אבא,

חודש וחצי שכבת ברמב"ם בחדר עם חלון לים, שלא יכולת ממש לראות.

חודש וחצי וכל פעם שנכנסים לחדר או נוגעים בידך, המדדים קופצים ואנחנו אומרים, הוא נלחם, הוא רק צריך להתחזק קצת.

לא יודעים אם אתה שומע, אם אתה מרגיש, מבין, סובל.

ועכשיו זה נגמר.

הכרת את אמא בצבא וביחד בניתם בית בקיבוץ.

היית איש עבודה. לא נח לרגע. עובר בין פלסאון לסיורים במשמר הגבול, משמרות לילה, שבתות וטיולים למוסך.

פלסאון היה בית שני בשבילך, בין אולמות הייצור, המלגזות, הרכבים, ידעת כל מה שקרה, קורה ויקרה.

תמיד כששאלת אותי "מה מצב העסקים? אתם עובדים בפיוז'ן השבת?" התפלאתי, כי אתה היית זה שהסתובב במסדרונות ההנהלה כל היום, הייתי בטוח שאתה יודע בדיוק מה המצב בכל רגע נתון.

לא היית איש של הרבה אנשים,  יותר איש של אחד-על-אחד. תוך דקות ידעת על האדם שמולך כמעט הכל.

מי שנפגש איתך מקרוב יודע כמה הקליפה החיצונית יורדת מהר ומתגלה אדם אחר, בן-אדם. 

עם חיוך כובש, שובב, כמו של ילד שקיבל הרגע שוקולד.

היית איש של ניגודים, תאומים קלאסי.

מצד אחד קשוח וסמכותי - שריף,  מצד שני רגיש ורך, אמיץ אבל חרדתי, חברותי אבל ביישן, רציני אבל ילדותי ובעיקר אדם עם לב ענק, עם אהבה שקשה היה לך לבטא אותה במילים.

אני זוכר כשהייתי בסדיר, בכל פעם שחזרתי הביתה לשבת, התקשרתי אליך שתבוא לאסוף אותי.

תמיד התלוננת שאין אוטו פנוי בסידור, שלא הודעתי בזמן ושאתה לא בטוח שתוכל לבוא.

אבל, כשירדתי מהרכבת או מהאוטובוס בצומת פרדיס ידעתי שתחכה לי, כועס שהרכבת איחרה בחצי דקה ושאתה כבר רבע שעה מחכה…

תמיד היית… מתקן, קודח, סוחב, עוזר… תמיד שם בשבילנו.

אבא, תודה על שנתת לי את חוש האמנות והיצירתיות שלך.

את המסירות, הרצינות, היסודיות וההתמדה. 

תודה על האהבה האכפתיות והדאגה.

אני מאוד שמח שהילדים שלי זכו להכיר אותך, להשתובב איתך, לאהוב אותך.

והקטנה שלי… היא קיבלה את העיניים של סבא שלה. וכל פעם שהיא תסתכל עליי, יהיה לי זיכרון.

זיכרון מאבא שלי.

היית צריך להיות בן 70 עוד חודש. לאמא היו תוכניות גדולות ליום ההולדת שלך, תוכניות שכבר לא נוכל להגשים.

אתה משאיר לנו חור גדול בלב וגעגוע גדול. אבל אתה משאיר משפחה גדולה שתזכור אותך

וכמו שאיתמר אמר, זה שהלכת זה מאוד עצוב אבל קצת שמח. כי עכשיו לא תסבול ותמיד תשגיח עלינו מלמעלה.

אוהבים אותך כולנו,

אמא

שחר, ניצן וטל

אילנה, חן ויוחאי.

והנכדים: דניאל, איתמר, יהונתן, מאיה, אהוד, ענבר ושי הקטנה שנולדה רק השבוע.

--------------------------------------------------------------​-------------------------------

כמו מילים מהשיר שדרור אהב:

"פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין" 

כך הזיכרונות מדרור.

כשדרור התחתן עם אסתר הוא הצטרף באופן טבעי למשפחתנו - לארוחות ארבע ביום שישי, לאירועים המשפחתיים ובעיקר ביומיום:

השתלב בכול דבר, עזר, התעניין, תמיד "נגיש", תמיד עם מאור פנים, איש שיחה, חם ולבבי,
מוכן תמיד לעזור ועם דעה מוצקה בכל נושא. תמיד עם אסתר, מלווה ואוהב. 

