חיפוש


יום ראשון, 25 אוגוסט2024
אבגדהוש
28293031010203
04050607080910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

מגנוס מרימי 2018-1927

שם משפחה קודם שמרלינסקי 
שם משפחה מגנוס 
שם פרטי מרימי 
תאריך לידה 24.10.1927 כ"ח בתשרי התרפ"ח 
תאריך פטירה 5.2.2018 כ' בשבט התשע"ח 
שם האב וילי שמרלינסקי 
שם האם עידית שמרלינסקי 
שמות האחים יצחק שומרון 
שם בן/בת הזוג מרדכי מגנוס 
ארץ מוצא גרמניה 
מקום קבורה מעגן מיכאל 

מרימי נולדה בברלין 24.10.1927.

בת לעידית ווילי שמרלינסקי ואחות צעירה ליצחק שומרון.

מרימי גדלה בבית יהודי, במשפחה בעלת אמצעים וילדותה עד פרוץ המלחמה הייתה ילדות מאושרת.

אחרי ליל הבדולח החליטו ההורים סופית לעלות ארצה. כבר קודם לכן, ב-1936, ביקרו ההורים בארץ והחליטו על עלייה.

כשחזרו התחילו לטפל בכל הסידורים הנחוצים. האווירה חייבה התארגנות מהירה ליציאה מגרמניה. קבלת אישורים מתאימים, אריזת הבית ועזיבתו, שליחת תכולת הבית ארצה ועוד.

ליצחק אחיה ניתנה הזדמנות לעלות עם עליית הנוער לפניהם ואכן הוא עזב את המשפחה ועלה לארץ. מרימי הייתה צעירה מידי.

האישורים אמורים היו לאפשר לעלות ארצה דרך ארץ מעבר והם היו אמורים לטוס לאנגליה ומשם להפליג לפלשתינה.

ביום שהגיעו אישורי היציאה ללונדון נפטר אבא של מרימי מהתקף לב. מרימי נשארה עם אמה.

באוגוסט 1939, על המטוס האחרון שעזב את ברלין לכיוון לונדון, היו גם אמא וסבתא עידית. הן השתקעו בלונדון בבית של משפחה קרובה, שכבר הייתה בלונדון כמה חודשים. בדצמבר 1939 עלו שתיהן על האוניה בדרכן לארץ.

השנים האלה היו שנים מאוד קשות לאמא. היא איבדה את אביה שכה אהבה, נפרדה מכל צעצועיה ומכל חבריה ומצאה עצמה בגיל כה צעיר מטפלת ותומכת באמא שלה, שהייתה אישה לא בריאה ובמשבר חיים עמוק גם כן.

בינואר 1940 הגיעו אמא וסבתא לארץ והשתקעו בתל אביב, בדירה שנשכרה עבורן על ידי חברים שעלו לפניהן.

עם הגעתן ארצה התמוטטה אמה נפשית ואמא שלנו, ילדה בת 12, בארץ חדשה, מנסה להשתלב וללמוד בבית הספר ולטפל ולתמוך באמה.

בסוף כיתה ח' עברה אמא ללמוד בסמינר לוינסקי, 3 שנות תיכון + שנתיים לימודי גננות. אמא, שכל השנים רצתה להגיע לקיבוץ, בעקבות יצחק אחיה, חיכתה בסבלנות להוראת אמה לסיים את הלימודים. עם סיום הלימודים עברה אמא לרחובות והצטרפה לקיבוץ וליצחק אחיה.

אמא הייתה ברחובות "ג'ירפה" - יודעת ולא יודעת מה מתרחש מתחת לאדמה. היא עבדה בעבודות שונות בהתאם לצרכים.

את אבא הכירה אמא כשעבדה בוועדת קליטה במזכירות הקיבוץ.

מרדכי היה מקיבוץ קדמה, גרוש עם ילדה קטנה - אפרת.

אמא ואבא גרו בתל אביב ופעמיים בשבוע נסעו לקדמה לבקר את אפרת.

כשהייתה אמא בחודשי הריון מתקדמים עם יואב, עברו לגור בקדמה. בגיל 26 ילדה את יואב ובגיל 30 את אמנון.

