אבא נולד בת"א  בשנת 1923 - בן גילם של שלמהל'ה הלל, חיים גורי, אורי אבנרי ושמעון פרס. בשנת 1941 יצא אבא לשנת הכשרה עם גרעין ה'צופים' לדגניה א', כשלפני כן למד ב'גימנסה הרצליה' והיה פעיל ב'צופי-ים' תל-אביב . לאחר ההכשרה בדגניה היה בין מייסדי 'קבוצת הצופים א' בפרדס-חנה (לימים קיבוץ מעגן-מיכאל)  ובין עובדיו  של 'מפעל איילון' לייצור מחתרתי , ברחובות , של תחמושת קלה עבור ה'הגנה'  . המושבה רחובות היתה גם אחד  משני מרכיבי-שורשיו המשפחתיים של אבא : משפחת אביו , קיפניס , נמנתה על המשפחות המייסדות של המושבה בשנת 1890 , אליה הגיעה מהעיר ז'יטומיר שבאוקראינה  .היות ואביו ישראל נפטר כבר בהיות אבא בן 22 בלבד, היה אבא קשור מאד לסבו משה שהתגורר ברחובות בסמוך לדודו של אבא,  אמנון.  בהיותי כבן שמונה-תשע נהג אבא לקחתני מדי 'שמחת תורה'  לבית סבו, ולמרות חינוכי החילוני אהבתי מאד לראות את סבא-רבא משה רוקד ב'הקפות'  עם ספר התורה בביה"כ המרכזי של רחובות .

אביו של אבא יצא בסביבות שנת 1912  ללמוד ב'סמינר למורים' בירושלים , שם הכיר את סבתי רוזה לבית פרומקין, בתו של עורך עיתון 'החבצלת' , ששנים אחדות לפני כן העביר את משפחתו ואת מערכת העתון מהעיר העתיקה לאזור רח' החבשים שבעיר החדשה . אלא שלא היה זה קשר-הנישואין היחיד בין מייסדי רחובות לבין מש' פרומקין הירושלמית : מש' אייזנברג ,ממייסדות  רחובות גם-היא וזו שהקימה את החווה החקלאית המשוחזרת הסמוכה לתחנת הכח בחדרה , שלחה בסביבות שנת 1907  שלושה מבניה ללמוד בירושלים גם כן , וצרפה אליהם את בתם חנה שתהא אם-בית לאחיה . חנה זו היתה חברתה של סבתי רוזה והיא זו שהכירה לה את אחיה גד פרומקין , לימים השופט היהודי בבית-המשפט הבריטי-מנדטורי העליון בו היו חברים ,בנוסף לו , גם שלושה שופטים בריטים ושופט ערבי   -    תפקיד בו כיהן גד פרומקין משנת 1923 ועד קום המדינה בשנת 1948 . אפשר להוסיף למסכת שורשיו של אבא שלושה קטעים קצרים נוספים : *אחות סבו-פרומקין היתה האשכנזיה הראשונה בירושלים שנישאה לספרדי ,איש העסקים יוסף נבון , קרוב משפחה רחוק של יצחק נבון  ; *דודה של סבתי רוזה מצד אמה , אפרים כהן-רייס,עמד בראש רשת החינוך 'עזרה' שהוקמה בארץ  ע"י יהדות גרמניה והציתה בשנת 1913 את 'מלחמת השפות' בעטיה של כוונת רשת 'עזרה' ללמד בטכניון, שהוקם בחיפה, בשפה הגרמנית ; *ישראל דב פרומקין הוא שהביא ארצה מפריס , בשנת 1881 , את אליעזר בן-יהודה למען יכתוב בעתונו 'החבצלת' , אך בחלוף זמן לא-ארוך נפרדה דרכם כי פרומקין אמנם מרד בממסד-הדתי אך נותר איש-דתי  בעוד שבן-יהודה היה חילוני .  

