חיפוש


יום חמישי, 21 נובמבר2024
אבגדהוש
27282930310102
03040506070809
10111213141516
17181920212223
24252627282930

קיפניס דוני -דורון 2016-1923

שם משפחה קיפניס 
שם פרטי דורון 
כינוי דוני 
תאריך לידה 31.10.1923 כ'א בחשון תרפ'ד 
תאריך פטירה 29.4.2016 כא בניסן תשנ'ו 

דוני – קורות חיים

דוני נולד בתל אביב ב- 1923 יחד עם אחותו התאומה עדה.

אביו ישראל קיפניס הגיע לארץ מאוקראינה בגיל 3 ואמו רוזה לבית פרומקין נולדה בירושלים. שני ענפי המשפחה ניהלו אורח חיים דתי עם השקפות ליברליות. דוני בחר בדרך הליברלית, הסוציאליסטית והשוויונית, ודבק בה כל חייו.

דוני התחנך בגימנסיה הרצליה, הלך לצופים ורצה להיות חקלאי

ב- 1943  יצא דוני להכשרה בדגניה עם הגרעין הראשון של הצופים והתחתן עם בהירה ברחובות, שם נולד בנו הראשון, אבנר "קיפי". ב- 1951 נפרד מבהירה בעקבות הפילוג הפוליטי בתנועה הקיבוצית.

את עופרה פגש ב- 1952 ונולדו להם גיה, תרי וצפרא.

בשנים הראשונות, כמו כל החברים, עשה כל מה שנתבקש על מנת לפרנס את הקבוצה, ומעולם לא התלונן על החיים הקשים והמחסור בתקופה זו. הסיפורים שסיפר לנו  שזורים בחלקם בהיסטוריה של המדינה והתנועה הקיבוצית. כיבוש סוסיתא, חילוץ ספינת הרפתנים מהכנרתאיך הלך לאיבוד עם עדר כבשים בהר חורשן, החיים בצל הסכנה בקיבוץ ברחובות, העבודה במפעל התחמושת, השבת השחורה והמעצר ברפיח.

דוני היה סוג של אנרכיסט ויזם, והצליח לא פעם לקדם את רעיונותיו לטובת הקיבוץ מחוץ למסגרת ההחלטות הנוקשה. היזמות הראשונה שכמעט עלתה לו בסילוק אידיאולוגי היתה במסגרת שליחות הדרכה בצופים בתל אביב, כאשר ניסה לאחד את גרעין צופי ים עם גרעין התנועה המאוחדת  שלימים הקימו את קיבוץ פלמחים. 

באותה תקופה הצליח, בבכורה ארצית, להביא בנות לפעילות צופי ים על ידי איחודם עם שבט הגימנסיה.

עם העלייה להתיישבות במעגן מיכאל עבד בדייג עד לסגירת הענף, כמזכיר בשנים 65 ו- 66 ואחר כך כחשמלאי ואחראי על תחום האנרגיה עד צאתו לגמלאות. דוני עבר מספר קורסים בחשמל ברופין ומאד אהב את העבודה, בה היה חופשי לעשות כרצונו ולקדם מיזמים חדשים גם בניגוד להחלטות הממסד ברוחו האנרכיסטית.

וזו רשימה חלקית: הכנסת בלוני גז במקום פלטות ותנורים חשמליים: התקלות בפלטות גרמו לו כאב ראש לא קטן ולכן הוא השתלט כדבריו על מאגר בלוני הגז של הקיבוץ על ידי קניית מקדחה לאחראי על המאגר (לא מאגר "תמר"...), והתחיל בהתקנת מערכות בישול גז לכל מי שרצה.

עשר שנים לפני שאר התנועה הקיבוצית, התברכו חברי מעגן מיכאל בטלפון עם קו חוץ בזכות מרכזיה אוטומטית  של 100 קווים שהביא בעזרת אמנון קרקובסקה. הקווים הראשונים חולקו ליולדות ולהורי החברים הקשישים, ושאר הקווים לפי חשיבות העיסוק. כמובן שאף אחד לא הסכים להישאר ללא קו טלפון והקיבוץ אימץ את הפרוייקט.

