'Stop all the clocks, cut off the telephone'
Stop all the clocks, cut off the telephone,
Prevent the dog from barking with a juicy bone,
Silence the pianos and with muffled drum
Bring out the coffin, let the mourners come.
Let aeroplanes circle moaning overhead
Scribbling on the sky the message He Is Dead,
Put crepe bows round the white necks of the public doves,
Let the traffic policemen wear black cotton gloves.
He was my North, my South, my East and West,
My working week and my Sunday rest,
My noon, my midnight, my talk, my song;
I thought that love would last for ever: I was wrong.
The stars are not wanted now: put out every one;
Pack up the moon and dismantle the sun;
Pour away the ocean and sweep up the wood;
For nothing now can ever come to any good.
W H Auden
---------------------------------------------------------------------
אבא
אני עדיין בשוק שאתה לא פה, אני מסרבת להאמין, אבל אני עדיין מאמינה שאתה יושב עכשיו עם סבא ואתם מסתכלים עלינו ותמיד איתנו בכל מקום.
אני כל כך אוהבת אותך ולא יכולתי לבקש אבא יותר טוב, בן אדם כל כך אוהב, תומך, רגיש, נחמד ובכללי לא חושבת שיש בן אדם יותר טוב שיכולתי לבקש כאבא.
אני מתגעגעת ואתגעגע אליך תמיד אני לא מאמינה שהלכת כל כך מוקדם ולא יודעת מה אני אעשה בלעדייך. אני אוהבת אותך כל כך והשפעת עלי בצורה הכי טובה ואוהבת.
היית אבא מדהים ואני לא מאמינה שאתה לא איתנו. זה כואב לי בכל הגוף ואתה חסר לי ברמות שאף אחד לא יכול לתאר במילים אני לעולם אזכור אותך כדמות כל כך משמעותית ואהובה אצלי.
אין תחליף לאבא ובמיוחד לא לך.
מקווה שאתה מסתכל עלינו מלמעלה ואתה תמיד איתי ,אוהבת הכי בעולם ולא מאמינה שהלכת,
אני אתגעגע ואוהב אותך תמיד.
ליבי
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אחי הקטן "הגדול" תומר !
נולדת לתוך חיינו מיד לאחר שיעל נהרגה ועזרת לכולנו להתגבר על האסון עם החן המתפרץ שלך, שכבר היה לך עוד כשהיית "קטן בימים" , בדיוק כמו היום.
תוך כדי שכולנו במשפחה היינו עסוקים בלפנק אותך, וקצת לחנך אותך, ובעיקר לטעת בך כמיהה לידע אשר אפיינה אותך אז, וכמיהה זו רק הועצמה עם השנים.
גם שמצבך הבריאותי הידרדר והאופק לא נראה כל כך וורוד, תמיד היית אופטימי והאמנת שיהיה בסדר ושהדברים יסתדרו כמעט מעצמם, בדיוק כמו "שירדתי עליך" שתסיים כבר את ה-MA כדי שלא תפסיד את מקום עבודתך שכל כך אהבת .
אופטימיות זו אפיינה אותך בכל מעשיך, ועשית רבות, ובעיקר "עשית" אותנו גאים עד כדי כך שבמחוזות מסוימים כמו חקלאות המים בישראל, קראו לי "האח של תומר" וליבי הוצף בגאווה.
אתה כבר חסר לכולנו עם ההומור הציני שלך ותאוות החיים שהייתה בך.
כל מה שנותר לנו זה להתנחם ולהיות אסירי תודה על הזמן שזכינו להכירך.
גמעת את החיים בשקיקה אך לא שכחת להיות בעל, אב, בן, אח, דוד וחבר כפי שרק אתה יודע ובדרכך המקורית.
חבל שזה נגמר מוקדם מדי אבל גם מה שהיה היה ממלא.
