כתבה נורית בנתור

שמואל שומר  2.4.1925 – 9.7.2017

אבא נולד לפני 92 שנים להרמן והדוויק שאומר בעיר ברסלאו שבגרמניה.

לימים סיפר לי על מורה בבית הספר היהודי שבו למד, אשר חזרה מביקור בישראל ותיארה בפני התלמידים דברים שריגשו כבר אז את דמיונו. לפני שמלאו לו 10 הלך לבדו למשרדי הסוכנות היהודית בעיר, לשאול כיצד הוא יכול לעלות לארץ ישראל.

המצב בגרמניה הלך ונהיה קשה. בית הספר היהודי בברסלאו נסגר והמצב הכלכלי בבית נעשה קשה יותר  ויותר.  מרדכי, אחיו הבכור, כבר עלה ארצה.  במרץ 1939, כשהוא בן 14 בלבד, עלה ארצה במסגרת עליית הנוער. נער-ילד בודד על הרכבת. הוא צורף לקבוצת נערים שנשלחו לפנימייה בתלפיות בירושלים. הזיכרון החזק ביותר משם הוא חווית רעב אמיתית שחווה שם. שנתיים לאחר מכן עברו לקבוץ עין-גב כ"נוער א", עבורו היו אלו שנים יפות ביותר. את תורת הדייג למד שם בכנרת ולאחר מכן, כשהצטרפו לצופים א', היה למכונאי על ספינות הדייג של הקבוץ. היו כמה סיפורי גבורה שאהבנו להתגאות בהם: אבא צולל ללא מסיכה כדי לתקן את ההגה של הספינה שהתקלקל בלב ים ומצליח בכך. או שהוא וחבריו שעבדו תקופה בדייג של קבוץ גליל-ים, נשאו עד החוף בחור שלא ידע לשחות, על דלת שפירקו מספינתם הטובעת 3 ק"מ מהחוף... כשבנו את הספינה "גלים" באיטליה, שלחו את אבא לחצי שנה לשם, לפקח על בנייתה ולהביאה ארצה. הוא, שהיה עם חוש טכני מעולה ויוצא דופן, הופך בהמשך להיות מנהל המוסך של הקבוץ. לא תמיד היה קל איתו. היה קפדן ביותר ודרש מעצמו ומאחרים דרישות גבוהות. על כישוריו אמר לי פעם דרזי ז"ל: "אבא שלך היה מקשיב למנוע ולפי זה יודע להגיד בדיוק היכן התקלה"...

אבא הכיר את אמא-מנוחה כשהיתה אם ליאיר. הוא אימץ אותו כבן לכל דבר. הקן החם שבנתה לו היה הדבר החשוב לו ביותר ואליו  נולדנו גם אני ואלון אחי. אבא, גבר נאה וחסון, נסך בנו תמיד בטחון שהוא נמצא עבורנו בכל מצב. גם אם אמא היא "המנהלת", אבא הוא שעוזר בשעורי בית, זה שיוצא לשחק על הדשא. יש לו אינציקלופדיה קטנה בגרמנית  A-Z  ואנחנו נורא צוחקים על שהוא תמיד שולף אותה כששואלים שאלה ולא מוצאים את התשובה.

אבא לא דיבר הרבה, בטח שלא היה אינטלקטואל, אך כמו שאמא תמיד אמרה "יש לו ידי זהב" והוא משלב יכולת טכנית מבריקה עם חוש אומנותי ולא מפסיק ליצור, בונה רהיטים, מצייר, מתקן כל דבר באופן מפליא.

כשפנחס מקים את בית הספר הפתוח "חוף כרמל"  הוא מבקש מאבא להקים שם את כתת האגרומכניקה . לשם כך הוא משתלם במיוחד בלימודי ערב, ואכן מוציא זאת לפועל. במשך מספר שנים הוא מלמד כיתות של בנים, עד שהוא מחליט שתחום ההוראה אינו מתאים לו.

