בהירה יקרה
הלכת במפתיע... על אף שניסית לרמוז שאת
הולכת... בשישי האחרון התקשרת אלי, שבתי אליך בצהריים ואמרת לי שאת עומדת למות בקרוב ... צחקתי ואמרתי לך שלא
תבריזי את פגישתנו שנועדה ליום חמישי הקרוב. הרי הבטחת לנו, לי ולאראלה, לאנץ'
במסעדה J , אלא שפתאום היה לך
בהול להדגיש בפני בשיחתנו, שבקשתך היא
שיצירותיו של הצייר דוד מערבי (אביך), והקטלוגים שליוו את התערוכה "שירה
הנוער" שהוצגה ב"גוטמן",
אודות פועלו, ימשיכו לנוע . שפניני התרבות שהותיר ימשיכו לזהור ...
היתה לי הזכות הגדולה לאמץ לי אותך כסבתא,
בין נכדיך ואוהביך הרבים. תמיד ידעת לתת את תשומת הלב האישית הנדרשת לכל אחד
ואחת. עם מאור עינייך והרגישות המיוחדת
שלך, החוכמה והצניעות.
במהלך השנתיים האחרונות שעבדנו יחדיו על התערוכה של יצירותיו של אביך, למדתי להכיר
אותך והתאהבתי בדמותך, גיליתי חברה, אישה מיוחדת שאפשר היה לספר לה ולשתף אותה
בסודות הכמוסים.
בהירה וצלולה היית במחשבתך גם בימיך
האחרונים. בת תשעים כבת שלושים... עד למיתת הנשיקה... ובאצילותך תכננת להעביר את
גופתך למדע... חשבת על הכל עד לפרט האחרון. כך היית, בהירה...
היום בארבע לפנות בוקר, המשכת במסע
לעולמות אחרים. עשית לי קונץ והברזת ממפגש המסעדה שקבענו לחמישי הקרוב....
אוהבת אותך בהירה.
תנוחי בשלום.
תודה על כל מה שהענקת לי.
נורית טל-טנא
------------------------------------------------------------
מכתב תנחומים שנשלח לנורית, מאליהו כהן, דמות ידועה בתחום הזמר העברי
שלום לך, נורית,
הצטערנו מאד לשמוע שהאישה המקסימה והמיוחדת בהירה איננה עוד.
אהבנו אותה מאד. היא הרשימה אותנו במאור הפנים שלה והקרינה טוב לב על כל מי שסובב אותה.
אני נזכר כמה התרגשה בעת המופע שערכתי על בעלה דוד מערבי, במכללת לוינסקי.
לפני כן שמחנו לארח אותה בביתנו, ולהתפעל מאישיותה.
הנחמה היא שלפחות זכתה להיות נוכחת בתערוכה היפה שאצרת במוזיאון גוטמן, ובהספיקה לראות את הקטלוג היפהפה שערכת ויישאר למזכרת.
אנו משתתפים בצער המשפחה כולה ושולחים לכם את תנחומינו.
דליה ואליהו הכהן
------------------------------------------------------------
בערב קיץ חמים, כולנו פה לומר לך שלום
אחרון.
נכנסת למשפחתנו כמעט במקרה, אחראי על
המהלך – יהודה'לה טל (אבא שלי).
מיום שבאת, ובמשך 50 שנים, הפכת להיות
עמוד פינה בקשר המשפחתי המורכב של השבט שלנו.
עם כל תינוק שנולד בשבט הזה, היית יותר
"סבתא" ופחות "חורגת". עד ששמעתי את עצמי אומר על התערוכה בתל
אביב, ש"סבתא שלנו מציגה יחד עם כלתי – את הציורים של אביה".
אהבה אחרת הולכת איתך היא: "מעגן
מיכאל" כ"קיבוץ שיתופי". יפה עשו חברי הקיבוץ שלקחו את השינויים
בזהירות הראויה.
רגע לפני הסוף טיפסת על שתי פסגות של
פעילות:
"התערוכה" ו"יום הולדת
90". אני בטוח שלקחת איתך לעולם שכולו טוב, את רסיסי ההתרגשות שהביאה לך השנה
הזאת.
כולנו פה איתך יחד בפעם האחרונה. אבל
מי שיחפש בסתיו ציפורים נודדות או נרקיסים אחרי הגשם השני, צבעוני בחורף או קינון
של מגלנים באביב, ודאי ישלח חיוך של הכרות לבהירה טל, שזו תחנתה האחרונה.
יהי זכרך ברוך.
