ביוגרפיה - הרמן מוסיקנט
אבי האהוב נולד
בינואר 1933 , בעיירה קטנה ווילומור בת 9000 תושבים בדרום אפריקה.
אביו נולד בשדובה
בליטה ואמו נולדה במונטגיו , דרום אפריקה.
הוא היה תלמיד
מצטיין בבית הספר ולכן קיבל רשות ללמוד בכל האוניברסיטאות בדרום אפריקה.
הוא בחר באוניברסיטה
בקייפטאון שם התמחה בראיית חשבון ויותר מאוחר הפך להיות יועץ כלכלי.
דפני הייתה אהבת חייו. הוא העריץ והאדיר אותה. היא אפילו הצליחה להכין את המאכלים
האהובים עליו כמו פרוגן למרק ופודינג בננה שאמא שלו היתה מכינה.
הם החליטו ביחד לעלות לישראל עם המשפחה ולעזוב את כל מה שהיה להם בדרום אפריקה,
לגור בקיבוץ בחיים אידיאולוגיים וסוציאליסטים.
הוא אהב טבע, חיות, ואנשים. החלום שלו התגשם כשהפך לפנסיונר: לעבוד בחקלאות. הוא
בחר לעבוד בענף הפפאיה, פרי שמקורו בדרום אפריקה ועבד שם 15 שנה.
הוא היה מנטור , מדריך, ודמות אב להרבה אנשים צעירים במיוחד בנים מכל העולם. הם
היו פונים אליו לעזרה , עצה והכוונה. והוא הפך להיות דמות מאוד חשובה בחייהם.
הוא עזר לייסד בית אבות ודיור מוגן לקהילה הדרום אפריקאית, "בית
פרוטיאה", והקים שם את התשתית הכספית והפיננסית. הוא עבד שם בהתנדבות מלאה
במשך 20 שנה. "בית פרוטיאה" היה פרויקט חייו, אחת המטרות שלו הייתה הקמת
קרן אליה תרמו אנשים מכל העולם. מטרת הקרן הייתה לאפשר לאנשים שלא יכלו להרשות
לעצמם כספית לגור שם, הם יכלו לקבל מימון מהקרן ולגור ב"בית פרוטיאה".
הוא אהב אנשים והיה מעין פסיכולוג כלכלי/פיננסי. הוא נלחם על הערכים האידיאולוגים
של הקיבוץ, ייעץ והיה שותף מלא בהחלטות בחברה. הוא תרם מהידע שלו ומניסיונו להרבה
ועדות, עמותות ופרויקטים. הוא נלחם על פרויקטים שהאמין בהם והגיע להם בעיניו, את
תשומת לבו.
הוא היה אהוב מאוד על ידי כל מי שנגע בו. כל מי שפגש אותו אהב אותו.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------
דבריה של סטפני:
אבא ,
ניסיתי 3 פעמים לכתוב את מה שאני מרגישה.
אני אוהבת אותך כל
כך אבל לא יודעת איך לבטא את זה. אולי בגלל שאני לא רוצה להגיד לך שלום! ניסית
להגיד לי בבית החולים שזה הסוף -אך המשכתי להכחיש. אנחנו כולנו אמרנו לך שאתה יכול
ללכת - שאנחנו לא רוצים שתסבול. כמו שדיוסלינה אמרה: "אתמול היית בחיים
ופתאום היום אתה איננו!"
אנחנו מתגעגעים אליך כל כך. ערבי שישי הולכים להיות כל כך קשים בלעדיך. כולנו
אהבנו לשמוע אותך שר קידוש בעברית במנגינה המיוחדת שלך. אמרתי לך שאני רוצה אותך
פה לתמיד לפחות לראות את כל הנכדים מתחתנים. ממש התפללתי שכך יהיה. איך אוכל לסכם
את רגשות כלפיך? אתה הצלת אותי פעמיים. תמיד אהיה אסירת תודה על כך. אפילו כשרבנו
יכולתי להגיד לך כמה אני אוהבת אותך כי זו הייתה האמת. לראות אותך סובל בשבועות
האלה - היה קשה מנשוא - זה הרגיש שאיבדנו אותך מהיום הראשון של הניתוח ב-5/2/15
ועכשיו לפחות אתה נמצא כמו שביקשת "בשלווה ושקט בגן עדן".
הסתכלתי על חמשתנו: אמא, אמנדה, אילנה, רובין ואני מתאגדים יחד , סטיב, רותם
וחורחה , ואפילו גדעון מרחוק, וכמובן גם מירנה - אחותה של אמא , וזה נתן לי תקווה.
