שמשון נולד ב-1923 בעיירה רדאוץ אשר בצפון רומניה - בן בכור לגוסטה ולצבי, בן לחסידי ויז'ניץ.

כבר מילדותו הצטיין בבית הספר הרומני בו למד.

כבן למשפחה חסידית הקפיד לשמור על ערכי המסורת והדת אך הוא שינה את השקפותיו כאשר בשבת אחת כתב מבחן ונוכח ש"השמים לא נפלו עליו".

במלחמת העולם השניה בהיותו בן 18 הוגלה עם משפחתו לגטו טרנסניסטריה, שם חווה מצבים קשים מנשוא.

בתום המלחמה, השלים את בחינות הבגרות וסיים בהצטיינות את לימודי הרפואה בעיר יאסי.  ב-1961לאחר מספר שנות עבודה בבית חולים ברומניה עלינו ארצה עם ליבי בן השנתיים . העברית הייתה שגורה בפיו כבר מרומניה בזכות לימודים עם מורה פרטי.

כשהגענו לארץ, פנה שמשון לקופת חולים, שם ייעצו לו לרדת לקנדה, מכיוון שבארץ אין צורך ברופאים חדשים.
החלטתנו הייתה חד משמעית - לא לעזוב את ישראל.  כך הגענו בינואר 1962 למעגן מיכאל.

פה הוא שימש כרופא משפחה במעגן מיכאל, מעיין צבי ופורידיס.
בשבוע הראשון לתפקידו, פרצה מגפת שפעת קשה, ושמשון עבר מבית לבית. כך נוצרה הכימיה בינו לבין חברי הקיבוץ.

במקביל לעבודתו הוא לא הפסיק ללמוד ולהרחיב את אופקיו המקצועיים, הוא הקפיד להגיע אחת לשבוע להשתלמויות בבתי חולים, כנסים והרצאות. יחד עם זאת הוא לא החמיץ בשבתות אף גיוס בפלסאון - ממש כחבר מן מהמניין. זאת מתוך תחושת שייכות ומסירות שחש תמיד לקיבוץ.

ב-1989 יצא לפנסיה, אך גם אז המשיך לעבוד כרופא מחליף, וגם בפלסאון.

מבין הדברים המרגשים הרבים שנאמרו עליו במסיבת הפרישה אצטט משפט אחד:

"בציבור זה ודאי לא צריך להזכיר את הרגשת החברות שהשרה ד"ר שפירא על הפונים אליו, את הצניעות והידע, את ביקורי הבית לגדולים ולקטנים, את נועם הליכותיו. היית דוקטור ונשארת בן אדם ברמ"ח איברייך".

היתה לי זכות גדולה להיות שותפתך לחיים.

היית לי משענת בימים קשים, ושותף לרגעים רבים של אושר. היית איש משפחה מסור ואוהב. בעל, אבא וסבא מיוחד ואהוב.

זכיתי ללמוד ממך, מתבונתך ומהידע הרב שצברת. היית סלע איתן של תבונה וחוסן פנימי. מקמץ במילים ורגשות - ובו בזמן משרה ביטחון ויציבות.

השכלת להוות מודל ולהקרין שקט וכבוד על הסובבים אותך. מיעטת לבקש עבור עצמך והיית דוגמא לצניעות וענווה.

בכל אשר עשית הקרנת מקצועיות ויסודיות- עמדת על שלך והיית נחוש ובעל דעות מוצקות, אך לעולם לא נלחמת מלחמות אגו. תמיד היית קשוב וענייני ולא פגעת בזולתך.

שימשת לי מודל והשראה ומקור לאיזון וביטחון אך מעל הכל היית עבורי האדם הנפלא שבמחיצתו זכיתי לחיות ואותו אהבתי שנים רבות כל כך. 

יפה 
---------------------------------------

תמיד השתתפת עם אמא בחוגי  תנ"ך, והיסטוריה שריתקו אותך.
ואפילו את הטיולים שלכם לחו"ל הכנת בצורה מדוקדקת ויסודית וכתבת תיאור מפורט כשחזרתם ממש כמו עבודת מחקר.
כל זאת לפני עידן האינטרנט – שאני בטוח שהיית נהנה ואפילו מתמכר אליו.