אמוץ טל
-----------------------------------------------------------------------
סבתא יקרה,
דבר
ראשון, א"א שלא להתפעל מאישה בגיל 90 שנראית כ"כ טוב, פעילה ולומדת, חיה
את החיים- נוסעת לקונצרטים, מנגנת בפסנתר, טסה לחו"ל (איך לא לקחת אותי איתך
במזוודה?..), קוראת בלי סוף- הסבתא התרבותית. אשת העולם הגדול...
אבל עם כל זה, לא שוכחת לרגע מהמשפחה- משפחה זה לא דבר מובן מאליו ואת סבתא, הזכרת
לי זאת. את הראשונה שמתקשרת בימי הולדת, את באת במונית לבקר אותי בבי"ח אחרי
שילדתי, מארחת אותנו המון באין סוף פינוקים, דברים טעימים ומתנות...
איך
הוד הבן שלי בן 7 אמר-" סבתא בהירה היא רחבת ידיים"...
האהבה
הבהירה הזאת, היא ברכה שאני מבקשת להמשיך עליי, עלינו...
קיבלתי ממך כל כך הרבה. אמרתי ואומר שוב- היית הסבתא שמעולם לא הייתה לי,
הסבתא
שתמיד חלמתי שתהייה לי...
לא
מצליחה לדמיין את החיים בלעדייך. רציתי שתישארי לתמיד.
כל
פעם שבירכתי אותך- "עד 120", אמרת לי שאין צורך ואני אמרתי לך שלנו יש
צורך.
והנה,
הלכת פתאום. בלי ייסורים, בלי להיות נזקקת, בלי לאט לאט... שמזה כ"כ פחדת.
אז
אני שמחה בשבילך ועצובה בשבילי.
אבל
זכית להיפרד מהעולם הזה בחגיגה. חגיגת 90 וחצי מרגשת ביותר. שם זכינו לומר בפנייך
את ריגשותינו, תודתינו ואהבתינו.. וזה דבר גדול.
שנזכה
לחגוג את החיים האלה עד סופם.
שלום
סבתל'ה אהובה.. אני אתגעגע אלייך נורא...
אסתר
-------------------------------------------------------------------------------
דברי
פרידה
חברתנו
בהירה טל שהלכה השבוע לעולמה נולדה בתל אביב להוריה חנה ודוד מערבי.
אביה
היה מלחין וצייר והיה מורה למוסיקה וציור.
כשסיימה
בהירה את לימודי התיכון הגיעה עם חבריה לשנת עבודה באיילת השחר. שם עבדה עם רופא
המקום, ושם רכשה את ה"ידע" הרפואי שלה.
אחרי
כשנה עברה לפרדס חנה והצטרפה לקבוצת הצופים א'.
היא
נישאה לדורון קיפניס ובנם אבנר (קיפי) הוא בנם.
ברחובות,
עם מכון איילון, מתחת לאדמה, הייתה לה הזדמנות לנצל את ה"ידע" הרפואי
שלה.
כשאצ"ל
שמו פצצה על פסי הרכבת ההולכת למצרים עוברת מרחק של מטרים ספורים מקיבוצינו, עשרות
חיילים נהרגו ונפצעו. בהירה עם עוד בנות ירדו אל החיילים והגישו להם עזרה. ובכך
הצילו את קיבוצנו מהחיפושים של "אויבינו" אז, הבריטים.
במשך
הזמן נקשרה אל יהודה טל, חבר קיבוץ מעוז חיים ועברה לחיות איתו שם.
עם
מותו של יהודהל'ה חזרה הביתה למעגן מיכאל, לא לפני שהקשרים עם ילדיו הפכו אותה
לסבתא של כל הנכדים והנינים – שבט גדול מאוד של אוהבים שבשבילם היתה הסבתא הכי
טובה בעולם.
בהירה
היתה פעילה כל חייה ומתעניינת בנעשה בבית, בארץ ובעולם. בעיקר בבעיות כלכלה ומשק.
אבל
עיקר אהבתה היתה המוסיקה וכשהצליחה לנגן בפסנתר היתה מאושרת לגמרי.
במשך
השנים היתה מזכירה, אקונומית, מנהלת חשבונות, עובדת פלסאון ועוד.
יפה
וחכמה, בעלת עקרונות, חברה טובה ומלאת אהבה למשפחה הגדולה שלה.
בזמן
האחרון הרגישה רע, רזתה מאוד והרגישה שסופה קרב וכך מתה כמו שרצתה, מהר וללא
שהיות.
יהי
זכרך ברוך.
עדנה
אורן