אבא נולד בדצמבר 1923 בעיירה וולפנביטל ליד בראונשווייג בגרמניה, שם היה אביו מורה בבית הספר היהודי "סמסון". ילד שלישי אחרי בן ובת, לאם פסנתרנית חילונית ואשת התרבות הגרמנית ולאב ציוני שנתן לילדיו שמות עבריים. כשהיה בן שנה עלתה המשפחה הצעירה לפלסטינה והתיישבה בחיפה. היה מראשוני גן הילדים של בת נשר בבת גלים בחיפה.

בהיותו בן שש חזרו לגרמניה, תחילה לברלין, שם איחר ללימודים לעתים קרובות כי קרא כל מילה בכל השלטים בדרך (מי שראה אותו בשבוע שעבר ליד לוח המודעות בכניסה לחדר אוכל ראה שהמנהג הזה לא עבר גם אחרי עשרות שנים). לאחר עלות הנאצים לשלטון האב מונה למנהל מוסד חינוכי יהודי בהרלינגן שבדרום גרמניה ואבא, עם אחיו ואחותו, חיו ולמדו עם שאר ילדי המוסד.

בנובמבר 1938 עלה אבא לבדו לארץ, עם קבוצת ילדי עליית הנוער ולמד במוסד אהבה בקרית ביאליק ובבן שמן ולאחר מכן המשיך עם גרעין של אותה קבוצה, שעבר  מבית יהושע לרמת דוד, לנווה איתן ולבסוף כגרעין השלמה לחמדיה. במהלך השנים הללו היה עגלון, רועה צאן ושומר שדות. כשבחרו חברי הגרעין נציגים שיתגייסו לפלמ"ח הוא נבחר אך חבר אחר "סידר" אותו וחטף לו את המינוי, דבר שהרגיז אותו שנים רבות.

אחרי קום המדינה עזב את הקיבוץ והצטרף לחיל הים בעקבות חברו מחמדיה (לימים השר) אברהם עופר. סיים את קורס חובלים מחזור ד' והמשיך כאיש קבע בחיל עוד כחמש עשרה שנים.

המפנה בחייו הגיע בערב השנה החדשה 1960 כשפגש במסיבה בעין הוד את אמא, תמר. זה היה סיפור אהבה מהסרטים ותוך שלושה חודשים הם נישאו. תחילה גרו בחיפה שם נולדו נעמה ויפתח ולאחר יציאתו לפנסיה מחיל הים עברו לנצרת עילית שם היה בין מקימי מפעל פרמה-שרפ ושם נולדה ענבל. שניהם לא אהבו את חיי העיר וב-1969 הצטרפו למעגן מיכאל.

אבא אהב מאוד את החיים בקיבוץ. עבד כרפתן ותברואן במשך שנים ואחרי שהילדים גדלו החליטו הוא ואמא לצאת לשנת שירות בנערן, שם עבד במטע התמרים. יקה טיפוסי, יסודי, חרוץ, איש תם וישר, צנוע ושקט, שלא מתלונן ולא "עושה עניין". כשצריך לעשות משהו עושים. מיד. ועל הצד הטוב ביותר. אהב מאוד מוסיקה והשתתף במקהלת פסח עד גיל מבוגר. התעצבן מכפייה דתית, שלובשים בגדים עם חורים, שלועסים מסטיק, שנועלים כפכפים מחוץ לבית אבל במיוחד הרתיחו אותו שגיעות בעבריט.

היה מסור מאוד לקיבוץ, לילדיו ולנכדיו אבל בראש וראשונה לאמא, שאיתה זכה ל-55 שנות אהבה וחברות.  אחרי מותה כבה בו משהו. עצמאותו הייתה מאוד חשובה לו והיה קשה לו לאבד לאט לאט את הניידות, תחילה את הנהיגה ברכב, אחר כך כשנאלץ לוותר על האופניים בגיל 88 ולבסוף כשנאלץ להעביר את הגה הקלנועית לאולווין המסור שהגיע אלינו אחרי מות אמא.