החיים בקדמה היו קשים, בעיקר לאבא, מה שמאוד השפיע על מרימי. קדמה הייתה במצב כלכלי מאוד קשה ופירוק קדמה היה טראומה גדולה לאבא.

אמא חזרה למעגן מיכאל, קיבוצה, יחד עם אבא, יואב ואמנון וחיה את חייה כאן עד סוף ימיה.

מרימי עבדה בעבודות שונות והכל במסירות רבה ועם עודף משמעת.

היא הייתה אמא וסבתא נפלאה, בעלת יכולת נתינה אין סופית לאהוביה.

הפרידה מאבא לא הייתה פשוטה אך היא הצליחה לצמוח ולפתח עוצמות חדשות משלה.

השנים עשו לה חסד. היא השילה את הקשיים והתרככה עם כל שעברה. היא הייתה אישה בריאה ועצמאית עד סוף ימיה.

אנחנו כיבדנו את רצונה לחיות בעצמאות מקסימלית, להמשיך לטפס לקומה שנייה עד סוף חייה, לנסוע על אופניים כל עוד היא יכולה ולקיים חיים מלאים לבד בביתה. היא סמכה עלינו ואנחנו עליה.

לפני כחודש החלה אמא לחוש קשיים בבליעה. בבדיקות נתגלה לה גידול ממאיר בוושט.

בצלילות דעת ובנחישות ויתרה אמא על האישפוז בבית החולים ועל כל פעולה מאריכת חיים. היא חזרה לבית הסיעודי לשבועיים האחרונים של חייה, שם טופלה במסירות רבה על ידי הרופא שלה, ד"ר גינזבורג ועל ידי הצוות המסור של הבית.

היא מתה מוקפת משפחה גדולה ואוהבת, נפרדת מאהוביה וחבריה וללא כאבים וייסורים.

אנו נזכור את אמא במותה כמו בחייה, הייתה השראה לכולנו.

יואב

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מכתב פרידה מאמא

אמא יקרה, אנחנו נפרדים ממך היום ואת ממשיכה בדרכך לעולמות אחרים.

איך מסכמים 90 שנה בכמה שורות?

נתחיל מהסוף.

בחודש האחרון התחלת להרגיש לא טוב ובהדרגה הפסקת לאכול. כאשר אושפזת והבנת מה עומד בפנייך, הבהרת לכולם בביטחון מלא ש-90 שנה זה מספיק, שום טיפול פולשני, שייתכן ויכול היה להאריך במעט את חייך, לא בא בחשבון.

רצית לחזור הביתה, למעגן מיכאל ולנצל את מעט הימים שנוטרו כדי להיפרד מהאנשים שאהבת בדרך שלך, בכבוד.

ואנחנו כמובן כיבדנו את בקשתך.

כמה זה מאפיין אותך!!! בצנעה, בשקט, בענווה וביכולת שלך להגיד "היה טוב אך מספיק", Enough is enough.

כך חיית את חייך וכך מתת.

רצית להיות עצמאית עד הסוף וכך היה, לא הסכמת להיעזר בעובדת זרה, שאנו חשבנו שתוכל לסייע לך. את אהבת את השקט שלך ואמרת "איזה כיף שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה". גם לעזרה שקיבלת בחודשים האחרונים הסכמת כדי שאנו נהיה רגועים, אך לא באמת חשבת שאת זקוקה לה. מהאופניים הורדנו אותך כשהיית בת 80, לאחר נפילה או שתיים ומאז נהגת בעצמך בקלנועית והיית עצמאית לחלוטין.

עוד הספקנו לחגוג לך יום הולדת 90, הייתה חוויה מאוד מרגשת. נאמרו לך ועלייך כל כך הרבה מילים חמות ואוהבות, ואת, שכמעט אף פעם לא הצלחת להאמין שבאמת משפחתך ונכדייך כל כך אוהבים אותך, התרגשת מאוד.

בשנים האחרונות, לאחר מותו של אבא, נעשית בהדרגה פתוחה וחמה יותר והפכת למרכז המשפחה, שסביבו היינו נפגשים ביחד כמעט כל סוף שבוע. היינו יושבים על כוס קפה ופינוקים ומדברים על השבוע החולף ועל הילדים, שאותם כה אהבת וידעת להעניק להם אהבה, בדרך שלך, שלא תמיד הבנת מה היא, שהייתה מאוד בלתי אמצעית וברגש שעובר ללא הרבה מילים. הנכדים כולם החזירו לך אהבה רבה, שפעמים רבות הפתיעה אותך.