בין לבין הוא לוחם במלחמת ששת הימים  כנהג אמבולנס צבאי בחטיבה 9  וביום כיפור גם כן כנהג אמבולנס, מוביל פצועים והרוגים מהחזית בסוריה לבתי החולים. המראות שראה והקולות ששמע השאירו עליו חותם חזק.

מספר שנים הוא מתפעל את הקיטור ואחר כך משתלב בפלסאון, קודם במחלקת תבניות ואחר כך בברזים. כך עד גיל 80, קם בוקר בוקר ואינו מחסיר.

אבא, שהוריו ואחיו הקטן יוסף נותרו שם בגרמניה ונספו, נשאר ביסודו אדם עצוב ומופנם, גם אם היה לו הומור -שאותו הביא לידי ביטוי בעיקר בתוך המשפחה. הוא היה אב מאד חוסה, דאגן-נוראי, שלא פעם דאגנותו הכבידה עלינו וגרמה לנו להיות ציניים על כך.

משבגרנו הפך להיות סב מאד אהוב על נכדיו:

-משהו בחוסן שלו משך אותם כתינוקות

-משהו בהומור שלו משך אותם בבגרותם

מותה של אמא היה לו קשה ביותר והדגיש  מאד את בדידותו הקיומית. ראיתי שהוא משתוקק ליותר חברה ואין לו הכלים ליצור זאת. עטפנו אותו בהרבה חום ואכפתיות, בהרבה משפחה.

בשלוש השנים האחרונות טיפל בו במסירות מילאן, שהפך לבן משפחה שלנו ואבא נקשר אליו מאד. אנחנו מודים לך מילאן, מכל הלב, ומאחלים לך הרבה טוב בהמשך.

תודה לצוות העובדות הסוציאליות, לצוות המרפאה וד"ר יואב ולצוות העובדות ב"בצוותא", -מקום שאבא אהב מאד להגיע אליו ולהנות מכל הטוב שהוא מציע.

היגיעה השעה להיפרד ממך, אבא. נוח על משכבך בשלום.

אוהבת, נורית

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כתב אלון שומר

אבא

היו לא מעט חילוקי דעות בינינו אבא וגם לא מעט בעיות תקשורת,

אבל היום, כשאני מעביר את דמותך מול עיניי, אני נזכר בימים יפים. אני זוכר שבילדותי היינו יוצאים לדוג בנחל התנינים בפינה ליד הגשר. 

שנינו לא מוצלחים מדי בדיג, אבל השהות ביחד בטבע השאירה אחריה תחושה מחוזקת של קשר. 

בכיתה ה' או ו' קנית לי kit  של רדיו טרנזיסטור.

בימים אלה, זמן רב לפני הגעת הטלוויזיה לקיבוץ, מכשירי הרדיו היו מצרך נדיר. 

בנינו והלחמנו את רדיו הטרנזיסטור. 

עלינו לגג הכוללת ומתחנו כבל אנטנה לכל אורכו. 

להגיד שחווית ההאזנה הייתה משהו, אני לא אגיד, אבל הבניה המשותפת איתך והיוזמה הן זיכרון נעים שנשאר. 

אני זוכר היטב גם את החוויה החוזרת כשישבנו ביחד ואתה מתרגם לי מגרמנית את הקומיקס שהיה בדפים האחרונים של המגזינים ש"פומל" היה מעביר אליך ושנינו היינו צוחקים עד כאב בטן. 

היו לנו עוד זמנים נעימים רבים ביחד וכך בעיקר אני אזכור אותך אבא 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כתב ליאור בנתור

סבא שמואל,

היה לי את המזל לגדול קרוב לסבא וסבתא, שהבית שלהם היה בית שני בשבילי כילד וכנער. סבתא היתה החום של הבית, ואילו לסבא היתה נוכחות שמשרה בטחון. בבית איתנו הנכדים, סבא היה קפדן ודאגן, וסבתא היתה תמיד מרככת אותו, דורשת שישחרר ויוותר לנו אם שמנו רגליים על השולחן או שתינו ישר מהבקבוק. וסבא התרצה. אני חושב שהוא ניסה לעשות הכל בשביל סבתא, שהיתה כמעט חלק בלתי נפרד ממנו.