כפי שהיטיב לתאר "דוקטור סוס" :
"אל תבכה כי זה נגמר, חייךכי זה קרה "
או ביתר בהירות הוא אמר:
"לפעמים אתה לעולם לא תדע את הערך של הרגע עד שיהפוך לזיכרון."
אחיך עופר
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אחי שלי, דוד אוצר שלי, חבר שלי, חלק מגופי ונשמתי.
כבר 48 שעות שלא שמעתי אותך צועק לי בכניסה למשרד "עיוני" איפה את? לאן תלכי?
וכמובן גם נשיקה בכל לחי, כי אתה נוהג להזכיר לי שאנחנו מעדות המזרח.
איך אני אוהבת שאתה מגיע אליי למשרד כל כמה ימים לבדוק אם יש לי "דופק" ונוזף בי שנעלמתי לך.
תימי שלי, אח גדול שלי, שהוא גם דוד ולא להפך.
איך דפקת לנו כזה קטע והלכת בלי להגיד כלום, איזה כיף היה לנו, כמה עפת על החיים שלך בכל רגע, אתה והאופטימיות המדבקת שלך. כמה צחוקים וצ'ייסרים ומסיבות וארוחות.... איך אהבנו לעוף גבוה,
אבל אתה לקחת את העניין ברצינות רבה מדי ועפת רחוק מדי, מוקדם מדי.
תימי שלי, כמה אני אוהבת אותך, אח, דוד וחבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי, הכל בחבילה אחת.
ואיך חברים שלי תמיד קינאו בי שיש לי דוד כזה , גדול מכולם, איש של פעם בחיים, איש גדול מהחיים. איש עם לב ענק ורגיש, איש שאני כל כך אוהבת.
עכשיו תורי לשאול,
"עיוני" איפה אתה? לאן תלך? מה נעלמת לנו ככה?
כשסבא נפטר בפתאומיות, אמרת לי, דפק לנו קטע מסריח סבא,
קטע מסריח עשית לנו גם אתה תימי, ככה מהר בלי להגיד כלום, בלי התראה, בלי נשיקה וחיבוק.
איש גדול מהחיים אתה תימי.
אוהבת אותך אחי שלי, אוהבת כל כך.
לוני
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אני היקר תומר,
אני יושב עכשיו וחושב איך אני מסכם 47 שנה פחות 6 ימים של חיים משותפים. זה לא נתפס שעזבת אותנו כך בלי להודיע, רגע לפני שנוכל לתפוס עוד איזה ערב של משחק כדור רגל בטלוויזיה עם בבלה וכוסית ויסקי . מסתכל באלבומים ועוברים לי החוויות המשותפות שהתחילו מהסניף, דרך הפעוטון שחלקנו עם הילה ואורן. איך אני גורר אותך לפתוח את שער הפעוטון ולברוח לרגע לטיול ברחבי הקיבוץ עם הבימבות של פעם ואתי סיטון ז"ל מחפשת אותנו ברחבי המשק. המעבר לגן ג', איך תמיד היינו משחקים כדור סל מחוץ לגן, אני הייתי זורק לסל ואתה היית שם, אוסף את הכדור ומוסר לי חזרה וכך שעות מעבירים את הזמן. ארוחות בגן היו אירוע בפני עצמו, עם הרבה יצירתיות של תוספות וטעמים לאוכל ואמא שלך, שרה, הייתה מגיע לגן לבדוק שהילד עם החיוך השובה והעיניים הכהות, עם החן והתמימות והגוון התימני אכן מקבל את כל מבוקשו וגדל לפי הסטנדרטים של המשפחה.