תמיד קרא ולמד ופעמים רבות אף הצליח לקדם נושאים בתחום האנרגיה כמו טיפול עצמאי במערכת המתח הגבוה וייעול התחזוקה במטבח. הקפה הטוב והטרי שהתרגלו לשתות חברי הקיבוץ היה פרי יוזמתו לקליית קפה עצמאית ושימוש בפרקולטורים משוכללים. כל זאת יחד עם מיזמים נוספים שקצרה היריעה מלדבר עליהם.  פרויקט אחד שלא הצליח להגשים הוא הקמת תחנת כח עם קוגנרציה, ואולי גם זה עוד יקום.

התחביב של דוני היה צלילה. יחד עם אלישע וחברים אחרים הקים את האגודה לארכיאולוגיה תת ימית. את דוני עניין יותר הצד הספורטיבי שבצלילה - הוא עבר את קורס מדריכי הצלילה הראשון שנערך בארץ על ידי בוגרי השייטת, והקים בקיבוץ חוג צלילה שבוגריו צוללים פעילים עד היום. בנוסף על התחביבים והעבודה, הוא מצא זמן לפעילות למען הצדק והשלום במסגרת מפלגת מר"צ ותנועת שלום עכשיו.

בבית, דוני היה האחראי על הניקיון, התחזוקה והטיפול בילדים, אהב לשמוע מוסיקה קלאסית ואופרות ולטייל בחו"ל בשנים של רווחה כלכלית.

יחד עם עופרה, הם היוו שילוב קטלני כאשר בהיותם באמצע שנות השישים לחייהם לקחו שנת חופש מהקיבוץ ויצאו לטיול באירופה, גרו בפולקסוואגן "קומבי", והתקיימו ממכירת עבודות אומנות שייצרה עופרה.

עד לפני 5 שנים עוד הצליח לשמור על צלילות וקשר עם העבודה, אך בשנים האחרונות, כשהחל לאבד את עצמאותו, איבד את הרצון לחיות ושקע במצב שלא שיקף את אישיותו במשך כל חייו: שותף פעיל בבניית הארץ והקיבוץ, איש משפחה נעים הליכות, אוהב אדם וצדק.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אבא שלנו.

אפשר לתאר את דוני עם אין ספור סופרלטיבים, באמת איש יחיד ומיוחד, חלוץ אמיתי, לוחם למען מדינתו כמו שהאמין בכל לבו שרק כך היא תוכל להמשיך להתקיים.

היה בו הכל, שילוב נדיר של חוכמה, תעוזה, חריצות, פתיחות, לוחמנות, עשיה, יוזמה, מסירות, נאמנות, סבלנות, נדיבות ונתינה ללא גבולות. 

הוא היה הומניסט, איש גדול מסך חלקיו.

אבל אני רוצה לדבר על אבא שלנו, זה שבשקט בלי להרבות במילים, בצינעה בלי תרועות חצוצרה וזיקוקין, בדוגמה אישית, במעשים הוא הנחיל לנו את ספר ההפעלה להומניסט המצוי.

אני רוצה לדבר על אבא שהדגים לנו יחד עם אמא פתיחות מהי, קבלת האחר, נתינה ללא  גבולות, לחימה למען צדק, פעילות פוליטית לא מתפשרת. לא היה נדיב ממנו. את החולצה  מעל גבו נתן את הסטייק מתוך צלחתו את השקל האחרון מארנקו אם מישהו צריך, זה היה שלו.

אני רוצה לדבר על האבא שממנו למדנו עוד הרבה לפני שהיה באופנה, היפוך תפקידים מגדרי מהו.
אמא היתה רוח, אבא היה אדמה.

בילדותנו הצעירה אבא היה המטפלת. החליף חיתולים ניגב תחתים שטף כלים  רחץ רצפות השכיב לישון, שיחק טייל, הגיע למסיבות בגן ובכיתה.

לאמא היו המון סיפורי ילדות אז רצינו שגם אבא  יספר, אבל לאבא, הרבה פחות וורבלי, היו רק שני סיפורים. סיפור אחד על איך נולד יחד עם אחותו התאומה והם היו כלכך קטנים ששמו אותם בצמר גפן בתוך קופסאות גפרורים. לימים הסתבר שלא הבנתי, אילו היו קופסאות תפוזים.

הסיפור השני על אבא רועה צאן שנדד עם העדר עד הרי מנשה ולא חזר לפרדס חנה כי גדי קטן הלך לאיבוד עם רדת החשיכה. הוא והעדר ישנו כל הלילה ביער רק בכדי למצוא את הגדי בבוקר למחרת זה סיפור שעשה עלי רושם חזק לחיים.