היית רופא לא שגרתי. מצד אחד שמענו לא פעם את המשפט: זה יעבור תוך שבוע עם אנטיביוטיקה או לאחר שבעה ימים ללא אנטיביוטיקה. מצד שני נלחמת להגיע לטובי המומחים בארץ כדי שיטפלו בחולים שלך.

היית רופא 24 שעות - ערכת אינסוף ביקורי בית (מי זוכר היום כזה דבר), אני זוכר חולים שבאו  אלינו הביתה להיבדק אחר הצהריים ובערב, וקיבלת אותם תמיד באנושיות ובמקצועיות.

גם ברגעי משבר אישיים – כאשר עמדת מעל מיטתי לאחר פציעתי - היית היחיד שהצליח לשמור על קור רוח ולבצע בדיקה שהצוות הרפואי לא הצליח לבצע.

אני זוכר חוויות מטיולים משותפים, משחקי שח, דרבון להישגיות בלימודים בצד לימודי נהיגה לא ממש חוקיים בין בריכות הדגים. 

התחלת את האבהות בגיל מאוחר יחסית והיית צריך ליצור גשר בין תפיסות העולם שממנו באת  לבין רוח הקיבוץ וניכר שהדבר היה לא תמיד קל עבורך.

בנוסף לכך היינו לך 2 בנים בפער גילאים גדול. אך תמיד היית אבא מסור ומעורב בחיים של כל אחד מאתנו. לעיתים מקרוב ולעיתים מרחוק יותר – אבל תמיד שם.

אתה ואמא השלמתם אחד את השני ותמכתם במסירות ונאמנות זה בזו כל השנים. בשנים האחרונות ראינו איך אט אט אמא לוקחת פיקוד ומוצאת כוחות שלא ידענו שיש בה. הזוגיות הזו שנמשכה עד נשימתך האחרונה מהווה השראה לנו ולנכדים ותלווה את כולנו לנצח.

בשם כל המשפחה אנו מודים לבית מעגן מיכאל, לצוות הרפואי ולעובדי הבית הסיעודי על הטיפול המסור באבא. 

ליבי
-----------------------------------

ד"ר שפירא היקר

ד"ר שפירא, יפה אשתו ובנם ליבי בן השנתיים וחצי הגיעו אלינו בשנת 1961, עולים חדשים שקיבלו באחת הקריות צריף קטן. ד"ר שפירא יצא להשתלמות בבית החולים רמב"ם.

הוא בלט שם בידע שלו, גם את השפה העברית כבר דיבר. אמרו לו: "חפש עבודה".

הוא פנה להסתדרות הרופאים והם שכיוונו אותו ואת משפחתו אלינו, למעגן מיכאל.

הבטנו בהם, שונים בלבוש, במראה. זהו חלקם של עולים חדשים (גם אני – אנחנו חווינו את זה כשעלינו ארצה...).

מהר מאד נקלט ד"ר שפירא במרפאה, וחברים חיבבו אותו מאד.
גם יפה זרמה עם החינוך המשותף בלי בעיות.
המשפחה באה אלינו כדי לחיות בתוכנו.

ד"ר שפירא בהגדרתו היה רופא משפחה. אבל הוא היה הרבה יותר מזה לכולנו. המסירות שלו הייתה ללא גבולות, לחולה עצמו ולכל בני משפחתו. זאת משימה עצומה לחיות במקום ולשרת את כל בני הקהילה.

כאשר סעדתי את אבי בימיו האחרונים, ד"ר שפירא היה נכנס אלינו מדי יום ביומו, והוא לא הסתפק רק בכך אלא הביא רופא גריאטרי שגם הוא יביע את דעתו, לעולם לא אשכח את מסירותו הרבה.

ד"ר שפירא היה רופא המשפחה של כולנו והוא עשה את זה בגדול עד צאתו לפנסיה.

רופא משפחה במלוא מובן המילה.