אנחנו עוברים לכיתה א', אתה גדל ומתפתח כמו ששרה ויזהר מצפים מבן הזקונים שלהם שלא יחסר דבר לילד... מעבירים את ילדותנו בחבורת הבנים של כיתת נחשול, עם הרבה משחקי כדור למיניהם במגרש. אתה, תמיד מעורב חברתית, דעתן וכבר גדל מידות, עם נוכחות של ילד שכולם רוצים בחברתו, כי אחי תומר הוא אישיות מיוחדת ששובה את לב כל הסובבים אותו. אני לומד ממך הרבה דברים במעלה השנים, כי זיכרון והרבה שכל זה היה סימן היכר שלך: תולעת ספרים וקצב קריאה של צילום הדפים. תמיד ידעת את כל סוגי העופות בבריכות הדגים והיית אנציקלופדיה מהלכת של הטבע וכל אלה הם שהובילו אותך ללמוד ולהעמיק בתחום זה. השנים עוברות ואנחנו כבר נערים שמגלים את מנעמי החיים: יושבים כחבורה וחוקרים את האלכוהול ואת המינונים ואתה תמיד אהבת להיות בקצה הסקלה, כך זה היה אצלך תמיד: חוקר ובודק את הגבולות, עד שיזהר היה מתערב ואוסף את הליש עם איזה משפט קצר: "ילד שבוע לא יוצא מהבית" ואתה בדממה, בלי ויכוח, נשמע להוראותיו. ממשיכים להפליג בשנים: אתה כמו שרק אתה יודע לטרוף את החיים עם העינוגים שהם שמציעים.
בצבא התגייסת למשטרה צבאית, בהתאם למה שתמיד אהבת לעבוד עם השכל ופחות עם היתר. עברת קרוס חוקרי מצ"ח ונהיית לחוקר במשטרת גדות , חזרת הביתה לסופ"ש עם סיפורים כמלוא הטנא .
השתחררנו וכל אחד התפצל להיות במב"ח במקום אחר: אתה הלכת לקיבוץ פלמחים לעבוד במפעל הבטון שלהם וגם משם חזרת עם סיפורים וחברים. אספת כסף לטיול הגדול והיה לך ברור לאן פניך מועדות- כמובן - יבשת דרום אמריקה משכה אותך, המוזיקה וכל הנלווים ליבשת. ופתאום, כשאתה בקולומביה, נתקף בפעם הראשונה בכאבים עזים ואינך יודע מה זה הכאב הטורדני הזה שמשבית את שמחתך . לקחת טיסה לארצות הברית והתחלת לחקור מה פשר הדבר .
כמובן שאחיך לא עמד בדאגות, אז ארגנו מפגש פסגה בנורפוק וורג'יניה, שם השתקעת אצל סטיב שטיין - חבר משפחה. כרגיל המפגש שם היה מלא בחוויות וסיפורים. ועוברת תקופת השוטטות, אנחנו משתקעים בקיבוץ לאחר הטיול הגדול. אתה בוחר ללכת ללימודי ביולוגיה ימית במכמורת כי היה ברור לך שלמשוך רשתות במדגה זה כבר לא לגילך ותוך כדי החיים אתה מתאהב באסתר שבאה לעשות אולפן בקיבוץ. אסתר ישר מגלה שיש לה יהלום ביד ואתם ממסדים את הקשר ומקימים משפחה לתפארת עם שני גוזלים קטנים שנותנים לכם אושר ענק. שרה לא יכולה להוריד את החיוך והדמעות כשבנה הקטן והמתוק עשה לה נכדים מתוקים לשבט בורובסקי .