כשנולדו הנכדים אבא התיצב לכל קריאה לאיזה זמן שצריך.

למד איך בונים תנור קרמיקה איך יוצרים סלילים להחלפה. והגיע במיידית עם בגדי עבודה ארגז כלים וכלי מדידה חשמליים.

כשהתחיל להחלש גופנית ונפשית חשבתי שלעולם לא אסתדר בלעדיו מקצועית ואישית.
להכל מתרגלים גם לעובדה שאבא שלנו בשנים האחרונות לחייו כבר לא היה אותו אדם.
 בתהליך שנמשך חמש שנים הוא איבד בהדרגה כל מה שכל כך יחד אותו. 

 
אנחנו -לעולם נזכור את האבא האחד והיחיד.

אבא היה פועל בכל רמח אבריו ונשמתו רק סימבולי שהוא נקבר באחד במאי.

אנחנו רוצים פה היום, ותמיד, להודות לפלוויה הנפלאה שלמזלנו זכינו שתלווה את אבא באהבה, מסירות, ונאמנות אין קץ עד שעתו האחרונה.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבא שלנו.

סבא של קיץ.

סבא של בריכה, ים, שיעורי שחיה, שחיות לאי.

סבא של בדיחות ישנות וסיפורים מצחיקות שאף פעם לא נמאס לשמוע, אפילו שחוזרים שוב ושוב.

סבא שמלמד – איך לשרוק, לשחק שח-מט, לדבר עברית תקנית –

"אם את רוצה לקחת משהו, מאי, אמרי לשאול ולא להשאיל"

סבא שהדלת שלו תמיד פתוחה, שיודע בדיוק מה כל אחד מאיתנו אוהב ואיך אפשר לפנק.

סבא של גספצ'ו קר ביום הכי חם, של שוקולדים בארון וגלידוניות במקפיא.

סבא חשמלאי עם האוטו הכי שווה שלוקח את כולנו לסיבובים בקיבוץ.

סבא שגם בשתיקה שלו ובמילים המעטות שאומר, אפשר להבין מה חושב, אם מסכים או מתנגד. 

סבא, היית חלק בלתי נפרד מהילדות וההתבגרות של כל אחד מאיתנו.

נשמור תמיד את החוויות איתך, ונזכור אותך עם חיוך ענק

נתגעגע,

אוהבים מאוד

ניתאי, בניה ומאי. 
-----------------------------------------------------------------------------------------------------
אבא.

אבא נולד בת"א  בשנת 1923 - בן גילם של שלמהל'ה הלל, חיים גורי, אורי אבנרי ושמעון פרס. בשנת 1941 יצא אבא לשנת הכשרה עם גרעין ה'צופים' לדגניה א', כשלפני כן למד ב'גימנסה הרצליה' והיה פעיל ב'צופי-ים' תל-אביב . לאחר ההכשרה בדגניה היה בין מייסדי 'קבוצת הצופים א' בפרדס-חנה (לימים קיבוץ מעגן-מיכאל)  ובין עובדיו  של 'מפעל איילון' לייצור מחתרתי , ברחובות , של תחמושת קלה עבור ה'הגנה'  . המושבה רחובות היתה גם אחד  משני מרכיבי-שורשיו המשפחתיים של אבא : משפחת אביו , קיפניס , נמנתה על המשפחות המייסדות של המושבה בשנת 1890 , אליה הגיעה מהעיר ז'יטומיר שבאוקראינה  .היות ואביו ישראל נפטר כבר בהיות אבא בן 22 בלבד, היה אבא קשור מאד לסבו משה שהתגורר ברחובות בסמוך לדודו של אבא,  אמנון.  בהיותי כבן שמונה-תשע נהג אבא לקחתני מדי 'שמחת תורה'  לבית סבו, ולמרות חינוכי החילוני אהבתי מאד לראות את סבא-רבא משה רוקד ב'הקפות'  עם ספר התורה בביה"כ המרכזי של רחובות .