איש גבוה, משרה בטחון, צנוע, איש עבודה, משקיע ומסור.

איש של יומיום, של עשייה, ובשנים האחרונות גם של יצירה מופלאה בפסיפס.

מוקדם מדי הלכת, יכולת עוד ליצור, ליהנות ממשפחתך ומכל מה שעשית, לתת מטובך...

אהבנו אותך מאד ואתה תחסר לנו...

מחבקים את אסתר, ואת כל בני המשפחה,

באהבה רבה,

משפחת קיטאי

---------------------------------------------------------------------------------

 "מה שאנחנו עושים בשביל עצמנו מת אתנו, מה שאנחנו עושים בשביל אחרים והעולם נשאר וחי לנצח."

אלברט פיין

האמת דרור שלא כך חשבתי שאפרד ממך, לא אישית ולא בשם פלסאון.

לפני כחודשים כשנערכנו לחופשתו של רוני אמרת לי שאתה רק נכנס לפרוצדורה קטנה בביה"ח וחוזר תוך שבועיים, והוספת אני גם זמין אחרי יומיים בטלפון,

כנראה שהטלפון מקולקל כי לא הצלחתי להתייעץ אתך על כל הבעיות שכל כך אהבת לעזור לי בהן יום וליל ללא תלונה וללא תנאי.

כזה היית נאמן ולויאלי 100% לפלסאון אותה ראית כחלק בלתי נפרד ממך,

אחרי הכול אתה והיא ביחד מ 1970 (או 71) אף פעם לא זכרת בדיוק אבל מי סופר.

דרור המון שיחות היו לנו ברובן שיחות עבודה אך תמיד מצאנו מקום גם לצד האישי, תמיד היית סקרן לדעת מה קורה ולהיות בעניינים בעבודה בקיבוץ ובמדינה.

כששאלתי אותך בפגישת המשוב שלנו מה אתה מתכנן לעשות אחרי 44 שנות עבודה בפלסאון אמרת בפשטות, אני מעדיף להמשיך ולתרום ככל הניתן במפעל במוסך אבל יש לי עוד תחומים רבים בהם אני יכול למצוא את עצמי, למדתי מנעולניות ויש לי את מתמיד,

אפילו חוג פסיפס עשיתי כדי להרחיב את תחומי העיסוק, ויש את הנכדים כמובן (כי את הילדים לא סופרים כשיש דור המשך).

קבענו להיפגש שוב  במאי 2015 המועד הפורמלי לפרישתך, אני מבטיח להגיע לכאן לפגישה.

תחסר לנו אך אנו מבטיחים לשמור על הגחלת.

בשם חבריך בפלסאון מיקו

ולכם משפחת שקד אני רוצה לומר שמעבר להשתתפותנו בצערכם אנו רוצים שתדעו שלא לבד תיסעו את זכרו של דרור, דרור הוא פיסת היסטוריה במפעל ולכן תמיד ישמר בזיכרון הקולקטיבי שלנו.

--------------------------------------------------------------------------------------------- 

 דרור איש יקר !

דרכינו הצטלבו לפני 23 שנה, כאשר הייתי רב"ש חדש ואתה בעל ותק בתחום הביטחון. יחד עם שמואל הסקי ז"ל, ראינו בביטחון שליחות ואחראיות לשלומה של החברה שלנו. שתפנו פעולה, למדנו אחד מהשני.

היו לך ידי זהב, ידעת לתקן כל דבר ואני ידעתי "לנצל" את זה בתחזוקת הציוד ובנשקייה. היית איש טוב, בעל חוש הומור וחיוך כובש, מחוספס מבחוץ ועדין מבפנים.

אני לא זוכר אם אמרתי לך עד כמה הערכתי אותך כאדם, כחבר. תמיד, בכל מצב ,יכולתי לפנות אליך, להתייעץ, לשאול שאלה בכל זמן ובכל נושא.
תחסר לי מאד איש יקר. יהיה זכרך ברוך.

אלי ש.
------------------------------------------------------------------------------

דרור היקר

מפקדים באו, מפקדים הלכו. בסיס ההפעלה עבר ממקום אחד למקום אחר, עשרות מתמידים הצטרפו, חלק כבר עזבו, ורק אתה, מאז היותך מב"ס לפני למעלה מ- 20 שנה, נשארת עד יומך האחרון עמוד התווך של הבסיס.

