אמא יקרה שלי

תחסרי לי מאוד. בביקורי אצלך אהבתי לשמוע את סיפורי חייך המרתקים בהם הרחתי את ריחות הבישולים של אמך. דמיינתי את ביתך הגדול, הערכתי את אומץ ליבך ורצונך להימלט מארץ עוינת, את גודל המטרה שהצבת לעצמך.

בעודך נערה עזבת את הוריך, ביתך ומשפחתך, את כל הטוב והאהוב והמוגן סביבך ויצאת להרפתקה מלאת סכנות.

שמרת את סודך רק לעצמך ולמשה אחיך הקטן, ביקשת שלא יספר להורים עד שתגיעו למקום מבטחים.

כמה אחריות, כמה אומץ היה בך. מבחינתי את סמל לגבורה אמיתית. שאבתי ממך כוח וחיוניות, ראיתי בך מודל לחיקוי ולהערצה. השנים שהיית כאן לצידנו מאוד קירבו בינינו. היו לנו הרבה שעות של זמן איכות ביחד.

אז תודה לך אמא על השנים הנפלאות שחווינו ביחד, תודה על כל כך הרבה חום ונתינה שהרעפת עלינו. מאז שאבא ניפטר, הצבנו לעצמנו - לי ולידין ז"ל - משימה לא קלה, לשכנע ולדבר אל ליבך - לעזוב קיבוץ שכל כך אהבת ולבוא לחיות לצידנו

במעגן מיכאל. מאז לא נפרדו דרכינו.

אז תודה לך ידין, על כוח השכנוע, המילים הרבות, הנסיעות הלוך ושוב, התיאורים והסיפורים על מעגן מיכאל – קיבוץ של ים וכרמל, שפע ואיכות חיים. ולך אמא, שהסכמת ופירקת את ביתך היפה, עזבת חברים ופינה חמה. הכל נארז והועמס על הטנדר של ידין. כאן קיבלת דירה קטנה וחמה, עם מרפסת וגינה, שאותה טיפחת באהבה רבה. מילאת אותה בהרבה ירוק ובשמחה ובהרבה עבודות יצירות כפיך.

ביתך היה חם ונעים, מלא ריחות ובישולים, היית גאה בו מאוד.

שנים טובות עברו עליך כאן במעגן מיכאל. כאן התחיל וניסגר מעגל חייך. לכאן הגעתם, את ואבא, בשנות ה-50 מבית אורן. אפרים צור ז"ל אסף אתכם משם והציע לכם להגיע לקיבוץ.

סיפרת לי בגאווה על עבודתך הראשונה כרועת אווזים, צחקנו מסיפוריך. כאן נולדה נורית אחותי הבכורה. בהמשך, בזכות פיבי אחותך הגדולה והבטחות על צריף משופר עם כיור לעומת האוהל שבו גרתם, נפרדתם ממעגן מיכאל לטובת גבעת ברנר

"הגדול בקיבוצים".

בגבעת ברנר נולדנו אני ואחי רונן.

אמא יקרה שלי, לעולם לא אשכח את השנים הרבות שעמדת לצידי. תמכת ועזרת לי בגידול ילדיי, היית בשבילי באופן טוטלי לאחר פציעתו של גיל ז"ל. נתת לי את השקט והביטחון , את הזמן והמקום לטפל בגיל עד יום מותו. בשקט שלך, באהבה והדאגה לנכדיך, אפשרת לי לנסוע ולטפל בגיל. מילאת את מקומי באופן טבעי וללא שיפוטיות. לא התלוננת, נתת לי את כל הזמן  שהיה נחוץ.  לא הרגשתי ייסורי מצפון או הרגשת הזנחה כלפי ילדיי. את היית שם בשבילי בפעם הראשונה ובפעם השנייה, עם מותו של ידין. הוכחת את גודל אישיותך ואהבתך אלינו.

אמא נוחי על משכבך בשלום. זיכרונותיי אותך ילוו אותי לכל חיי. הם חלק מפסיפס חיי , הם עיצבו את דמותי ואישיותי . הם ינחו אותי בדרכי ובהחלטותיי.

היי שלום אמא יקרה.