אביו של אבא יצא בסביבות שנת 1912  ללמוד ב'סמינר למורים' בירושלים , שם הכיר את סבתי רוזה לבית פרומקין, בתו של עורך עיתון 'החבצלת' , ששנים אחדות לפני כן העביר את משפחתו ואת מערכת העתון מהעיר העתיקה לאזור רח' החבשים שבעיר החדשה . אלא שלא היה זה קשר-הנישואין היחיד בין מייסדי רחובות לבין מש' פרומקין הירושלמית : מש' אייזנברג ,ממייסדות  רחובות גם-היא וזו שהקימה את החווה החקלאית המשוחזרת הסמוכה לתחנת הכח בחדרה , שלחה בסביבות שנת 1907  שלושה מבניה ללמוד בירושלים גם כן , וצרפה אליהם את בתם חנה שתהא אם-בית לאחיה . חנה זו היתה חברתה של סבתי רוזה והיא זו שהכירה לה את אחיה גד פרומקין , לימים השופט היהודי בבית-המשפט הבריטי-מנדטורי העליון בו היו חברים ,בנוסף לו , גם שלושה שופטים בריטים ושופט ערבי   -    תפקיד בו כיהן גד פרומקין משנת 1923 ועד קום המדינה בשנת 1948 . אפשר להוסיף למסכת שורשיו של אבא שלושה קטעים קצרים נוספים : *אחות סבו-פרומקין היתה האשכנזיה הראשונה בירושלים שנישאה לספרדי ,איש העסקים יוסף נבון , קרוב משפחה רחוק של יצחק נבון  ; *דודה של סבתי רוזה מצד אמה , אפרים כהן-רייס,עמד בראש רשת החינוך 'עזרה' שהוקמה בארץ  ע"י יהדות גרמניה והציתה בשנת 1913 את 'מלחמת השפות' בעטיה של כוונת רשת 'עזרה' ללמד בטכניון, שהוקם בחיפה, בשפה הגרמנית ; *ישראל דב פרומקין הוא שהביא ארצה מפריס , בשנת 1881 , את אליעזר בן-יהודה למען יכתוב בעתונו 'החבצלת' , אך בחלוף זמן לא-ארוך נפרדה דרכם כי פרומקין אמנם מרד בממסד-הדתי אך נותר איש-דתי  בעוד שבן-יהודה היה חילוני .  

אסיים את דברי בכמה נקודות קצרות המאירות את אופיו הדי-מיוחד של אבא  . הראשון,משהו על חוש ההומור של אבא :  בהיותי ילד בבית-הילדים של החינוך-המשותף הירבה אבא לבוא אלי לפרידת ה'לילה טוב' , ובהבחינו שאחת מבנות כתתי,מיכלי שומרון ,  מדברת ב'סין' ולא ב'שין'  הוא ציווה עליה "לברך" אותו בבואו ב'שלום טיפש'   -    וזה באמת  תיקן את הטעון תיקון . השני , משהו המעיד על האכפתיות של אבא לדבר בשפה נכונה : כל אימת שנשאל אבא 'כמה אתה שוקל ?' נהג הוא  להשיב : 'אני לא שוקל , אני חשמלאי'  ,  וזה גורם לי עד היום שלא לקבל , למשל , חידוש אופנתי כגון  'זה מרגיש  לי'  . השלישי , משהו על האכפתיות של אבא לצדק חברתי : בהיותו חבר-קיבוץ בשנות החמישים הראשונות, ועת עבד על האניה "שיו" אשר הביאה ארצה מלוב עודפי ציוד של הצבא האמריקני ממלחמת  העולם השניה , לא קיבל אבא את נטייתם של קציני האניה לאכול בחדר-אוכל נפרד מהמלחים הפשוטים , כי זה הרי לא תאם את אופייה השוויוני של החברה הקיבוצית שלנו.

היה שלום, אבא  , קיפי/ אבנר  
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 כמה עובדות על סבא שלי

נטלי

     זו הייתה גאווה גדולה להיות נכדה שלו כי הוא היה החשמלאי הראשי של הקיבוץ. ידעתי שבלעדיו לא היה לחברים חשמל, הם לא יכלו לקרר את הבית בקיץ או להדליק אור.

     הוא היה היחיד בקיבוץ שהיה לו אוטו פיאג׳ו (חלקינו זוכרים לבנה, אבל בניה זוכר אדומה) והיה אפשר לנסוע איתו מקדימה, בלי חגורה.