גם אני מתמסד ומקים משפחה והשיחות נסובות סביב גידול ילדים ומה שביניהם, הכאבים שלך חוזרים ואתה מרים הילוך בכל הבירורים לעניין שכה מדאיג אותך וגם מגביל אותך בחיים. לאחר בדיקות וסבב רופאים. מאבחנים שיש לך בעיה בכליות ואתה, שכה חריף בהבנת הממצאים, מבין שהאיבר הזה בגוף בגד בך ואין מנוס מללכת לכיוון דיאליזה. היית מאד עצוב מזה אבל תמיד היית אופטימי וכך שידרת לסביבה הקרובה שלך. את כולם היית מרגיע ואומר שצריך ללכת לאופציה ב' כלומר להשתלת כליה. התקופה הזאת לא הייתה פשוטה, אין ספור נסיעות לעשות דיאליזה והגוף הולך ונחלש ואתה עוצר את התואר השני בגנטיקה של חסרי חוליות עד אשר תחזור לעצמך. ואז, שאתה כבר עובר את גיל הארבעים עם רזומה של כמה שנים במכון לדיאליזה בפרדס חנה - נמצא תורם . אתה עובר את ההשתלה בהצלחה ולאט לאט חוזר לחיים נורמליים. עוד פעם חוזרת חגיגת החיים ואתה מסיים את התואר השני וגם מתחיל לעבוד במה שכל כך אהבת, מדריך של משרד החקלאות לגידול דגים,
כל הסובבים אותך נפעמים מהידע התאורטי המשולב עם הידע המעשי שרכשת לאורך השנים. אתה חוזר לעצמך ואנחנו מכנים את התקופה שלאחר ההשתלה לידה מחדש: פשוט חזרת לעצמך, עם השנינות והתובנות שאפיינו אותך כל כך.
לפני חודשיים בערך הייתה לך תאונת עבודה ומעדת תוך כדי שאתה ממשיך לחקור את הדגים שכה אהבת. הפציעה ישר החזירה אותך כמה שנים אחורה, ראיתי על הפנים שלך שאתה סובל מהתאונה הכה אומללה הזאת,
שלא הייתה מחויבת המציאות. ואני כמו תמיד, דואג לך כמו אח ובא לבקר אותך ושואל לשלומך ולמבוקשך. יושבים כמה ימים לפני עם עוז לראות ליברפול נגד סיטי ואני מנקר על הכורסא עם ניסורים וכך עובר לו עוד ערב של כדורגל עד שביום שני בערב, לא לפני שאנחנו נפגשים בחדר אוכל לצהריים ושוב מתווכחים על איזה משהו לא חשוב במיוחד, החלטת לפרוש מהחיים, תוך כדי שאתה ואסתר יושבים במרפסת ואתה לוקח שכטה אחרונה שכה אהבת ומשאיר אותנו המומים ולא מאמינים שזה נגמר. אחי, נוח בשלום ואני כבר מתגעגע ...
אוהב, ברק.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
תימי שלנו,
חמודי שלנו, אנחנו יושבים פה, קבוצה של חברים, כולם כמו אחים שלך, כולם מחוברים אליך ברמות כל כך גבוהות, רמות שאתה הבאת אותנו אליהן, עם כל הטוב הזה שיש בך. ההקשבה, הסבלנות, הידע האינסופי ובעיקר ההומור,
אוי כמה הומור...
אין סיכוי ואין טעם לנסות לשחזר או להיזכר בכל אחד מאותם רגעים שפתאום אנחנו כולנו תופסים התקפה של צחוק היסטרי וחסר מעצורים, על אין סוף נושאים ותחומים. והנה גם עכשיו, אפילו עכשיו אנחנו לא באמת יודעים אם לצחוק או לבכות, זה הרי כל כך מתאים לך להופיע פתאום עם הקלאב קר שלך עם חיוך גדול, לבוא ולשים פה דברים על דיוקם, ככה ברגיל...
כי ככה זה ברגיל, יושבים, שומעים את דעתך המלומדת והנחשבת, נכנסים לדיון קצר וענייני וכמובן לא שוכחים לסיים את "הסוגיה הבוערת" מבלי להוסיף לה גם פן הומוריסטי ויהיה המחיר אשר יהיה... וזהו, מחייכים בקטנה וממשיכים הלאה,
ברגיל... וכמה שהתרגלנו לרגיל הזה, התרגלנו מדי...
תימי שלנו, חמודי, מלא מלא תודה אח יקר וגיבור שלנו. תודה על מי שאתה בשבילנו ועל מה שאתה - מותג שלנו.