אילנה

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 היי סבתא...
מה אני אכתוב? איך אני אתחיל? 
כשאני חושבת עלייך, זה מזכיר לי טעם ילדות. צחוק וחיוך על הפנים.. לבוא אחרי בית הספר בדרך הביתה, לעצור אצלך להפסקה קטנה מכל שאר הדברים.
כמה זכרונות יפים יש לי איתך, ממך.. .
ביום חמישי, אחרי שאמא הודיע לנו את הבשורה העצובה, שוני ואני עלינו יחד מהמפעל (מקום עבודתינו) אל הבית... קצת שותקים, קצת מדברים, לא ממש יודעים איך לעכל ואיך לקבל שאת כבר לא איתנו, שאת חלקך בעולם הזה כבר נתת ועכשיו המשכת למקום אחר, להפיץ את האור שלך גם בעולמות אחרים...
שון ואני ממשיכים לדבר ופתאום עולים לאט לאט עוד ועוד זכרונות, פתאום חיוך מתעלה על דמעה, פתאום צחוק ולא בכי... הסיפורים שלך, המטעמים, החיבוקים והפינוקים ננעצו בליבנו והם אבן דרך בחיינו לנצח.
זכרונות כמו לחזור מבית הספר ובדרך לעצור אצל סבתא אסתר כדי לאכול גלידת קסטה, או בימי שבת, כמה חיכינו לימי שבת לארוחת צהריים עם החמין בחורף והפשטידה המפורסמת, הסלט האדום החריף, שלא היה משאיר אף עין יבשה! הסיפורים על הבית, על הים, המשפחה... הסיפורים על סבא, שכנראה כבר קיבל אותך בזרועות פתוחות ובעיניים נוצצות שם למעלה...
סבתא,
באתי אלייך לפניי יומיים לבית חולים, זה היה ממש ביקור זריז, אבל היום בדיעבד, עם המון משמעות.
התחלנו לדבר על הטיול למזרח שאליו אני עוד רגע טסה: כמה ידע יש לך, דיברת איתי על המזג אוויר שם ועל הנופים, הכל את יודעת! הבטחתי לך שאשמור על עצמי וכך אעשה!
המשכנו לדבר... ואמרתי לך באיזשהו שלב שאני חזקה ואני אתגבר, ואת ענית לי: אני חזקה יותר מכולם!
וזה משפט שהדהד בראשי.
זה נכון סבתא! את חזקה יותר מכולנו, את עברת יותר מכל מה שאנחנו יכולים לדמיין, התגברת על הכל, ניצחת את הכל! ועכשיו הגיע תורך לנוח, לתת לנו להילחם ולהתגבר. עכשיו תורך לשכב שם למעלה, להסתכל בחיוך על כל מה שבנית והבאת לעולם הזה, ולדעת שהכל בסדר.
אני אוהבת אותך מאוד סבתא שלי, את גידלת אותי ולימדת אותי והענקת לי כל כך הרבה ידע ואהבה לעולם הזה ולך.
שלך,

קארין.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 לזכר אחותנו היקרה אסתר טריגולו ז"ל                                               

את ופיבי ז"ל הייתן החלוצות הראשונות שסללו את הדרך לעליית כל המשפחה ממרוקו לישראל.

בשנת 1949 מרוקו הייתה בדרך לעצמאות משלטון צרפתי שבו הייתה. היו טרור והתמרדות בכל מקום ובעיקר נפגעו היהודים שחיו שם בלי הגנה. הייתה מחתרת של ערבים מקומיים נגד הצרפתים, אבל את זעמם הוציאו על היהודים כרגיל. אז בקרב היהודים קמו תנועות חלוציות כמו בני עקיבא ודרור ועוד ארגונים ציוניים. אסתר ואחותה פיבי ז"ל היו בין מייסדי תנועת דרור ואחרי הרבה חודשי פעילות בתנועה, הן הצטרפו לגרעין חלוצי בדרור שייעודו היה לעלות לישראל, תחת סודיות מוחלטת כדי שהמקומיים לא יגלו את המקום, משום שהתנועות הנ"ל היו נגד החוק. עלייתן ארצה הייתה בסודיות גמורה, לא הרשו להן לקחת איתן שום דבר, ואפילו לא ידעו כלום על רצונן לעלות לישראל.