     הוא אהב לטייל בעולם: שהייתי בת 5 נסעו הוא וסבתא שלי לטיול סביב אירופה בקרוון. סבא שלח לי גלויה מכל ארץ שבה הם ביקרו ובה כתב לי על ההרפתקאות שלהם. אמא הייתה קוראת לי ויחד היינו מדביקות את הגלויה על הקיר ליד הקודמת.

     הוא היה נון קונפורמיסט ולוחם צדק בלתי מתפשר: היו לו כל מיני פרויקטים שהוא האמין בהם בכל מאודו ולמענם נלחם ללא הרף. לפעמיים בחדר אוכל הוא היה נכנס לוויכוחים מלאי להט, זה היה משעמם ביותר, אבל הייתי מחכה בסבלנות, כי זה היה ברור שזה הכי חשוב לו בעולם.

      בקיץ הוא היה מכין גספאצ׳ו מדהים ותמיד היו שני קנקנים מוכנים במקרר - כמה פעמיים ניסיתי לשחזר את המתכון, אבל זה אף פעם לא יצא טעים כמו שלו.

     בשבתות היה מכין לכל הנכדים לחם מטוגן - לא מצ׳וקמק כמו בחדר אוכל, אלא אמיתי.

     הוא אהב לשמח את הנכדים שלו - פעם שהייתי בת 12 נפגשנו בפריז והוא הבריח במזוודה שתי קופסאות מלאות ליצ׳י, כי זכר שאני אוהבת.

     הוא היה שתקן גדול, אבל גם דברן בלתי נלאה על נושאים שעניינו אותו - השתיקות האלה איימו עליי במיוחד כשהיה אוסף אותי מהרכבת וידעתי שאם אתחיל לדבר איתו על פרויקט ההתפלה שלו, הוא לא יפסיק לדבר עד שנגיע לחניה של הקיבוץ. בכיתה ה׳ אפילו עשיתי נושא אישי על התפלה כדי לשמח, אפילו שזה בכלל לא עניין אותי כי רציתי לשמח אותו.

     הוא אחד מהצוללנים הראשונים בארץ ואהב לספר על הצלילות הארכיאולגיות שבהן השתתף ועל הצלילות בסיני. כשנאלצתי להפסיק את קורס הצלילה שהתחלתי בגלל בעיה רפואית, התקשרתי אליו בוכה, הרגשתי שאכזבתי אותו.

     הוא גדל בתל אביב ליד הים שהיא הייתה רק חול וחול - פעם שאלתי אותו איך הוא חי בלי מזגן והוא אמר - היה חם אבל היינו רצים ישר לים וקופצים למים.

     לפעמיים שהחליף בגדים היה מתפשט ואומר - נבזה מי שמביט - לקח זמן עד שהבנתי מה זה אומר.

     הוא לימד את כולנו לשחות את כל סגנונות השחייה וגם לקפוץ ראש, הוא היה תופס לנו ברגליים ואומר לנו לקפוץ למים, זה היה מפחיד, אבל יעיל.

     בקיץ אהב להפעיל גם מאוורר וגם מזגן - זו לא בושה, היה אומר.

     הוא אהב מוסיקה קלאסית ובמיוחד אהב לשמוע את מעין מנגן בסקסופון - שהקשיב למוסיקה היה עוצם עיניים ונראה שזה נגע בו במקום שמימי ועמוק.

     הוא זה שהמציא את השם של המפעל של הקיבוץ: ״פלסאון״ שהייתי רואה את השם כתוב על ניאגרות בכל מיני מקומות, הייתי חושבת על סבא שלי ונמלאת גאווה.

 

סבא שלי היה אדם מיוחד ויחיד במינו וזכינו להיות הנכדים שלו.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

 אהבתי את דוני.

אהבתי אותו על זה שהוא ראה כל אחד בגובה העיניים ולא התנשא. וזה מצרך מבוקש במקומותינו.

אהבתיו כי תמיד היה מוכן לעזור ולא חיכה לתמורה. נהנה מעצם הנתינה.

זה מסביר את העזרה שכל מי שהיה זקוק לעזרה בחתונה או להבדיל בלוויה, בסידורים עם משרד הפנים או עם הרב- דוני היה הכתובת.

לפני קרוב ל-60 שנה נפטרה אמי בקיבוץ, ולאן אפנה? לדוני כמובן, והוא בכלל מרכז קניות.
"אל תדאגי, יהיה בסדר, מחר בשבע תחכי בתחנה."