ולמרות שלא הקרין הרבה חום, לא היה לי ספק שאנחנו יקרים לו, שהוא דואג לנו כי הוא אוהב אותנו והרגשתי בבית בחברתו.

כשגדלתי, הבחנתי שבדאגנות שלו, בקפדנות, בהגיינה, היה משהו זר, לא מקומי. לא קיבוצניקי אולי, או לא ארץ ישראלי. אני חושב, שבמובן מסוים, סבא שלי נשאר תמיד מהגר. הוא התיישב כאן, נלחם, התחתן, עבד, נקבר- אבל בתוכו נשאר משהו מהילד הפליט שהיה כשהגיע לפה. איזו תחושת זרות ודאגה קיומית כמעט, מופנמות ובדידות מסוימת, שרק סבתא ואולי גם אמא חדרו דרכה.

ההומור של סבא היה בעיני הפן המשמח של הזרות הזאת. זה לא היה הומור ישראלי. הקריקטורות עם ההומור האוניברסלי, האנושי כל כך, סיפורי הגוזמאות של הברון מינכהאוזן והקונצים של טיל אולנשפיגל. צחקנו הרבה ביחד.

בשנים האחרונות, עם המוות של סבתא והזקנה, סבא התרכך מאוד. דברים שפעם היו מקפיצים אותו, עכשיו הצחיקו אותו. הוא שמח כל יום כמעט לפגוש את נורי הבן שלי וליהנות מהשובבויות שלו, הוא צחק כמעט כל פעם ששאלתי אותו מה שלומו, ולפעמים גם אמר: " מה כבר יכול להיות?"

ובכל השנים האלה האחרונות אמא שלי טיפלה בסבא כל כך במסירות. יום יום, בשגרה הלא פשוטה של הזקנה ובעתות מחלה וקושי.

אז להתראות סבא, הזמן שלך סוף סוף הגיע. אני שולח אותך לדרך עם סיפור שיצחיק אותך: באחת מנסיעותיו הרבות, נדרש הברון מינכהאוזן לעבור על פני ביצה גדולה, הוא התחיל לשקוע עם סוסו בבוץ. הבוץ היה סמיך מאוד וחייו של הברון היו בסכנה. ברגע אחד של תושייה, החליט הברון כי יציל את עצמו. הוא הושיט את ידו, אחז בשערות ראשו, משך ומשך ומשך, עד שמשה עצמו מהבוץ יחד עם סוסו.

באהבה- ליאור

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כתבה נועה בנתור

סבא יקר, סבושקה שלי

גדלתי צמודה אליכם. עוד בית מפנק, אוהב, חם.

כשהייתי נערה, החברות שלי לא הבינו למה כל יום אחה"צ אני עוצרת אצלכם בדרך הביתה..

אבל לי זה היה כמו התניה- כ"כ אהבתי להיות אצלכם, אתכם.

גם כשבגרתי- בצבא, בניו יורק, תל אביב- כל פעם שהייתי מתקשרת סבתא היתה אומרת: סבא הכי מחייך כשאת מתקשרת!

אני בטוחה שהיא אמרה את זה לכל הנכדים, אבל כן הרגשתי שלי ולסבא יש איזה חיוך סודי שלנו.

סבא לא תמיד היה פשוט- היתה בו ציניות קשה לפעמים, דברי אמת שנזרקים אליך..

אבל היה לו גם חוש הומור נהדר ונדיבות ואכפתיות.

כשהחלמתי מהסרטן הוא כתב לי כך- על פתק קטן וסתמי- אולי את הדבר הכי יפה שקיבלתי בחיי:

'נועה- זה שהבראת ממחלת הסרטן זו המנגינה הכי יפה שיצרת'

בשנים האחרונות יכולנו גם קצת לדבר על מה זה לחיות עם כאב כרוני יומיומי, ועדיין לצחוק או לראות סרט דבילי ביחד.

מילאן המטפל היקר- אני מקווה שהרגשת חלק ממשפחתנו ואנחנו מודים לך על הטיפול המסור!