לאסתר היה בן סוד יחיד בן 12, שגם הוא היה במשמרת הצעירה של התנועה. לי גילתה את הסוד, וגם ביקשה שאלווה אותה לבית הספר שבו התכנס כל הגרעין שאיתו הן עלו ארצה. ביום העלייה אסתר לקחה איתה מזוודה, שמחמת הסוד היא נתנה לי להרים אותה, שלא לעורר חשד. להפתעתי הרבה, כשפתחתי את המזוודה ראיתי שיש בה רק דבר אחד וזה היה בגד ים. אסתר השביעה אותי לא לגלות לאף אחד, אפילו לא להורים, וכך זה היה.

לימים התברר לי בשביל מה הבגד ים. הייתה עיר בשם אוזדה, על גבול אלג'יריה, לשם היו צריכות להגיע. כשהגיעו לשם הן לבשו בגדי ים ובלילה, לאורך החוף, בדרכים משונות, הן עברו את הגבול לאלג'יריה, שהייתה תחת שילטון צרפתי, שם חיכו להן מהתנועה. אחר כך המשיכו באוניה רעועה למרסיי. בצרפת נשארו כמה חודשים במסגרת הכשרה בתנועה ואז הגיעו ארצה, ופה נשלחו לקיבוץ בית אורן.

אחרי כ-3 חודשים, החליטו בתנועה לארגן קבוצת נערים ונערות בזכותן. אמרו לנו שאנחנו קבוצת נערים צופים שצריכים להגיע לג'מבורי לכנס צופים בצרפת, וכך בזכותן גם אני עליתי ארצה. צחוק הגורל – גם אנחנו נשלחנו לקיבוץ בית אורן, אבל אסתר ופיבי כבר עברו לקיבוץ אחר ובשל חוסר תקשורת בתקופה ההיא (טלפונים היו רק ליחידי סגולה) ראיתי אותן רק כעבור כ-6 חודשים.

אסתר יקירתי, היה לי קשר הדוק ומיוחד אלייך והזכרונות האלה כל הזמן מציפים אותי בגעגועים, אליך במיוחד. אהבנו אותך מאוד, את היית האמא של כולנו, אחים ואחיות ותישארי בליבנו לנצח.

תמיד נזכור אותך ביופייך המיוחד, בטוב ליבך, בבית החם שלך ובאהבה שהענקת לכולנו. לכתך אבידה גדולה לכולנו. נזכור אותך לנצח.

מאחיך, משה ויצמן

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבתא אסתר

עיניים צוחקות, חיוך חם

פנים צחות וחלקות

ידיים חמימות וחיבוק.

כך אני רואה אותך סבתא

מלאת אופטימיות ושמחת חיים.

הבית של סבתא היה בית שנעים בו:

אוכל נפלא מעשה ידיה, סירים עמוסי כל טוב

שהתמלאו תחת ידייה במעדנים בדרך קסם.

תמיד היא היתה אומרת שרק הוסיפה כמה שיפורים למה שהביאה מחדר האוכל...

עציצים ירוקים ופורחים סובבים אותה

ועבודות היד המקסימות שלה תלויות על הקירות.

תמיד הפליאה אותי היכולת שלה ליצור עוד ועוד בעושר צבעוני ובחופש מופלא,

נדמה שלא היה גבול ליכולת שלה ללמוד עוד מלאכת יד

וליצור בטכניקה החדשה שלמדה עוד ועוד יצירות.

לסבתא היתה היכולת המופלאה לעטוף באהבה ובנינוחות את מי שהגיע לביתה.

מסיפוריה אני יודעת שעוד כאישה צעירה היה הבית שלה ושל סבא ראובן

בית חם לאחיה ואחיותיה בארץ החדשה

וכך גם היתה בית ומקור של חום ונחמה כשעבדה במרכז הקליטה ובסיעוד (?) בגבעת ברנר.

זכינו לטעום מהשפע שסבתא ידעה להעניק

בחום, בנדיבות, באהבה.

ובזכותך סבתא החום הזה, החיוך והאהבה ישארו אתנו תמיד.

שרון