היה חשוב לך מכל.

סבתא את סמל לאומץ ולחיוביות!

אוהבת אותך ומאחלת לך שנחמתך על הפרידה מעולמנו זה, תהיה המפגש עם  משפחתך שאיבדת,

 ושתנוחי על משכבך בשלווה רבה.

 אוהבת אותך

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

נכתב ע"י מיכל נחשול בן עזרא

סבתא

אישה גדולה מהחיים, וגדולה מהמוות.

כל כך חזקה, עושה רק מה שמתאים לך, רוצה לחיות- חיה ואף אחד לא ישנה את דעתך. קורצת מחומר של אלופים, כזה ששרד את השואה וישרוד כל דבר. חזקה בגופך וחזקה בנפשך.

זיכרונות ממך,

חופש גדול, אני בחטיבת ביניים, שנה אחר שנה באה אליך לנופש בקיבוץ עם חברות. חדר אוכל, ים, בריכה. זוכרת אותך שוחה בבריכה לידינו בשחייה האופיינית לך עם כובע ים, בלי שחס וחלילה יירטבו האוזניים, שוחה חזה, לאט בקצב שלך.  

ביקור בשבת, אנחנו מגיעים כל המשפחה, בבית שלך הריח האופייני, סידור פרחים שסידרת בבוקר, העלים שגזרת עוד פזורים על השיש ואת רצה מהר לחדר אוכל להביא שניצלים לכולם שלא נהיה רעבים חס וחלילה. וכשאת חוזרת מחדר האוכל את מביאה איתך המון אוכל, בשקיות. אף פעם לא סיפרתי לך אבל האוכל שהגיע בתוך שקית, לא נגעתי בו.

הולכת איתך למספרה, את צריכה לצבוע את השיער, מטפחת את עצמך- נראית צעירה. רק בשנים בהן הפסקת לצבוע הבנתי שהשיער שלך לא לבן בכלל.

בת 13, עבודת שורשים, יושבת איתך ליד שולחן האוכל ומראיינת אותך על חייך בפולין, על השואה. ואת מספרת ומספרת ואני מבינה שרב הנסתר על הגלוי.

נזכרת ביכולת שלך סבתא לומר לנו בפשטות כמה אנחנו יפים, כמה אנחנו רזים או כמה השמנו ואיך תמיד ניסית לשמור על אבא עם האמרה הקבועה- "ברקי, אתה משוגע".

האופטימיות שלך סבתא, היכולת לשים בצד את הכאב ולהתרכז ביפה ובוורוד, זה מה שהחזיק אותך כל השנים.

תודה סבתא שהקמת משפחה כל כך יפה וגדולה. את משאירה לנו נכס ענק.

אוהבת אותך

מיכל

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- 

הספד נוסף לזכרה של נטקה גלזר גולד, לבקשת המשפחה, נכתב ע"י יערה גיל-גלזר

לפני כמה חודשים צפינו בסרט שעשינו אני ואביב לכבוד יום הולדתה השמונים של נטקה. אי אפשר היה שלא להזיל דמעות לנוכח ההבדל האכזרי בין חוסר האונים בו הייתה שרויה בשנים האחרונות לבין האישה מלאת האנרגיות והכריזמטית שמתועדת שם. כבר זמן רב שעוברות לי בראש המילים שהייתי רוצה לומר עליה אחרי שהנשמה שלה תיפרד סופית מהגוף. התהליך היה מתמשך ומתיש וחשבתי, בוודאי כמו כל מי שאהב אותה, על הצורך לזכור אותה כפי שהייתה.

