יאיר נולד בבאר טוביה, לזלמן ופרומה מירה רבינוביץ'. אח שלישי לתמר ושרקה, ואח גדול לרזיאל, הרביעי במשפחה. בילדותו המוקדמת נפטרה אמו מגידול בראש ומאז התגלגל בבתים ובמוסדות שונים, חלקם טובים, רובם לא. אחיותיו הגדולות דאגו לו תמיד ותמר, שהקימה משפחה בגיל צעיר, אימצה אותו כבן משפחה ושימשה לו דמות אימהית, מכיוון שניתק את קשריו עם אביו. עד סוף ימיה של תמר שנפטרה לאחרונה, ועד סוף ימיו, היה ביניהם קשר עמוק ואהבה גדולה אותה העביר לנו - ילדיו. אנחנו קראנו לה "המלכה האם".

בגיל ארבע עשרה יצא לחברת נוער בבית השיטה, שם הרגיש לראשונה שייך ומוערך, השתלב בחיים חדשים של עבודה, חברה ולימודים. בבית השיטה פגש את שרה פליישר שלימים תהיה אשתו. לצבא התגייס עם חברת הנוער כגרעין נח"ל ואחרי השרות הצבאי הגיע למעגן מיכאל עם מה שקרוי עד היום ה"השלמה". רתום לכל משימות הקיבוץ, עבד בעדר, בדייג (משם שידר לנו הביתה ב-(4xt , בגן הירק (אליו לקח אותנו לקטוף פלפלים ירוקים), בבננות, בתפקיד המש"ץ, בפלסאון (אנחנו לא אהבנו את השבוע בו עבד במשמרת שנייה), שם גילה יצירתיות ודמיון, המציא עזרים ומיכון ובמובן מסוים פַתח פתח למה שקרוי היום מחלקת אוטומציה. מפלסאון עבר לתחזוקת חדר אוכל (חמש שנים אחרי שעזב עוד קראו לו לתקן את הטוחן) ולסיום, עד גיל שמונים, היה אחראי על מכונות הקפה בפלסאון.

בשנת 1960 יצאו יאיר ושרה עם דפני ורקפת (שאך נולדה) לשנתיים בקיבוץ רעים, לעזרה ליישובי ספר, שם עבדה שרה כאקונומית ויאיר במטע האפרסקים.

בנוסף, ישן בגן, למד פיתוח קול ופיסול, נענה לכל קריאה ולכל בקשת עזרה, דיבר באסיפה, כתב כל שבוע לעלון וחלק קטן מזה אפילו העביר לפרסום. לכל אורך הדרך לא הפסיק לצלם, להתפעל מהטבע וללמוד אותו.

מעגן מיכאל היה בשבילו הבית האמִיתי, זה שמעולם לא היה לו. עד סוף ימיו הרגיש שייכות וגאווה על היותו חלק מהקיבוץ וכשאחד מאיתנו העביר ביקורת על הקיבוץ, היה נעלב ומתרגז עלינו. בקיבוץ גידל את ילדיו עם שרה, אימא שלנו, שנתנה לו בית אוהב, יציב ומסור ואִיפשרה לו חופש להגשים את עצמו ולהיות הורה בדרכו המיוחדת. הבית הזה גם ידע לאמץ אליו ילדים/אנשים, מביניהם אברהם חסידים, אביבה מגנוס ועירית יעקבי ז"ל שהוסיפו שמחה ותוכן למשפחה ונקשרו אלינו ואנחנו אליהם בקשר אמיץ.

דמותו הזקופה, פניו היפים המאירים שלום, ידיו השריריות, הנכוֹנות לחיבוק של כל נכד וילד, רגליו החזקות הנושאות אותו בעלייה עם אופנים של שנת תרפפ"ו וארגז גדול מקדימה, ארשת מבטו המרוכז לתוכו, כשהוא מקשיב למיסה של בך, או מוצרט, או שוברט ובפיו אחת משתי הסיגריות שעישן ביום, יישארו נצורים בזיכרוננו לעד. גם אנחנו אהבנו ואוהבים את אבא שלנו בדרכנו.----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 אבא שלי, יאיר, נפטר בערוב ימיו.