היית אשת עבודה חרוצה ומסורה. העבודה הייתה בעינייך ערך חשוב וכפי שאמרת לנו פעמים רבות - לא חשוב איפה עובדים כיוון שכל עבודה מכבדת את העושה אותה.

אהבת פרחים. תמיד פרחו העציצים והאדניות בביתך והפרחים באגרטל חיו שבועות רבים, כשאצלנו הם נבלו אחרי שבוע.

אפית מדהים והעוגות שלך, שהמפורסמות שבהן - עוקץ הדבורה ועוגת התפוחים, היו מהמעולות שאכלתי בחיי. בברכות התנחומים כתבו חבריי לשירות הצבאי שטעם העוגיות שהיית שולחת לנו בחבילות עדיין שמור וזכור בחייהם.

חיית רוב שנותייך בקיבוץ מעגן מיכאל ואהבת את המקום, אהבת את הקיבוץ שהקמתם פה, את הקהילה וחיי התרבות שצמחו פה, את חוסנו הכלכלי של המקום, שהדור שלכם הניח את יסודותיו והדורות שבאו אחריכם המשיכו ופיתחו. אהבת את נוף גבעות הכורכר, הכרמל והים.

את אבא, שהיה אז גרוש עם ילדה, שהיא אחותנו אפרת, הכרת במזכירות הקיבוץ. עברתם לגור בקיבוץ קדמה, שאבא היה ממייסדיו ומהאנשים המובילים של הקיבוץ. שם נולדנו יואב ואני. החיים בקדמה לא היו לך קלים חברתית וכלכלית.

חייך, כמרבית בני דורך, שזורים בהיסטוריה של הקמת המדינה. הגעת לארץ עם אמך ממש ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה,

גרתן בתל אביב ובתחילה לא היה קל להשתלב בארץ. עם הזמן רכשת את השפה העברית והשתלבת בתרבות הארץ.

לגרמניה, ממנה ברחתן ערב המלחמה, לא הסכמת לשוב לעולם, למרות בקשותינו לנסוע איתך לראות היכן גרת בברלין.

תמיד טענת שאינך זוכרת כלום מהתקופה הנוראה הזו ושאינך מעוניינת לחזור לשם.

אנחנו עומדים כאן היום, עצובים אך גאים בדרכך היפה והאצילית לנהל את חייך על פי דרכך.

יהי זכרך ברוך.

אמנון

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבתא יקרה,

יש משפט משיר שישר קפץ לי לראש וקרא לי להתחיל בו את המכתב וזה הולך ככה:

"זהו שיר מאוד עצוב, על נושא כזה כאוב, אם תשים תחבושת זה לא יעזור לך שנתיים..."

הגיבורה של הסיפור, סבתא, היא את. השיר מספר על הקרב של דוד, אדם קטן וצנוע, אל מול גוליית, מפלצת רבת עוצמה וסבתא מבחינתי את כמו דוד בסיפור הזה, נלחמת אל מול החיים ללא הרף. המצב הבריאותי שלך התדרדר בצורה מהירה. תחילה אמרת שקשה לך לאכול ולאחר שבוע כבר היית בבית החולים וגילו לך גידול בגרון, אשר חסם לך את הנתיב להעברת מים ומזון. אבל את סבתא היית כמו דוד... לא עושה מגוליית סיפור ולא עניין גדול מידי ויודעת שהכל יהיה בסדר. ככה תמיד היית אומרת: "הכל יהיה בסדר".

סבתא, את בן אדם כל כך מיוחד ולימדת אותי הרבה מן הערכים שלך. את אכפתית ומשפחתית מאוד ותמיד היה לך משהו מצחיק או ציני להגיד. לא אשכח את ימי השישי שהיינו מגיעים מהוד השרון להתארח בבית שלך ושל סבא ואיך תמיד היינו נכנסים, מקבלים נשיקה גדולה ובן רגע השולחן היה מתמלא בפירות, מיצים, עוגות שהיית מכינה ושלא נדבר על הפחזניות, עד הרגע האחרון שבו הלכנו.