אסיים את דברי בכמה נקודות קצרות המאירות את אופיו הדי-מיוחד של אבא  . הראשון,משהו על חוש ההומור של אבא :  בהיותי ילד בבית-הילדים של החינוך-המשותף הירבה אבא לבוא אלי לפרידת ה'לילה טוב' , ובהבחינו שאחת מבנות כתתי,מיכלי שומרון ,  מדברת ב'סין' ולא ב'שין'  הוא ציווה עליה "לברך" אותו בבואו ב'שלום טיפש'   -    וזה באמת  תיקן את הטעון תיקון . השני , משהו המעיד על האכפתיות של אבא לדבר בשפה נכונה : כל אימת שנשאל אבא 'כמה אתה שוקל ?' נהג הוא  להשיב : 'אני לא שוקל , אני חשמלאי'  ,  וזה גורם לי עד היום שלא לקבל , למשל , חידוש אופנתי כגון  'זה מרגיש  לי'  . השלישי , משהו על האכפתיות של אבא לצדק חברתי : בהיותו חבר-קיבוץ בשנות החמישים הראשונות, ועת עבד על האניה "שיו" אשר הביאה ארצה מלוב עודפי ציוד של הצבא האמריקני ממלחמת  העולם השניה , לא קיבל אבא את נטייתם של קציני האניה לאכול בחדר-אוכל נפרד מהמלחים הפשוטים , כי זה הרי לא תאם את אופייה השוויוני של החברה הקיבוצית שלנו.

היה שלום, אבא  , קיפי/ אבנר  
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 כמה עובדות על סבא שלי

נטלי

•     זו הייתה גאווה גדולה להיות נכדה שלו כי הוא היה החשמלאי הראשי של הקיבוץ. ידעתי שבלעדיו לא היה לחברים חשמל, הם לא יכלו לקרר את הבית בקיץ או להדליק אור.

•     הוא היה היחיד בקיבוץ שהיה לו אוטו פיאג׳ו (חלקינו זוכרים לבנה, אבל בניה זוכר אדומה) והיה אפשר לנסוע איתו מקדימה, בלי חגורה.

•     הוא אהב לטייל בעולם: שהייתי בת 5 נסעו הוא וסבתא שלי לטיול סביב אירופה בקרוון. סבא שלח לי גלויה מכל ארץ שבה הם ביקרו ובה כתב לי על ההרפתקאות שלהם. אמא הייתה קוראת לי ויחד היינו מדביקות את הגלויה על הקיר ליד הקודמת.

•     הוא היה נון קונפורמיסט ולוחם צדק בלתי מתפשר: היו לו כל מיני פרויקטים שהוא האמין בהם בכל מאודו ולמענם נלחם ללא הרף. לפעמיים בחדר אוכל הוא היה נכנס לוויכוחים מלאי להט, זה היה משעמם ביותר, אבל הייתי מחכה בסבלנות, כי זה היה ברור שזה הכי חשוב לו בעולם.

•      בקיץ הוא היה מכין גספאצ׳ו מדהים ותמיד היו שני קנקנים מוכנים במקרר - כמה פעמיים ניסיתי לשחזר את המתכון, אבל זה אף פעם לא יצא טעים כמו שלו.

•     בשבתות היה מכין לכל הנכדים לחם מטוגן - לא מצ׳וקמק כמו בחדר אוכל, אלא אמיתי.

•     הוא אהב לשמח את הנכדים שלו - פעם שהייתי בת 12 נפגשנו בפריז והוא הבריח במזוודה שתי קופסאות מלאות ליצ׳י, כי זכר שאני אוהבת.

•     הוא היה שתקן גדול, אבל גם דברן בלתי נלאה על נושאים שעניינו אותו - השתיקות האלה איימו עליי במיוחד כשהיה אוסף אותי מהרכבת וידעתי שאם אתחיל לדבר איתו על פרויקט ההתפלה שלו, הוא לא יפסיק לדבר עד שנגיע לחניה של הקיבוץ. בכיתה ה׳ אפילו עשיתי נושא אישי על התפלה כדי לשמח, אפילו שזה בכלל לא עניין אותי כי רציתי לשמח אותו.

•     הוא אחד מהצוללנים הראשונים בארץ ואהב לספר על הצלילות הארכיאולגיות שבהן השתתף ועל הצלילות בסיני. כשנאלצתי להפסיק את קורס הצלילה שהתחלתי בגלל בעיה רפואית, התקשרתי אליו בוכה, הרגשתי שאכזבתי אותו.

•     הוא גדל בתל אביב ליד הים שהיא הייתה רק חול וחול - פעם שאלתי אותו איך הוא חי בלי מזגן והוא אמר - היה חם אבל היינו רצים ישר לים וקופצים למים.

•     לפעמיים שהחליף בגדים היה מתפשט ואומר - נבזה מי שמביט - לקח זמן עד שהבנתי מה זה אומר.

•     הוא לימד את כולנו לשחות את כל סגנונות השחייה וגם לקפוץ ראש, הוא היה תופס לנו ברגליים ואומר לנו לקפוץ למים, זה היה מפחיד, אבל יעיל.