עכשיו אתה מתחיל את המסע החדש שלך אבא. תמיד תהיה מי שאתה בשבילינו: אדם שהאמין
שכל בן אדם הוא שווה לשני, מאמין בישראל, הומניטארי, שעזר לכל מי שצריך עזרה, מודל
לחיקוי, מנטור, בעל טוב, אבא, סבא, אח...
לא פחדת להחליט החלטות גדולות כמו לעזוב את דרום אפריקה ולבוא לישראל, לחיות בקיבוץ.
ועכשיו ההחלטה האחרונה: לא לחיות חיים בלי לטפס על הרים, בלי לעזור לאחרים, ובלי
להיות פעיל בחברה. לחיות בלי כל אלה נראה בלתי אפשרי עבורך. אתה סיפרת לאמא את זה
וכל אחד מאיתנו ידע תוך כדי התבוננות שאתה מחליט את החלטתך האחרונה.
אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך לחום שלך, לחיבוק הדוב שלך, לזקן הקוצני שלך,
לריח שלך, לעיניים הכחולות היפהפיות שלך. אנחנו אוהבים אותך בשל אהבתך
לאמא. כולנו הערצנו אותך כל כך על אהבתכם היפהפייה האחד כלפי השני. זוהי השראה
גדולה לכולנו. אפילו את האבן הזו לא השארת בלי להפוך אותה. אתה הכנת בצורה מושלמת
את אמא למסע שלה בלעדיך. אנחנו מעריצים אותך על כך. היא שלווה ויכולה להתאבל בצורה
רגועה במקום להיות בשוק ובלי יכולת להתמודד.
דיוסלינה אהבה לנגן בשבילך ולשיר. שון , גל ולי אהבו לטייל איתך בהרים. נועה וילי
כתינוקות שכבו על הבטן שלך על הספה. לי ונוי אהבו לנגן בתופים, לצייר ולצחוק
איתך. תמיד אמרת כמה זה מדהים ומרגש לראות אותם כולם משחקים ביחד ומסדרים כל כך
יפה. "תראי סטפ, בואי תראי!" אמרת .
יכולת לעמוד ולראות את זה לעד אמרת.
הילדים שלך –
אילנה: בטחת בה עד
הסוף בלי למצמץ עין.
אמנדה: אתה הערצת
אותה על ההתמדה שלה ויכולת שלה לדבוק במטרה ולהגשים את החלומות שלה באניות. רובין:
הדעות הצלולות שלה והאינפורמציה שהייתה לה ועל כושר המנהיגות שלה.
גדעון: על האומץ
שלו ללכת אחרי חלומותיו, כשהוא לומד את זה ממך.
רותם: אשר אהבת את
ההומור שלו ואת הנכונות שלו לבוא לעזור לא משנה באיזו שעה זה היה.
סטיב: שהיית אבא
עבורו ושותף שלו לספורט.
מירנה: הייתה אחות
בשבילך והצטרפה כמעט לכל פעילות.
ואני: לשמוע איך
עזרתי למישהו שבוע לפני כן ועל הפרויקטים ההומניטארים שלי.
תנוח בשלום! תישאר
קרוב! אנחנו עדין צריכים אותך אך גם מבינים שהמשימה שלך על פני האדמה הסתיימה.
שה' ישמור עליך, המורשת שלך תמשיך לחיות כהמשך בכל הדורות הבאים.
הנכדים שלך כבר הציעו שנקיים צעדה שנתית לזכרך ונלך את המסלול שלך מהכרמל עד למעגן
מיכאל הבית היפה שלך.
כל כך קשה לומר שלום אבא אהוב אך תמיד אתה תהיה איתנו מהיום בדרך אחרת.
שלום אבא.
אחיותיי מצטרפות אלי באמירת שלום.
----------------------------------------------------------------------------
לזכרו
של הרמן מוזיקנט
זכיתי
לעבוד יחד עם הרמן שנים רבות בגזברות, זה לא היה עבודה של שווים, הרמן שימש לי מה
שקוראים היום מנטור. בעבודת הכספים לא
מספיק הידע הטכני שרוכשים באקדמיה, לא רוכשים באקדמיה נשמה, גישה, מדיניות וכיוצא בזה.
כל זה סיפק לי הרמן שחלק אתי את נסיונו הרב וגישתו המקיפה לכל המכלול. אי אפשר להגזים בתרומתו, לי אישית, ולענף
הגזברות והיוצא מזה לקיבוץ כולו.