באותה תקופה נהוג היה שמרכז קניות מסיע אנשים לחיפה בטנדר שלו. באיחור מה מגיע דוני ואומר לכולם לעלות.

איך עולים כאשר ארון מוצב בין שני הספסלים? דוני יוצא מהקבינה. עלו מהצד, את הרגליים הכניסו פנימה כולל הרגליים שלו.

בדרך שמחים ורועשים, דנים ברומו של עולם, רק אני יושבת עצובה. באיזור הגשר שעולה למעגן מיכאל, פעם היה שם מטע הבננות שלנו, שואלת אותי אביבה זמיר "תגידי זה לא ארון מתים?" ענו לה כן, "של מי?" "של אמא שלי." השתררה דממה עד לכביש הראשי שם עצרו את הנהג וכולם ירדו ל- 921. רק אני נשארתי בודדה ורגלי בארון. הגענו לבית הלוויות בחיפה, דוני יורד וחוזר מיד. הם שואלים אם תכריכים או שמיכות. ברור שמיכות. עכשיו משרד הפנים, שם יושבים שעות וחקירות- שם האב שם הסבתא. ב-13:00 גמרנו. שנינו נזכרנו שלא אכלנו עוד היום. קדימה לנמל- מסעדה של מרכזי קניות. בימים ההם אכלו במעגן מיכאל נקניקיות ושתו שמן. הנקניקיות היו נטולות בשר, והנה הגישו לי צ'יפס עם שניצל. מעדן שעד היום אני זוכרת את טעמו. "עכשיו לכי לאגד סעי הביתה. ב- 15:00 אני ליד האסם עם הארון."

דוני היה העץ הנדיב 

שרה בהרב

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

 דוני

דוני ראה דברים לפני כולם וכמעט תמיד הממסד ראה זאת בעין אחרת. לכן, כדי להתגבר על מכשול זה היה נוהג לבצע את הדברים באופן זמני ולאחר זמן היו צריכים לתקן ולבצע באופן קבוע. (מכאן המושג זמני קבוע).

הוא היה ממתי המעט שוויתרו על האני שלהם למען הכלל, ולא תמיד הכלל ראה זאת כך. מבין הדברים שראה קדימה וניצל הזדמנויות כדי לקדמם: טלפונים, רשת מתח גבוה, הורדת החשמל והתקשורת לאדמה, הקמת המחמ"ח (מחלקת חשמל ומחלקת חום) וכמובן הקוגנרציה שלא הצליח להקים כנראה בגלל קוצר הראות של הממסד בזמנו.

דוני לא היה רק מרכז ענף, הוא היה מורה שידע לתת לכל אחד מאיתנו להתפתח ולמצות את עצמו ולהביא לביצוע את הרעיונות שלנו, ביחוד כשהיו חדשניים ופורצי דרך.

רוני ואמנון.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 קרבת משפחה.
בת זוגתו -- עפרה

סה"כ 6 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי מרגלית עובדיה בתאריך  04/05/2016
 משפחה יקרה,
דוני היה איש יקר עבורי. אוהבת וזוכרת שיחות עימו לאורך השנים. הייתי מוזמנת לבית הוריכם והשיחה הייתה גולשת ומתגלגת אל נושאים רבים. תמיד היה מכין לי קפה מקניטה... הומור, חום וחוכמה אני זוכרת. ואת הקשר היפה עם עופרה. דוני יקר, חיכית למנוחה זו. באהבה.
נר נשמה הודלק על ידי נעמה כ' בתאריך  03/05/2016
 נוח בשלום.
נר נשמה הודלק על ידי אפרת וישי דומב בתאריך  02/05/2016
 מחבקים אתכם המשפחה וזוכרים
ת.נ.צ.ב.ה
נר נשמה הודלק על ידי חיה כנעני בתאריך  01/05/2016
קרבה: חברה
מקום מגורים: מעגן מיכאל
 דוני חברי משכבר הימים - עצוב. עוד חבר טוב איננו
נר נשמה הודלק על ידי מרלן טייב בתאריך  30/04/2016
 
נר נשמה הודלק על ידי עפרה עשת בתאריך  30/04/2016
קרבה: חברה
 איש יקר תחסר לנו.
 
בניית אתרים