לפני שנים רבות, כשהייתי נערה צעירה והתאהבתי באביב והוא בי,  נטקה שמעה עלי והייתה נועצת בי מבטים סקרניים חסרי בושה בחדר האוכל, זמן רב לפני שאביב הביא אותי לבית שלה ושל הייני בפעם הראשונה. זכור לי שזה היה מלחיץ ומלהיב אותי כאחת. אני לא יודעת מה חשבה, אך מהפעם הראשונה שבה נפגשנו היא והוא נתנו לי יחס חם ודואג ומתעניין. כל השנים זכרה לציין ימי הולדת, לידות, סיומי תארים, תמיד עם ברכות ועם מתנות, שכללו לעתים קרובות בגדים בצבעים מנוגדים לשחור העיקש שלי, שנשלחו להחלפה על ידיה אחרי צחוק גדול על הוורוד הזוהר או הצהוב שלא אלבש לעולם. אבל אחרי שהחליפה לשחור היא תמיד קלעה לטעם שלי. תמיד הרשים אותי החוש האסתטי שלה שניכר בעיקר בעיצוב ביתה. אמרתי לה פעם שהייתה צריכה להיות מעצבת פנים. האמירה שלה "איזה יופי" היא אולי הכי אופיינית, בכל דבר היא חיפשה יופי וגם ניסתה ליצור אותו. יופי ונתינה, בעיקר סביב הנכדים, שתמיד התעניינה בשלומם והפנים שלה קרנו כשראתה אותם. בעיקר כשהם אוכלים. :-) בשנים האחרונות נראה היה שפיזרה כמה מתכונותיה המרכזיות לילדיה ולנכדיה – וביניהן הצורך לטפל ולהאכיל, המנטרות - "איזה יופי" ו"נהדר", גניבת רימונים מגינות השכנים ושיבושי המילים של אביב ושל ברק המטוּרפים. בעצם זה היה שם גם קודם.

כשצילמנו את הסרט היא הייתה השחקנית המושלמת של עצמה – נאותה בספונטניות וברצון לכל בקשה שלנו. למרות שחיה את ההווה בזהירות אדוקה מפני כניסה לכאב הגדול של עברה, היא נכנסה להלך רוח שלו ופתוח של שיתוף והזדמנות לספר – באופן מרומז ומוגן, אבל מאוד אותנטי וכן. כמה משפטים מהסרט שמלווים אותי: על עצמה: "אני אמרתי שהכישרון הכי גדול שלי זה מחיקה. הכי חזק", ו-"לא מדברים על דברים עצובים..."; אל התמונות של ילדיה הגיבה בשמחה הגדולה ביותר, מנתה תכונות ונזכרה ברגעים במפורט, ואמרה " אוי חמודים, מבסוטים!", כאילו הם עדיין בני פחות מעשר שני; על אמה סיפרה שהייתה שרה "כל כך יפה..." ושהייתה חכמה ומקשיבה לכולם. ויפה. ואז סיכמה: "חבל שאי אפשר ככה לרגע לחזור לזמן הזה. על אמת. איך זה ילדה בת עשר עם אמא? אני לא זוכרת...". ועל קבוצת ההכשרה למדריכים שטיפלו בילדים יתומים צעירים מהם במעט אחרי המלחמה: " לא הייתה מלחמה, לא, לא היה. יש חיים, וזהו. כאלה מצחיקים היינו. לא? איזה כוח חיים, ושירים, ו... שירים מהפכניים... היינו בטוחים שכובשים את העולם. איזה טמבלים היינו".

המשפטים האלה דבוקים באופן בלתי ניתן להפרדה עם המבט הכחול שלה ועם קולה המתנגן, מהורהר ושקט בחלקים מסוימים, ודרמטי ונלהב באחרים.

חבל שלא זכתה לראות את הסרט השני שאביב הכין לכבודה, לזכרה, שמורכב ממחשבות שחשב וכתב עליה ועליו כשטייל בספרד.

זכיתי בחמות מיוחדת, חמה ואוהבת, ומעוררת השראה בכוח ובשמחת החיים שלה. אני מקווה שגם היא הרגישה את האהבה שלי אליה ואני מתגעגעת אליה.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה 

בעלה ---גלזר (צבי ) הייני.

סה"כ 2 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי סמדר ולי צ'ייפי בתאריך  20/01/2019
 
נר נשמה הודלק על ידי עפרה עשת בתאריך  17/01/2019
קרבה: חברה
 נוחי בשלום אישה יקרה ומיוחדת.
צער גדול בלכתך מאיתנו.
היי שלום.
 
בניית אתרים