המראה שלך כבר כל כך חסר לנו והקול הסמכותי הזה, היודע, הקובע, המבין...
כל כך הרבה פעמים במהלך או בסוף ישיבה משותפת היית נשען ככה לאחור, מתנשף קלות וכאילו רק מבקש רגע לנוח, לנשום... נראה שהגיע הרגע שלך לנוח, אחרי כל כך הרבה תלאות ומלחמות על החיים. תודה אח, תודה שנלחמת, נגעת בכולנו ובגדול, נגעת בכל מי שבא איתך במגע ותמיד באופטימיות, בחיוך, ברגישות, בקריצה של הזדהות ובמילה טובה.
אז תנוח לך חמודי שלנו, תנוח ותמשיך לחייך אלינו. השמיים ואנחנו יום אחד נפסיק לבכות ונחייך אליך בחזרה.
תהיה חזק אבא'לה, לילה טוב איש גדול.
כרמל ניר
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
תומר
לעמוד כאן ולהספיד אותך, אני עדין לא תופס את זה, משהו שאני מסרב להאמין.
אני מכיר אותך מאז היותך נער בבית הספר כאן במעגן מיכאל.
מוקי הייתה מורה שלך לביולוגיה.
שנים רבות לא נפגשנו.
לפני כ-3 שנים רצה הגורל ונפגשנו באופן אקראי.
לאחר שיחה קצרה, הבנתי כי יש לי משימה לקלוט אותך לצוות ההדרכה של שירות ההדרכה והמקצוע במשרד החקלאות.
המשימה הייתה קלה ותוך מספר חודשים התחלת לעבוד.
הקליטה שלך הייתה מהירה מאד.
את תורת המדגה לא היית צריך ללמוד,
אתה לימדת אותנו!
את תורת ההדרכה קלטת מיד
והשתלבת בשה"מ באופן מושלם.
האישיות שלך שבתה את ליבם של כל הסובבים אותך: חקלאים, עובדי שה"מ, עובדי מחוז העמקים, עובדי אגף הדיג והעובדים במטה בבית דגן.
כשעברת במסדרונות המשרד הנוכחות שלך הורגשה בכל חדר.
כולם אהבו אותך.
פק"ל הקפה שלך היה הסמל המסחרי בכל הסיורים.
לכל משימה תמיד אמרת – כן.
נכון לעזור, לארגן, להושיט עזרה לכל מי שצריך
פעמים אמרת לי כי אתה המדריך היחידי בהדרכה במדגה והנטל כבד.
אף פעם לא אמרת אני לא יכול, אני לא עושה,
ותמיד ביצעת את הדברים על הצד הטוב ביותר.
בקורסים ובימי העיון שארגנת האולם היה מלא באנשים.
התוכנית שלך הייתה ללכת וללמוד לתואר דוקטור.
נתתי לך את ברכת הדרך כי ידעתי שזה מתאים לך ויתרום רבות לך ולהדרכה.
השיחה האחרונה שלנו הייתה ביום שני בחמישה לתשע בערב...
סיפרת כי הורידו לך את הגבס ואתה מקווה לחזור בסוף החודש לעבודה,
זמן קצר אחרי זה הנורא מכל קרה.
ולכם, משפחת בורובסקי היקרה, שאני מכיר את כולכם לא כמנהל שה"מ
אלה כחבר קרוב, צר לי, האבדה גדולה.
קשה לי למצוא מילים אשר מנחמות.
תהיו חזקים!
תומר, בשם כל עובדי שירות ההדרכה והמקצוע
עובדי מחוז העמקים
עובדי אגף הדיג
ועובדי משרד החקלאות
שכל כך אהבו אותך!
אני נפרד ממך
נוח בשלום על משכבך
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
קרבת משפחה
אביו _______ בורובסקי יזהר
אחותו ______ בורובסקי יעל