הרמן
לא היה איש קל, כאשר היה נדמה לו שאני סוטה מהקו הנכון הזהיר, לא היסס לקרוא אותי לסדר בתקיפות. תמיד לאחר זמן ראיתי שהצדק היה אתו, הרחיק ראות
יותר ממני.
עד
הימים האחרונים נעזרתי מדי פעם בעצתו וניסיונו.
אבדתי
עוזר, מורה דרך, וחבר אמיתי.
עלי יהלום.
-------------------------------------------------------------------
דברי עופר בורובסקי:
הרמן
מוזיקנט
נפגשנו
לפני שלושים שנה, כמה שנים אחרי שהגעת
לקיבוץ עם משפחתך מדרום אפריקה, ואילו אני בחור צעיר שרק סיים את לימודי הכלכלה
ונבחר להיות גזבר הקיבוץ וניסה להבין מה רוצים ממנו.
למדתי
רבות ממך בעבודתנו המשותפת בשנים הראשונות הללו
ולעקרונותיך כיצד עושים תכניות, מנהלים סיכונים ומנהלים כספים , הייתה
השפעה מכרעת לעיצוב תפיסתי העתידית ולעיצוב תפיסתה של מעגן מיכאל בנושאים אלו
עד עצם היום הזה, והיא אשר מלווה אותי גם
היום בכל אשר אני עוסק, ועל זאת הנני אסיר תודה שזכיתי ללמוד ממך כמו רבים אחרים
בקיבוץ.
גם
בשנים האחרונות שמרנו על קשר, ומעת לעת היית מגיע לפגישה שבה היינו מחליפים דעות
על הנעשה בתחום הכלכלי בקיבוץ.
כאשר
הפגישה האחרונה בינינו התקיימה רק לפני כמה שבועות ונסבה על העלאת שכר המינימום
בפלסאון וההשלכות הכלכליות שלו על פלסאון ובפרט והקיבוץ בכלל.
תחסר
לי מאד.
גם
אם לא תמיד הסכמנו תמיד כיבדנו איש את רעהו.
ולדפני
הילדות והנכדים שלא תדעו עוד צער.
יהי
זכרך ברוך.
עופר.
-------------------------------------------------------------------------
דברים שכתב אבישי הררי:
פגשתי
את הרמן כשהייתי גזבר מתחיל
באותם
ימים האינפלציה הייתה תלת ספרתית ואני מיד הבנתי שנחוצה לי עזרה בניהול חשבונות
הבנקים.
המערכת
שהייתה בזמנו במעגן מיכאל לא הייתה בנויה להתמודד עם האתגר הכלכלי שניצב לפתחנו.
הלכתי
להתייעץ עם בוריס – בוריס אמר "יש לנו עולה חדש בצורון שעובד בהנהלת חשבונות,
אבל תצטרך לדבר באנגלית". הרמן אמר שהוא יעשה כל מה שאבקש.
אני
עוד לא הייתי בן ארבעים, צבר מחוספס שיצא מעולם הפרות והשדות, הרמן עולה חדש דרום
אפריקאי רואה חשבון עם ניסיון עסקי עשיר - לא העליתי על דעתי שזו תהיה ראשיתה של
חברות אישית עמוקה ורבת שנים.
הרמן
התחיל לעשות סדר, החל מהרמה של מנהל חשבונות זוטר. דבר לא היה למטה מכבודו.
אני
הייתי מגיע לשולחנו בצורון בשעה שבע בבוקר ומקבל את המצב בשלושת חשבונות הבנק,
מדוייק עד האגורה האחרונה.
בערב
הייתי משאיר לו ערימה של נירות מתוך כל מה שהצטבר בבנקים.
הכל
היה מסודר בכתב היד המסודר והקטן שלו באופן ברור ומאיר עיניים, בלי בערך, בלי אולי
עד האגורה האחרונה.
בדרך
הרמן היה מגלה את כל הטעויות והשגיאות.
ואני
שמתי את הדוח על שולחן מנהל הבנק לטיפולו.
יצרנו
לנו שם של אנשים שלא טועים ויודעים הכל לגבי מצבם בחשבונות ובמטבע חוץ.
באותה
תקופה כל בוקר היתה יוצאת תקנה חדשה לגבי מטבע חוץ ופקידי הבנק היו שואלים אותנו
מה אסור ומה מותר.
מהר
מאוד הבנתי שיש לי עניין עם אדם בשיעור קומה, תרבות עבודה, ויכולות שלא היו
במקומותינו.