אני יודעת שסבא רצה להתאחד עם סבתא מנוחה כבר מזמן.. אני מקווה שרווח לו ושאכן יש לו מנוחה

אוהבת 

נעה

-----------------------------------------------------------------------------------------------

כתבה חוה שומר

הרהורי פרידה

לעיתים הייתי מכנה את סבא שמואל לאורך השנים "שמוליק קיפוד", שם חיבה הלקוח מסיפור הילדים האהוב.

לעיתים, כשחשבתי על שמואל, ראיתי לנגד עיני את שמואל הילד שהגיע לבדו לארץ מגרמניה בגיל 14 ואיבד את משפחתו.

אולי כי סיפורו הזכיר לי את אבי שאף הוא עלה לבדו ומשפחתו נספתה.

למרות זאת, הצליחו שמואל ומנוחה להקים משפחה חמה עם תשומת לב לכל אחד שהצטרף כמוני, ובמיוחד לכל אחד מהנכדים: אודי, מרבי וארני, נדב, נועה וליאור, נעמי ויונתיק. כל אחד מהם זכה לחוויה שהוא יחיד ומיוחד. אודי, שנמצא כרגע בפיליפינים, ציין ואמר: "אף פעם לא כעסו עלי אצל סבא וסבתא".  הוא, כבכור, אף זכה לסוס נדנדה מעץ שהיה צבוע כחול-לבן, סוס שבנה שמואל עבורו ועד לפני מספר שנים עוד עמד בחצר ביתנו.

זכינו לנוכחותך שנים רבות -בחגים, ימי הולדת, ולאחרונה ביום ההולדת  ה- 70 של יאיר.

היה שלום

--------------------------------------------------------------------------------  

כתבה חיה כנעני

את שמואל הכרתי כשהיינו ילדים בני  12-13. הוא בא מגרמניה ואני מאוסטריה ונפגשנו בפנימייה של עליית  ילדים בצפון תלפיות ליד ירושלים. היינו ילדים שהצליחו לברוח מהנאצים. כולנו היינו ילדים צעירים בלי הורים. בפנימייה הזאת שהנו שנתיים . אחיה  של אחת הילדות שהייתה אתנו בצפון תלפיות נהרג בעין גב והם  הציעו לקבוצה שלנו שנעבור אליהם .הם רק התחילו לעלות להתיישבות. חברי עין גב צעירים בעצמם קיבלו אותנו בשמחה, בחום ובחיבוקים. בשבילי עין גב היה המקום הראשון שהרגשתי שייכת. אני חושבת שכולנו הרגשנו ככה. בעין גב היינו "נוער א'" ושם זה דבק בנו למרות שכבר מזמן לא היינו נוער.

בעין גב היה לנו טוב . אהבנו את המקום ואת החברים והם אהבו אותנו.

אחרי שנתיים בעין גב עבר חלק מהקבוצה שלנו לפרדס חנה להתאחד עם צופים א'. שם היתה ההתחלה של קיבוץ מעגן מיכאל.

שמואל היה איש קפדן, "יקה אמיתי" קראנו לו. שנים הוא סבל כאבים ברגליים וההליכה הייתה קשה עליו. בסוף קנו לו אופנוע והיה נחמד לראות אותו מרכיב את מנוחה מאחור ושניהם דוהרים בשבילי הקיבוץ. לשמואל  היו ידיים נהדרות והוא  צייר ובנה המון דברים מעץ וחלק מריהוט דירתם היה מעשי ידיו של שמואל.

את מירב חיי חייתי  במחיצתו –קבוצת הילדים  שהתקבצה ב-1939 הולכת ונמוגה. היום נשארנו רק 3 חברים  מקבוצה  שהייתה הרבה יותר גדולה כשעלינו להתיישבות במעגן מיכאל.

עצוב לי. יחד עם החברים שהולכים מאתנו נעלם גם הזיכרון מתקופת נעורינו.

    חיה כנעני

------------------------------------------------------------------------------

 קרבת משפחה 

אשתו -- מנוחה