למרות שהיה בן 84, הוא נפטר בטרם עת.

אבא שלי היקר, שנגאל מילדות מעוּנה,

שעזב את בית הוריו בגיל 14 ולא הביט יותר לאחור - לעולם.

לא אל קברה של אמו שמתה עליו בילדותו

ולא אל חייו של אביו, שחי בבאר טוביה ואחר כך, עד גיל שיבה, באשקלון.

אבא שלי החזק, היפה, עבד את החיים בִּתמימות, בַּחריצות וּבִיצירתיות.

ראה את העולם כחנות ממתקים שמציעה לו את מרכולתה הצבעונית

והוא, עם ידי הזהב וכישוריו הרבים, חפן ממנו את מלוא צבעיו והחזיר לו מטובו.

אבא שלי האינטליגנט, שמעולם לא חבש כיסא בית ספר,

הפך לאוטודידקט שלימד את עצמו מוסיקה, אנגלית, בוטניקה, הנדסה, מחשבים ועוד

וירד לחקר כל נושא באינדיבידואליות וביסודיות.

אבא שלי היקר, חשב שלעולם זה לא ייגמר, אבל עכשיו זה נגמר.

יהי זכרו המיוחד צרור בנשמות כל אוהביו.

דפני אסף

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 אבא יפה שלי, לא הרבית בדיבור, את מה שהיה לך להגיד אמרת בפיסול, בשירה ובצילום. ההורות שלך התרכזה בעיקר בצד של הפלז'ר וזיכרונות הילדות שלי איתך הם בעיקר זכרונות של יצירה, בנייה וטבע. אני זוכר איך פעם הופעת פתאום ככה סתם בבית הספר באמצע יום "לימודים" ולקחת אותי לעבוד אתך. נתת לי לנהוג בטרקטור וביחד חילקנו אוכל לפרות. היה זה אחד הימים המאושרים בחיי.

את דרכך העברת לנו בדוגמא אישית בלבד ומעולם לא הרגשנו שאתה מצפה מאתנו ללכת בה. והאמת שאני לא מכיר אף אחד שיכול ללכת בדרכך היפה והטהורה מקנאה, מיהירות ותאוות בצע.

ביום שישי בבוקר באה לסיומה תקופה של שנתיים וחצי של סבל וייסורים שבהם עמדת בגבורה. עד לרגע האחרון האמנו שגם הפעם תגבור על כל הסטטיסטיקות ותצא כשידך על העליונה. לעולם כנראה לא נדע מהי המחלה שהתנפלה עליך כאילו להעניש אותך על כל השנים בהן לעגת לגיל, כאילו לא אמרו לה שאתה, את חובך כבר שילמת בילדותך הכאובה.

בשבועות האחרונים לחייך, כשכבר לא היית ממש איתנו, הובלתי את מיטתך בפעם המי יודע לצילום סי טי ופתאום הרמת את הראש ושאלת "נימ זה אתה נוהג?" השבתי שכן אבא, אתה יכול לסמוך עלי ואתה אמרת לי שתמיד סמכת עלי.

לא ידעתי שכל כך אתגעגע אליך. תודה על כל מה שנתת לי ולילדי ועל היופי שהבאת לעולם.

נמרוד בהרב

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מה אזכור? את פניו המתות, השלוות?

את קווצת השיער החמודה להפתיע זזה קצת ברוח של השמיכה שהונחה עכשיו על פניו?

או את פניו המיוסרות מאתמול, אלו שעדיין מזהות אותי? שבתוך כל צפצופי המכונות האיומים, שהיו עלבון לשמיעתו המעודנת , מרימות אלי גבות ופותחות אלי עיניים ירוקות וצלולות?

