אבא

אבא נולד בעיר לייפציג בגרמניה בינואר 1925. בהיותו ילד צעיר נפרדו הוריו ותקופה מסוימת גר עם אמו ואחותו אצל הסבתא.  כשהיה כבן 9 נשלח לבדו ברכבת לבית יתומים יהודי בפרנקפורט, ומאז היה לבד.  בגיל 14 עלה לארץ במסגרת עליית הנוער ויחד עם קבוצת ילדים הגיעו לפנימייה בצפון תלפיות.  לאחר שנתיים עברה הקבוצה לעין-גב לתקופה של לימודים ועבודה.  בהמשך נוצר החיבור עם קבוצת הצופים א' ויחד יצאו להכשרה בפרדס חנה ובהמשך לגבעת הקיבוצים ברחובות וב-1949-הקימו את מעגן מיכאל.

קורות חייו המוקדמים של אבא שזורים בטראומה ואובדן.  היציאה מבית המשפחה בגיל צעיר כל כך וניתוק הקשר עם האב נתנו בו את חותמם כל חייו.  כנער התייתם פעם נוספת, כשנודע לו שכל בני משפחתו נספו פרט לדוד אחד שהיגר לאוסטרליה.  כוחות נפש, גמישות נעורים ורצון לשרוד סייעו לו לקבור את העבר בנפשו פנימה ולהתמסר לבניית הקיבוץ והבית.

במהלך התקופה בעין-גב החל לעסוק בנגרות.  יחד עם חברים נוספים הקים את הנגרייה במעגן מיכאל והתמיד בעבודתו 30 שנה, למעט סטייה של 7 שנים למדגה.  בגיל 60 החליט שהגיע הזמן לעשות שינוי ותוך תקופה קצרה מצא עצמו מנהל את מחלקת חומרי הגלם בפלסאון.  לאחר יותר מ-10 שנים עבר לקומה ב' והרכיב ברזים, והתעקש להמשיך גם כשגופו התעייף מאוד.  כשנאלץ לבסוף להפסיק לעבוד נדמה כי עולמו חרב עליו.  לאחר תקופה ארוכה של שכנועים ולבטים הסכים להצטרף למועדון בצוותא והתמיד להגיע לעבודה, להתעמלות או לכל פעילות אחרת עד שכלה כוחו.

בשנים האחרונות גופו בגד בו פעם אחר פעם והוא נעשה תלוי באדם אחר לתפקודו היומיומי.  אז הגיעה אלינו רוזינה המסורה שליוותה את אבא באהבה וחום ללא סוף, ובזכותה היו שנותיו האחרונות רגועות ונוחות.

אבא ואמא נישאו לפני 66 שנים. דרכיהם לא נפרדו, אהבה גדולה שררה ביניהם והיו מסורים זה לזו כל חייהם. 

אבא השתקן, המופנם, העצור.  אוסי השותק.  עד כדי כך היה מפורסם בשתיקותיו, שכשעבד בנגריה בשנים הראשונות היו ילדים שאמרו, "אני לא רוצה להביא עצים מהנגרייה, אני פוחד שאוסי ישתוק עלי".

אבא ניחן בחוש הומור דק מן הדק, וחיוכו הנדיר זרח על פניו והאיר את עיניו הירוקות.  לא תמיד ידע לתת חום ואהבה, הרבה מדי נעצר בתוכו ולא מצא לו ביטוי. את היצירתיות שלו ביטא בתכנון ועיצוב רהיטים ולפני עשרות שנים הכניס לתחום זה סטנדרטים מקצועיים מחמירים.  בשנותיו המאוחרות עסק הרבה בצילום וטיפח את הגינה ליד הבית.  כשנולדו הנכדים שב האור לעיניו והוא פרח בתפקיד הסבא המפנק והמחבק.  לפני יותר מעשר שנים הצטרפה למשפחה נכדה חדשה שהכניסה המון אנרגיה ושמחת חיים הביתה ודאגה שלא יירדם בשמירה.  צער רב הצטערנו שלא זכה לראות את ניניו החיים בארצות הברית.