כשנכנסתי לתפקיד, הצעת לי את עזרתך. אני שמחתי, וברכתי על כך. זכיתי לעבוד עם אדם אחראי, מסור נאמן שאוהב ומאמין במה שהוא עושה. התרומה והנתינה היו ערך עליון בעיניך. אולי יותר מהכל, זכיתי בחבר יקר ואמיתי. אתה מאוד תחסר לי.

בשם כל המפקדה הכפרית – מג"ב חוף, שוטריה ומפקדיה, בשם כל מתנדבי בסיס ההפעלה חוף-הכרמל וכמובן בשמי, אני מבקש להודות לך על תרומתך הרבה לאורך השנים.

יהי זכרך ברוך.

גילי ברזילי

------------------------------------------

דרור אהוב,

ארבעים ושלוש שנים הלכת שבי אחרי.

הערצת, אהבת, פינקת – קיבלתי ממך חיבוק גדול.

בארבע שנים האחרונות עברנו יחד תקופה קשה, רגעי הכאב, חוסר הוודאות, תחושה של תלות, תקווה ופחד.

בתקופה זו גיליתי בך תכונות שלא הכרתי קודם:

גבורה, הישרדות ודבקות במטרה.

ברגע שחלית נלחמת חזיתית באויב אכזרי, ערמומי, שעדיין לא מצאו נשק מתאים לחסלו,

אך הצלחת להיאבק בו בגבורה בדרכים שונות ועמדת מולו איתן ללא חשש.

הרבה תכניות היו לך, רצית להמשיך לעבוד בפלסאון ולהתמקד בתחביבים שלך : סיורי מתמידים במשמר הגבול, פסיפס, בניית לוחות אלקטרוניקה ובניית דגמי מטוסים ואניות עם  הנכדים.

קשה היא הפרידה, אך בליבי אני יודעת ומרגישה כי אתה תמיד איתי, שומר עלינו

מלמעלה.

היי שלום,

אסתי (כפי שקראת לי)

------------------------------------------------------------------------------
ביום ה – 30 לדרור

חלף חודש ואנחנו מתגעגעים

מתגעגעים לקול שלך מתגעגעים לנוכחות שלך,

מתגעגעים לאמירות שלך,

מתגעגעים  לקול שקורא – אסתי ,

מתגעגעים לרעש שואב האבק כל יום רביעי בערב ולקולות מכסחת הדשא,

מתגעגעים אליך דרור.

יצאת לדרך – מצויד באופטימיות האופטימיות שליוותה אותך לאורך כל הדרך, ובנוסף מצויד באסתר והילדים  שליוו אותך ולא עזבו לרגע..

שידרת לכולנו את האופטימיות הזו.

נפגשנו כמעט כל בוקר – אתה חולף על פני בירידה של הדואר אחרי כמובן שלקחת כבר את הדואר של פלסאון ואני בעלייה למזכירות,

תמיד – התעניינו זה לשלומה של זו

ואתה כהרגלך – "הכול בסדר"

"הכול בסדר" כל כך סמכותי וכל כך בטוח  שאיש מן הצד לא יבין ולא ידע שקיים משהו ברקע שאולי יכול להפר את "הבסדר" הזה.

לפני טיפול ואחרי טיפול – אצלך הכול היה בסדר

כזה היית – איש ששידר כל הזמן שהכול בסדר ולא צריך לדאוג.

צריך להיות כל כך בסדר בכל דבר, בבית, בעבודה, כחבר קיבוץ, ביחידת המתנדבים ובכל מה שעשית.

פינת הפסיפס שלך במרפסת נשארה מיותמת, והנכדים המתוקים שבאים לבקר בוודאי שואלים לאן נעלמת. 

כן דרור נעלמת לנו מהחיים, מהשכנות, מהמשפחה.

נעלמת לנו ואתה חסר לנו בנוף האנושי.

חשבנו שיחד נגדל נכדים ונכדות משותפים

שנלך יחד לגני שעשועים

שנצא לטיולים משותפים.

לא האמנו שכה מהר זה יגיע

לא האמנו שהמחלה תכריע

לא האמנו שכך זה יגמר.

מתגעגעים אליך דרור.

הבצירים