ומה הן אומרות לי , העיניים? אני מנחשת, מסתכלת טוב, מה הוא רוצה להגיד לי?  כואב לי?  אני בקושי נושם? אני לא יכול יותר? תזיזי לי קצת את הראש, האוזן כל כך נמעכת לי.....  אני כפות כאן, אני כל כך חלש.

האישונים שלו מתרחבים  ואני מבינה – "אדווש", הן אומרות "אדילה. כמה טוב שבאת!"

אני רוצה להזיז את הסמן על הטיים ליין, לראות את כל הזמן איתו, כמו הטרלפמדורים, אבל הוא תקוע לי בין שני  השוטים האלו.  חבל שלא נשארתי יותר זמן. הייתי יכולה להשמיע לו עוד מוסיקה. למלא חלק גדול יותר בשעות האחרונות.

חישבתי. 14.

יום אחד הוא לקח אותי ואת אחי לפגוש את אבא שלו. התלהבתי מהקטטר. לא ידעתי שהוא פוגש אותו לראשונה אחרי שנים שלא דיבר איתו. שהוא הולך למות. שהוא לא היה מיכל דליות אבא שלו.

אבא, באיזה גיל זה היה הסיפור עם האתון?  מתי היתה הנסיעה ההיא לטיפול בארצות הברית, כשפיזרו אתכם בין המשפחות במושב? כשהיית צריך לישון בלול?

אני לא זוכר. אבל אני זוכר שיום אחד ישבתי על המדרגות מחוץ לבית ושרתי. פתאום אבא שלי יצא מהבית ואמר לי שאני שר יפה.

השבוע ראיתי אדום חזה. ככה נחת פתאום אצלי בחצר, באמצע העיר! ובכניסה לקיבוץ בבריכת הדגים המיובשת ראיתי ביצנית! אתה שומע אבא? ביצנית!

אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא בכלל השמיע קול? אני לא בטוחה שציפורים כל כך מעניינות אותי. ואולי כן? אולי אתה כבר חלק ממני כמו שהבטיחו בקלישאה?

החיים חורצים הבעות. אני מנסה לפעמים לקרוא את מפות הפנים. לראות את האייקונים של החוויה. האם אפשר לראות את הפחדים בלילה? תחושה של ילד אהוב? מה השאירה האהבה הראשונה? הדחייה? הלב שנפתח? האושר של ההורות? החרדות של ההורות? העייפות? הכישלון? ההצלחה? האהבה?

איזו הבעה תנצח?

אני לא יודעת ממה הוא מת. ממה דה פאק הוא מת! היו המון רופאים והמון אבחנות, אבל ד"ר האוס לא הגיע, כנראה הוא שוב הגזים עם הויקודין ונשארנו עם כל האבחנות כמו ספר לא כרוך על גג הבניין ורוח חזקה באה ופיזרה אותן על כל הרחובות.

איזו הבעה הייתה לו? אני מנסה להזיז את הסמן. איזו הבעה הייתה לו כשהייתי נכנסת הביתה? כשהיה יוצא אלי ואל משפחתי מן הבוסתן שלו כמו דיוויד אטנבורו?  כשלקח את בנותי על הידיים? כשלקח אותי על הידיים? כששמע מוסיקה, כשהכין סלט, כשרכב על אופניים בעליה לחדר האוכל, כששר בפסח, כשחזר מהים, כשתיקן מכונה, כשהתווכח, כשהגיע עם הקלנועית משום מקום וללא קריאה לעזור לי, כשנופף לי לשלום?

מופתע לטובה! זאת ההבעה שניצחה על הפנים של אבא שלי. מופתע לטובה.

מה קרה שם בילדותו? לעולם לא נדע בוודאות. היה לו אבא קשה ואמא חולה. הוא חטף מכות, נזנח, שכח המון וזכר מעט אבל כנראה שהאהבה מצאה אותו , אולי אמו לפני שחלתה, או אחיותיו ששמרו עליו, או האישה שמצאה אותו, כי ככה, בין שני הקצוות האלה – חידת ילדותו וחידת מותו היו כמעט שמונים שנה ברורות מאוד! מלאות בריאות ושמחה ואהבה.