סבתא את בטח לא זוכרת, אבל בכל חג ויום הולדת היית מביאה לנו, הנכדים, שקית עם כמה שוקולדים ומעטפה עם ברכה וכמובן קצת כסף, שיהיה לנו להתפנק. אני מעריך אותך מאוד סבתא, את בן אדם מאוד קרוב לליבי ואני חושבת שכבר כמעט אין אנשים כמוך. תמיד אהבת לדבר על פרחים, כאילו זה היה מעין תחביב שלך ואני שלא מבין כמעט כלום בפרחים, ניסיתי ואמרתי שהפרחים שלך תמיד הכי יפים.

אני אוהב אותך מאוד סבתא,

את תמיד תישארי בליבי.

עומר

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 סבתא, סבתא מרימי.

הסבתא האחרונה שלי
אמרת לי שלכל דבר טוב יש סוף ואת צדקת. כי 90 שנה זה לא מעט ואת גיבורה ונדיבה וטובה.

ישבתי לידיך ושמעתי את נשימותייך האחרונות ונפרדתי. ידעתי עמוק בלב שאת מחכה להיפרד ממני.
תודה סבתא מרימי על החיוך שלך, אותו אני אזכור תמיד, כי ככה רצית להיפרד מהעולם ומהקרובים לך וככה גם עשית עם הרבה אומץ ובדרך שהיא שלך.

אוהה אותך.

אורי

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבתוש אהובה,

את עכשיו כבר לא פה, לאן הלכת? קשה לדעת, השלווה שאפיינה אותך נראתה בעינייך גם בימים האחרונים.

סבתוש, זכיתי בך! זכות גדולה לגדול צמוד כל כך אלייך, היית סבתא כל כך טובה! סבתא בכל מובן המילה! אהבת אותי, פינקת אותי, כל דבר בחיים שלי עניין אותך- אבל באמת

לארוך שנים פינקת בעוגות שלעולם לא יהיו להם תחליף. כשהיינו קטנים - שמרת עלי ועל אורי ימים שלמים, דבר שהיום אני מבינה כמה הוא לא מובן מאליו. ביתך תמיד היה פתוח עבורי

בשנים האחרונות טענת מספר פעמים שאת לא זוכרת כבר כלום, אבל סבתוש, אותי ואת המשפחה תמיד זכרת - כשהיינו חולים זכרת לשאול מה שלומנו, כשנסענו לטייל זכרת לשאול איך עובר עלינו הזמן, כשהתקשרתי אלייך תמיד זיהית את קולי בטלפון מבלי שהייתי צריכה להזדהות. גם בימים האחרונים בבית הסיעודי, כשאת חלשה וזיכרונך באמת נפגע, אותנו לרגע לא שכחת, צלולה בדעתך ואוהבת אותנו עד נשימתך האחרונה.

את ג׳וי וליאו, שהצטרפו למשפחתנו לפני חצי שנה, הערצת. בכל פעם נפעמת איך 2 כאלה יצאו ממני? ואני כל כך שמחתי שיכולתי לשמח אותך איתם! הרגשתי כמה את אוהבת אותם ואותי בכל פעם שנפגשנו בדרכים, באנו לבקר אצלך או בבית של ההורים. הם גרמו לך לדבר על העתיד, איך תעזרי לי איתם וזה ריגש אותי כל פעם מחדש. גם בימים האחרונים בבית הסיעודי, בכל פעם שביקרנו אותך עינייך זהרו אלינו.

סבתוש, תודה על כל השנים לצידך, תודה על האהבה שהענקת לי ותודה על הדרך שבה בחרת להיפרד מאיתנו.

נתת לנו את הזכות ללוות אותך ולהגיד לך כמה אנחנו אוהבים אותך

אני מקווה שאת במקום שליו עכשיו, עם סבא אולי מסתכלת עלינו מלמעלה ומתגאה! הובלת משפחה גדולה ואוהבת לאורך הרבה שנים ועכשיו את יכולה לנח!

אוהבת אותך סבתוש.

רוני

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מרימי

בא הרגע, שהיה גם צפוי וידוע, אך גם הפתעה גמורה. שקעת לתוך עצמך, נשמת את אחרונת נשימותייך, עצמת בדממה את עינייך.