ד"ר שפירא, רופא משפחה -

באהבה גדולה
ציפ שומרון

--------------------------------

יפה, ליבי ועופר, ובני המשפחה

באתי להיפרד מד"ר שפירא בשם כל עובדי הבית הסיעודי, 
בשם הדיירים ובני המשפחה
וגם בשם כל האחיות שזכו לעבוד עם ד"ר שפירא בחמישים השנים שחלפו, מאז הגעתם ארצה.

בשביל כל עובדי הבית, היית סמי. בשבילי, עד היום האחרון, היית ד"ר שפירא,
וכך גם קראתי לך.

אתה נתת שם ומשמעות לרופא הכפר, לזה השואל את החברים בחצר הקיבוץ לשלומם.
היית רופא משפחה במובן הרחב והיפה של המילה.
ליווית ילדים, חברים וקהילה שלמה עם נתינה משמעותית.

הגעת אלינו לפני שנתיים, אחרי שהגוף כבר לא יכול היה לשאת את נטל החיים.
הראש עדיין  חושב, בהיר ומבין. אבל גם זה דעך.

יפה - באת יותר מפעם אחת בכל יום,  להיות עם ד"ר שפירא, לתת חיבוק, לתמוך ולדעת שכל יום שעובר, כבר לא יחזור.
ידעת מה עובר עליו, קיווית שהוא מבין. ביקשת שלא יסבול.

אנחנו עשינו כל שניתן להקל על השבועות האחרונים, בהם ניפרד גם מאיתנו,
בקצב שלו, לאט לאט.

השבוע האחרון היה קשה לכולנו, מקווים ומאמינים שלא סבל וניפרד מהעולם הזה בבוקר יום שבת.
עכשיו תהיה מנוחה ומרגוע לכל המשפחה, ולדעת שתם פרק חיים.

מיכל שדה
----------------------------------------------

ד"ר שפירא
(ככל שהיינו ידידים קראתי לו כך תמיד)

ד"ר שפירא, איש יקר יקר, חבר יקר, נתת לנו הרבה זמן להתרגל לפרידה ממך.

שנותיך האחרונות, העצובות, היו הֵד  קלוש למי שהיית פעם. זה לא הוגן – זה לא צודק.

אני וכמוני רבים רבים אחרים עדיין זוכרים אותך כפי שהיית במיטבך. רופא קשוב, עדין, ידען גדול, מדיֵק להפליא בקביעת דיאגנוזה – וכל כך צנוע ואנושי.

היתה זו זכות גדולה לעבוד אתך, להינות מטיפולך.

במעגן מיכאל היית קונצנזוס הכל אַהֵבוך, וכפי שחזרתי ואמרתי בכל הזדמנות חגיגית – יפה וד"ר שפירא הם הדבר הכי טוב שקרה למעגן מיכאל  בשנים האחרונות.

כל עולמך הצטמצם ביפה, בהעדרה היית כבה. היא ידעה וניחשה את כל הרגשותיך, את כל רצונותיך, שניכם – לב אחד ובשר אחד.

עכשיו בחרת לשחרר את כל אוהביך, לנוח מן העצבון ומן הסבל.

לבי אתכם - יפה, ליבי עופר ומשפחותיכם.

כמה טוב שבאתם לחיות איתנו במעגן מיכאל, ישר מן האניה, בעלותכם ארצה, ועד היום.

הרווחנו.

מקומך כאן באדמה הזו והבית הזה הוא ביתה של יפה – איתנו, מעתה ועד עולם.

מוקו קנטור
-----------------------------------------------

לד"ר שפירא היקר באדם

ביקשתי להיפרד ממך לאחר שנים רבות של היכרות קרובה בפעילותך כרופא המצטיין הטוב ביותר שהכרתי בכל חיי.
רופא שידע גם למשש וגם להפנות וגם לבקר בבתי החברים עם חיוך ותמיד מכל הלב.

נוח בשלום כי מתנתך יקרה לכולנו.

מכל הדורות שרפאת בדרכך האנושית ביותר.

מיכה תלם
--------------------------------------------------