מצאתי
פרטנר מושלם להתייעצות, שנתן תמונת מצב עדכנית וצפי לתוצאות, של כל דרך שבחרתי
לפעול בה.
והכי
חשוב מצאתי חבר אמיתי לדרך.
לא
תמיד אנשים מעריכים נכונה את העשייה הפיננסית, קל מאוד להעריך בניינים הנבנים
מבטון, מכונות, ועצים אך את גודל העשייה הפיננסית לא רואים.
באותן
שנים – כל התנועה הקיבוצית כרכה סביב צווארה חבל
עבה דיו שיחנוק אותה כמעט למוות –
חלקו של הרמן, בדרך שבחרנו על מנת לא להסתבך, היה גדול אם לא לומר מכריע.
הרמן
סיפק לנו תמונת עתיד שאמרה לנו בדיוק לאן זה יוביל ומה יקרה.
כך,
בבית בקיבוץ מעגן מיכאל, וכך במערכת החיצונית בקרן התק"ם ובמערכת הבנקאית.
שני
מקרים זכורים לי במיוחד:
האחד
בבנק – שאיתו התווכחנו על גודל האשראי וגובה הריבית שהוא גובה מאיתנו (צריך לזכור
שאז לא היה מקובל להתווכח עם רופאים ובנקים), הקריטריונים לפיהם הבנק מחלק אשראי
היו חסויים בפני הלקוחות, גם הגדולים שבהם. הרמן הכיר את כולם ואיש לא יכל למכור
לו מעשיות.
אנחנו
הזמנו ישיבה אצל מנהל בכיר בבנק ואמרנו לו שאנחנו באים לישיבה של קבלת החלטות,
כשהצגנו את הבעיה הוא אמר "זה לא בסמכותי" אמרנו לו שתוך שעה אנחנו
רוצים פגישה עם סמנכ"ל הבנק האחראי על מטבע חוץ או שמעגן מיכאל עוזבת את
הבנק.
תוך
רבע שעה הגיע טלפון שביקש הארכה לעוד שעתיים על מנת להתכונן.
הלכנו לאכול צהריים וכשחזרנו
הרמן ואני, הרמן במכנסים קצרים וסנדלים , ישבה מולנו סוללה של מומחים מטעם הבנק
מצויידים בפאר הטכנולוגיה של אז, מחשבי טקסס אינסטרומנט, והרמן בנחת ובאנגלית דרום
אפריקאית כבדה מוציא מסמך ראשון ואומר: "כאן אתם גובים הרבה יותר משמותר לכם".
לאחר בדיקה הם אומרים נכון הוא צודק,
וכך
שוב ושוב, אחרי הבדיקה השלישית אומר המנהל: "אני מפזר את הישיבה, יותר אני לא
רוצה שיקרה לכם דבר כזה ומעכשיו מעגן מיכאל מקבלת כל מה שהיא מבקשת". והוסיף:
"ובלבד שלא תספרו לשאר הקיבוצים".
וכך
היה.
סיפור
שני
לאחר
שהבנתי מהרמן, את גודל הצרה אליה נכנסת התנועה הקיבוצית, החלטתי להביא אותו בפני
הנהלת קרן התק"ם, שהייתה אז המוסד הפיננסי הגדול ביותר במדינה, אחרי הבנקים.
ניצלתי
את מעמדה של מעגן מיכאל על מנת לכנס את הישיבה, והודעתי להם שהישיבה תתקיים
באנגלית ואם יש צורך תדאג מעגן מיכאל למתרגם (לא היה צורך).
הגענו,
הרמן ואני, למשרדי הקרן. הרמן הרצה במשך שעה וחצי ותיאר בפרוטרוט את מה שהולך
לקרות לקיבוצים, את ההתמוטטות הכללית, ואמר: "תעצרו עדיין לא מאוחר".
בתום
ההרצאה הייתה התגובה – כאן זה לא דרום
אפריקה, אצלנו זה לא יכול לקרות.
הרמן
טעה רק בדבר אחד – בקצב ההתרחשויות שהיה מהיר יותר ממה שתיאר.
לא
קל לי להעביר את הרגשת הבטחון והנוחות, שהעביר אלי בכל מאבק וויכוח שהיה לנו, אם
בבית ואם מחוצה לו
ידעתי
שאין טעות , לא חשבונית ולא אידאולוגית.
הרמן
היית משכמך ומעלה, לי ולכולנו תחסר מאוד.