ביקשת לתחום את הסוף, רקחת אותו במילים מדוייקות, קצרה היד מלמנוע את מה שרצית.

מרימי, עכשיו הכל שקט אצלך ואצלי המילים מתרוצצות, לא מתחברות למשפטים. הזיכרונות מציפים, מתנגשים זה בזה, עולים ובאים, מעלים קטעי חיים.

לכאורה, היום הוא עוד יום חולין, בו האנשים ממהרים לשגרת חייהם.

הבוקר, כמו כל הבקרים, כמו כל אותם הימים שחוזרים על עצמם.

השמש זורחת ממעל. בביתך הצמחים בשיא פריחתם, הציפורים מצייצות על העץ הנושק למרפסת. צהלות ילדים נשמעות על השביל. קריין החדשות מכריז על עוד פיגוע, העולם לא עוצר כשאנשים מתים.

עוד יום רגיל, רק פרט אחד שונה, כל מי שזכה להכירך, לאהוב, להיות לצידך, לא ישכח את היום, יום ראשון שאת חסרה.

מרימי: אישה שופעת חום ומוקירת תודה, נהנית מהדברים הקטנים - פרח, מילה, ביקור בני משפחה וחברים, מחיוך של ילד קטן. מעריכה ומודה על כל מחווה. צנועה בדרישות ורחבת לב בנתינה, חכמת הלב הייתה מיכולותייך המופלאות.

תמיד הקפדת להודות על כל ביקור או כל מחווה שנעשתה למענך. שום דבר לא היה מובן מאליו לגבייך.

נולדת במאה הקודמת, הכל בה היה שונה ואחר. ימים לא קלים עברו עלייך. שנים רבות בלי האבא שהערצת בילדותך. אמא חולה. עלייך הוטלה משימת המבוגר האחראי. החיים לימדו אותך להסתפק במועט ולהוקיר את היש. לא התלוננת על קושי כמו גם לא על כאב.

לעיתים רחוקות התרת לעצמך להוציא מפיך מילה על הפסד או פספוס שנגרמו בגלל מהלך החיים.

החיים הכו בך מכות, ניסית לשכוח, לעבור הלאה, לא להניח להן לנהל את חייך.

מרימי יקרה, שתמיד קראתי לך מרים. עיניים כחולות, פנים טובות, בית חם ולב ענק.

נפרדת ממך היום, הלכת מכאן כמו שרצית, כמו שביקשת, בכבוד. כמו שרק את יודעת לעשות.

את מצטרפת לאוהבייך הטמונים פה סביבך. נוחי בשלום אישה ואם יקרה.

אוהבת ומתגעגעת.

אפרת

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 עם לכתה של מרימי

צוותי מחסן הבגדים לדורותיהם מרכינים ראשם עם לכתה של מרימי מגנוס מאיתנו.

מרימי היתה דמות מהותית וחשובה בענף ההלבשה במשך עשרות שנים והמשיכה לעבוד בענף כל עוד יכלה. כולנו הכרנו את מרימי כעובדת חרוצה, דייקנית ומסורה, אכפתית ונאמנה. שיטות העבודה שהנחילה משרתות אותנו עד היום ושמה נקשר עם מוסר עבודה גבוה גם בימים אלה.

נזכור אותה לעד כחלק בלתי נפרד מהענף.

יהי זכרה ברוך.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קשרי משפחה

 בעלה -----   מרדכי מגנוס

סה"כ 3 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי עפרה עשת בתאריך  13/02/2018
 אהבתי את מרימי. נפגשנו בשנותיה האחרונות ליד גהוץ המכנסים.
שמחה שהספקתי לבקרך חיכנו וצחקנו והתבדחנו על החיים. מותך פגש אותי מחוץ לארץ התעצבתי.
הי שלום אישה יקרה.
נר נשמה הודלק על ידי בית כרמל- הבית הסיעודי בתאריך  11/02/2018
 חיבוק ותנחומים מכל עובדי הבית הסיעודי.
נר נשמה הודלק על ידי אפרת וישי דומב בתאריך  10/02/2018
 מרימי- חיוך ועיניים מלאות אהבה ככה תזכרי לעד בזכרוננו
ת.נ.צ.ב.ה
לכל המשפחה חיבוק מאתנו חם ואוהב
 
בניית אתרים