ובתוך כל הסבל של השנתיים האחרונות, העצבים, הכאבים , הבכי, אני עדיין יכולה לחטט ולמצוא אותה – את ההבעה הזו, המנצחת – מופתע לטובה, שנוצרה מאהבת החיים שלו, הנעימה, היומיומית, היציבה.    

והיא כבר חסרה לי מאוד.

אדווה מרקוביץ' 

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בן 16 הייתי, כשהגעתי למעגן מיכאל כילד חוץ. נער ביישן, ממעברה, במקום חדש ולא מוכר. נתקה, שהייתה המטפלת שלנו, אמרה לי שהמשפחה המאמצת שלי הם שרה ויאיר ושעליי להתייצב בחדרם ביום ו' בשעה 6:00 בערב.

לקראת השעה היעודה, כשאני מקולח ולבוש בבגדי השבת, יצאתי מהחדר בשכונת הים ההיסטורית (שכונת החיילים של היום), בדרכי לחדרם של שרה ויאיר.

התקדמתי מספר צעדים ועצרתי. התביישתי ושבתי לחדר. ישבתי על המיטה אובד עצות. כעבור מספר רגעים קמתי ושוב יצאתי לדרכי ושוב עצרתי ושבתי על עקבותיי. שוב ישבתי על מיטתי, לא יודע מה לעשות: מצד אחד הביישנות ומהצד השני אני יודע כי מצפים לי.

עוד אני יושב ולא מוצא ביני לביני, אני שומע דפיקה בדלת, נכנס יאיר עם דפני על כתפיו ואומר לי: "באתי לקחת אותך".

במאור פנים, כאילו זה המובן מאליו וכך צריך להיות.

מעל 50 שנים חלפו מאותו יום השישי וגם היום אני עדיין שומע בתוך תוכי את אותה הדפיקה בדלת, אותה הדפיקה שכולה חום ופתיחות והזמנה להצטרף למשפחה. גם בשבועות האחרונים כשנפגשנו, כשכבר היה קשה ליאיר לדבר, ראיתי את אותו החיוך, את אותו החום והמשפחתיות שחשתי אז, כמו היום.

תחסר לי יאיר ותודה על הכל.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 יאיר גדל והתחנך בשדות האספסת והתלתן בקיבוץ בית השיטה. עם בואו למעגן מיכאל במסגרת ההשלמה, הצטרף לצוות גידולי שדה בשדות הכברה.

האמין בכל ליבו בערכי הקיבוץ, עשה הכל להגשים את עצמו וחייו בקיבוץ, התחיל בשדה, עבר לספינות הדייג ולפלסאון.

בכל מקום שעבד, נפגש והתחבר עם החברים בצוות, נתן את כולו בעשייה, בצד זה חיפש דרכו בכישוריו המיוחדים - פיסול, שירה במקהלה ולבסוף צילום (בעיקר בעלי חיים).

אזכור אותו כאדם יפה תואר ונפש, חייכן, ישר וכנה.

היה שלום חבר יקר.

ניסים כהן.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------ 

תודות - משפחת בהרב

ברצוננו להודות לכל האנשים הנפלאים שתמכו בנו ובאבא בשנתיים וחצי האחרונות, שעשו כל מה מאמץ אפשרי בניסיון למצוא רפואה ולהקל על סבלו. לצוות המרפאה, למיכל שדה וצוות הבית הסיעודי, למיכל אורן ועוד הרבה אנשים שתמכו כל אחד בתחומו. וכמוכן לכל בית מעגן מיכאל שבמשך 66 שנה היה לאבא בית שבו אהב, נאהב, הגשים חלומות וחי את החיים הכי טובים שאדם יכול לאחל לעצמו.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה.

בתו ---------דפני אסף

נכדה-------- דורון אסף