•     בקיץ אהב להפעיל גם מאוורר וגם מזגן - זו לא בושה, היה אומר.

•     הוא אהב מוסיקה קלאסית ובמיוחד אהב לשמוע את מעין מנגן בסקסופון - שהקשיב למוסיקה היה עוצם עיניים ונראה שזה נגע בו במקום שמימי ועמוק.

•     הוא זה שהמציא את השם של המפעל של הקיבוץ: ״פלסאון״ שהייתי רואה את השם כתוב על ניאגרות בכל מיני מקומות, הייתי חושבת על סבא שלי ונמלאת גאווה.

סבא שלי היה אדם מיוחד ויחיד במינו וזכינו להיות הנכדים שלו.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

 אהבתי את דוני.

אהבתי אותו על זה שהוא ראה כל אחד בגובה העיניים ולא התנשא. וזה מצרך מבוקש במקומותינו.

אהבתיו כי תמיד היה מוכן לעזור ולא חיכה לתמורה. נהנה מעצם הנתינה.

זה מסביר את העזרה שכל מי שהיה זקוק לעזרה בחתונה או להבדיל בלוויה, בסידורים עם משרד הפנים או עם הרב- דוני היה הכתובת.

לפני קרוב ל-60 שנה נפטרה אמי בקיבוץ, ולאן אפנה? לדוני כמובן, והוא בכלל מרכז קניות.
"אל תדאגי, יהיה בסדר, מחר בשבע תחכי בתחנה."

באותה תקופה נהוג היה שמרכז קניות מסיע אנשים לחיפה בטנדר שלו. באיחור מה מגיע דוני ואומר לכולם לעלות.

איך עולים כאשר ארון מוצב בין שני הספסלים? דוני יוצא מהקבינה. עלו מהצד, את הרגליים הכניסו פנימה כולל הרגליים שלו.

בדרך שמחים ורועשים, דנים ברומו של עולם, רק אני יושבת עצובה. באיזור הגשר שעולה למעגן מיכאל, פעם היה שם מטע הבננות שלנו, שואלת אותי אביבה זמיר "תגידי זה לא ארון מתים?" ענו לה כן, "של מי?" "של אמא שלי." השתררה דממה עד לכביש הראשי שם עצרו את הנהג וכולם ירדו ל- 921. רק אני נשארתי בודדה ורגלי בארון. הגענו לבית הלוויות בחיפה, דוני יורד וחוזר מיד. הם שואלים אם תכריכים או שמיכות. ברור שמיכות. עכשיו משרד הפנים, שם יושבים שעות וחקירות- שם האב שם הסבתא. ב-13:00 גמרנו. שנינו נזכרנו שלא אכלנו עוד היום. קדימה לנמל- מסעדה של מרכזי קניות. בימים ההם אכלו במעגן מיכאל נקניקיות ושתו שמן. הנקניקיות היו נטולות בשר, והנה הגישו לי צ'יפס עם שניצל. מעדן שעד היום אני זוכרת את טעמו. "עכשיו לכי לאגד סעי הביתה. ב- 15:00 אני ליד האסם עם הארון."

דוני היה העץ הנדיב 

שרה בהרב

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

 דוני

דוני ראה דברים לפני כולם וכמעט תמיד הממסד ראה זאת בעין אחרת. לכן, כדי להתגבר על מכשול זה היה נוהג לבצע את הדברים באופן זמני ולאחר זמן היו צריכים לתקן ולבצע באופן קבוע. (מכאן המושג זמני קבוע).

הוא היה ממתי המעט שוויתרו על האני שלהם למען הכלל, ולא תמיד הכלל ראה זאת כך. מבין הדברים שראה קדימה וניצל הזדמנויות כדי לקדמם: טלפונים, רשת מתח גבוה, הורדת החשמל והתקשורת לאדמה, הקמת המחמ"ח (מחלקת חשמל ומחלקת חום) וכמובן הקוגנרציה שלא הצליח להקים כנראה בגלל קוצר הראות של הממסד בזמנו.

דוני לא היה רק מרכז ענף, הוא היה מורה שידע לתת לכל אחד מאיתנו להתפתח ולמצות את עצמו ולהביא לביצוע את הרעיונות שלנו, ביחוד כשהיו חדשניים ופורצי דרך.

רוני ואמנון.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 קרבת משפחה.
בת זוגתו -- עפרה