נוח בשלום אבא וסבא יקר ואוהב.  מי ייתן ובעבר השני מחכים לך ליצנים, רעשנים, מסכות ותחפושות עליזות כי מי שמת בפורים נגזר עליו להיות שמח לעולם ועד.

ורד
____________________________________________________________________________________

אני רואה בתמונות: כל תמונה יכולה להיות לציור.

תמונות של איש סגור בתוך עצמו וכל עולמו פנימה.

איש שקט השקוע בעשייתו.  הגוף רכון אל המלאכה, הידיים יציבות ויודעות הכול, המבט מרוכז בתאום ובתואם.

מעגל סגור בינו ובין החפץ, הכלי, הפעולה.

מעגל שמעולם לא נפרץ בין האיש ומלאכתו.

איש סגור שגילויו וביטויו במעשה.

אבא שלי.

בונה, מתקן, מחשב, משקה, חותך, מנקה, רוחץ, מצלם, אוכל, משחק, קורא, מאזין למוסיקה, נוכח, שקט, אבא שלי.

ברצינות מוחלטת, בדייקנות, קפדנות, שיטתיות, אחריות ללא פשרה, במסירות, בצניעות, בעדינות, בשקט.  אבא שלי.

לא מתלונן, לא מתווכח, לא מסרב, לא מתפשר, לא מחפף, לא מפשל, לא מטיל סרה ודופי באיש. 

אבא שלי.

מה יהיה על כל הדברים האלה –

כל הפטישים והמברגים והפליירים והמסמרים והדיבלים והאומים והמוטרות והגבס והדבק והצבע ונייר הזכוכית ונייר השרטוט ונייר הכתיבה ונייר הצילום...

כל אחד מונח בתאו בסדר מופתי

ספרי הנגרות הישנים, ספרי הלימוד הנושנים במתמטיקה

כל חשבון ומסמך והפנייה

חולצות החול וחולצות השבת

כובע הקיץ וכובע החורף

בטהובן ומוצרט וברהמס

ועיפרון הנגרים הצהוב שהיה מונח מאחורי האוזן כל כך הרבה שנים.

ורוחלה, רוחלה רוחלה, שאיתו מאז ומתמיד.

וביניהם משהו שהוא רק שלהם ורק את ביטויו העדין אפשר היה לראות:  בחיפוש המתמיד אחר נוכחותו של השני, אוחזים ידיים.  מעניקים זה לזו משהו פרטי, נצחי, שנשאר רשום על התא האחרון במוח ששרד את הדמנציה - רוחלה, רוחלה, רחל, אני אוהב אותך.

הכול מצטרף, ומתחבר ומתגלם בתמונות שיכולות להפוך לציור.

למשל כמו זה -

אבא, צף בחלל כחול-ירוק, נקי ופתוח, מחייך חיוך קטן, ומסביבו מרחפים כונניות ומדפים, כוסות מסובנות למשעי, כובע מצחייה ואופניים וקולות פטישים וניסור, מוצארט חרישי ורשרוש עיתון של אחרי העבודה.

ומעל כל זה - העיפרון הצהוב, שקם בסופו של דבר ויצא ממקומו מאחורי האוזן, משוחרר מגרביטציה, מכאב, מכבלי השתיקה והסגירות, ממשיך ברישום הזיכרון בציור של אבא, אוסי.

איש עדין, שתקן וסגור שעולמו פנימה וגילויו וביטויו במעשה.

לפני שבועיים, כשאבא שלי התחיל למות, נפרדתי ממנו בדרכי.  בדמיוני עלתה תמונה שיכולה, שמוכרחה להפוך לציור:  ירוק של עיניים וסוודר, צווארון של שבת והרבה תכלת.

ציירתי אותו, והבאתי לאמא שלי, שיהיה לה,

כשהוא כבר לא, לתמיד.

אילה

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה 

אשתו--------- רחל רז