לפני שבוע הוא אושפז בבית החולים לאחר שליבו כשל ובעקבותיו שאר המערכות. לאורך כל השבוע לא התלונן פעם אחת. לשאלות הרופאים השיב "שלומי? טוב מאוד!" וכשכבר חדל לדבר הסתפק במוסיקה שהשמענו לו באוזניות.

אבא הלך מאיתנו שבע ימים ונחת.

תודה לאולווין היקר שליווה את אבא קרוב לשנתיים בסבלנות אין קץ. תודה גדולה לצוות מועדון ההורים, לצוות הגיל השלישי, למרפאה ולקיבוץ הנהדר הזה שאבא זכה בו לחיים נפלאים ולזיקנה מכובדת. הוא נהנה עד ימיו האחרונים מהיותו חלק מקהילה, מהפעילות במועדון ההורים ומהסביבה הירוקה.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

- נכתב ע"י ילדיו של אוריאל

אבא

אתמול בגיל 93, סיימת את חייך. בשקט, בלי סבל. עצמאי גאה. לא וויתרת לזקנה.

חייך נוצקו לתבנית ילדותך. נולדת בגרמניה, עלית עם הוריך לארץ כבר בגיל 3, אך בשל התנאים הקשים חזרתם לגרמניה. גדלת בבית נוקשה. חום אישי היה במסורה. כנער חווית את השלכות עליית הנאצים והאנטישמיות. זכית לנחת זרועם של נערים אחרים על יהדותך שהזכירו לך: "יהודי מלוכלך".

בגיל 15 נשלחת לארץ לבדך. התחנכת במוסד לנערים עולים. משם למוסד אחר וכך הלאה. איבדת אח בוגר שלחם בנאצים בשורות הצבא הבריטי. בבגרותך הצטרפת להתיישבות העובדת. רצית להיות חקלאי. אולי כמהת להתחבר סוף סוף לאדמה, למקום קבוע שיכיל אותך. עבדת כשומר שדות וכרועה צאן בעמק בית שאן, הצטרפת לקיבוץ חמדיה, אבל שורשיך לא נקלטו שם ותפארתך לא פרחה. לאחר קום המדינה הצטרפת לחיל הים, קורס חובלים מחזור ד', מפקד ספינת טורפדו,

"עוד כשהספינות היו מעץ והאנשים מברזל"...

ואז, פגשת את אמא.

אהבה מריקוד ראשון. תוך זמן קצר חתונה וילדים. פרשת מהצבא. התנסית בתעשייה, אבל המשיכה לעבודה החקלאית, לקרבה לאדמה, גברה. שכנעת את אמא ללכת לקיבוץ. היא הסכימה לשנת ניסיון. מעגן מיכאל היה בחירה טבעית, כאן היו לאמא חברים מהצופים.

נראה שפה היכית שורש. אמא הייתה לך בית. הזוגיות, האהבה, התחזקו עם השנים. ביחד הייתם זוג צעיר כזה - שנת שירות בנערן, אימצתם אולפניסטים, הרבה טיולים בארץ ובחו"ל.

לפני שנה ושמונה חודשים אמא נפטרה. נשארת לבד. לא וויתרת על החיים, על היומיום. תיפקדת כל עוד הגוף מאפשר.

אתמול בגיל 93, סיימת את חייך. בשקט, בלי סבל. עצמאי גאה. לא וויתרת לזקנה.

מילאת את חלקך בכבוד. מלאו שנותיך "על האדמה הזאת ותחת השמים האלה".

נוח בשלום אבא.

אוהבים: נעמה, ענבל, יפתח וכל המשפחה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 נכתב ע"י שרון דישון, בשם כל החברים והצוות במועדון "בצוותא"

הוא לא כל כך אהב שקרקרנו סביבו, שדאגנו שלא ילך לאיבוד, כי הוא מאוד אהב ללכת לאיבוד. לחפש את תמר שלו. למצוא איזה מקום של טוב.