אבא נולד בבסרביה בתום מלחמת העולם הראשונה, להוריו שבאו ממשפחות של רבנים, אך בעצמם היו חילונים וציונים. אביו שהיה מורה לעברית דיבר עם ילדיו עברית, כך שאבא דבר עברית מילדותו. בנעוריו אבא הצטרף לתנועת הנוער הציונית חלוצית שאך הוקמה, תנועת השומר הצעיר, והתחנך בה לעליה ולחיי קיבוץ. כשנתיים לפני שעלה ארצה נבחר להנהגה הראשית של התנועה, ועבר לעבוד במזכירות ההנהגה בבוקרשט. בשנת 1939, בהיותו בן 21, הצליח לקבל סרטיפיקט ולעלות ארצה, וכך לחמוק מגיוס לצבא הרומני.
בארץ הצטרף לקיבוץ ה' של השומר הצעיר בפתח תקוה, שחבריו הצטרפו בהמשך כהשלמה לקיבוץ שריד, בו כבר גרו אחיו ואשתו, מרדכי ויוכבד.
בשריד הכיר את אמא שלנו, גינה, וביחד הקימו את משפחתנו. נולדנו אנחנו, שלושת הילדים, ואח"כ נולדו 11 נכדים, ובהמשך 10 נינים, ועוד היד נטויה.
אמא נפטרה באופן פתאומי לפני כ 40 שנה, ומספר שנים לאחר מכן הצטרפה אל אבא רוזה, ואיתה גם ילדיה ונכדיה, שאבא היה גם עבורם סבא לכל דבר.
בשנותיו הראשונות בשריד אבא עבד בעבודות חקלאות שונות, וגאותו כל השנים היתה על היותו עגלון, אך מהר מאד זוהו כשרונותיו האומנותיים והוא נדרש להפוך למורה לאומנות של ילדי שריד.
אבא למד את המקצוע בכוחות עצמו, ובהמשך השלים את השכלתו באוניברסיטה העברית.
הוא היה בין מיסדי החינוך האומנותי בארץ בכלל, ובין מקימי המכון למורי אומנות בסמינר אורנים, ולימד במכללות נוספות. רבים ממורי האומנות בארץ, כמו גם מורים וגננות אחרים, היו תלמידיו, כמה מהם אף כאן, במעגן מיכאל.
במהלך השנים פרסם מספר ספרים על חינוך אומנותי, היה מזכיר אגודת הצירים והפסלים של הקיבוץ הארצי ותרם רבות לתרבות של קיבוצו, שריד, בהכנת קישוטים לחגים, תפאורות להצגות שהועלו בחגי הקיבוץ, הצגות של תאטרון הבובות מעשה ידיו ועוד.
בשעות הפנאי טיפח גינת נוי גדולה, שרק הלכה וגדלה עם השנים, ואת אהבתו לגינון הוריש לכולנו.
עם צאתו לפנסיה עבר אבא לעבוד במטע של שריד, התמחה בהרכבות והתמיד בכך עד גיל 93, עת נענה להפצרותינו ויצא לפנסיה באמת.
שנים ספורות קודם לכן הצענו לאבא לעבור לגור איתנו, בחיק משפחתנו, בשנותיו האחרונות, ואבא, בהומור הרגיל שלו, ענה שישקול את הצעתנו כשיגיע לשנותיו האחרונות.
לפני כ 3 שנים, כשבריאותו החלה להתרופף, אבא אכן החליט לקבל את הזמנתנו, ועבר לגור בביתנו במעגן מיכאל, עד ליום מותו.
התאפשר לנו להקיף אותו עד יומו האחרון באהבה, במשפחתו, בנכדים ובנכדות, בנינים ובנינות, שכה אהב.
היו אלו שנים לא פשוטות, אך הרגשנו שלאחר שכל חייו נתן את כולו לנו ולאחרים, הוא זכאי לקבל את הטיפול הטוב ביותר, ולסיים את חייו בכבוד, ובחייק המשפחה, כפי שרצה.
אבא זכה לטיפול מסור ואוהב מעין כמוהו של המטפלת שלו, לקסי, שהצטרפה למשפחתנו בשנתיים האחרונות, ושל קמילו שהצטרף אליהם השנה, ואנחנו אסירי תודה להם על האופן שטיפלו בו במסירות אין קץ, בכבוד, בעדינות ובהתחשבות מאין כמותם.
We wish to thank you , Lux and Camilo, for your considerate tender care taking of Saba in his last two years, which enabled him to stay at home with us until his last day.
אנחנו מבקשים להודות גם לקיבוץ מעגן מיכאל שאפשר לנו להביא את אבא אלינו, לצוות ולחברים במועדון צותא שקיבלו אותו בזרועות פתוחות ובאהבה, ואפשר לו זקנה מכבדת כל עוד עמדו לו כוחותיו להגיע למועדון, וכמעט עד סוף ימיו.
לצוות המרפאה, שעמד לרשותנו ולרשותו בכל שעה ובכל בעיה, למיכל שדה שנחלצה לעזרתנו ברגעי מצוקה, לצוות רשות הגיל השלישי ובמיוחד לליאת העו"סית על העזרה והליווי, ולחברים הרבים שהכירו והוקירו את אבא, והאירו לו פנים, וכן לכולכם שהגעתם לחלוק לו כבוד אחרון.

עדה
-----------------------------------
לזכר אבא דן

את תולדות חייו תספר עדה (בקיצור) אני אספר רק קומץ זכרונות וחוויות משותפות

סולון החכם האתונאי אומר שאי אפשר לומר על אדם אם הוא אדם מאושר עד יום מותו כי תמיד מתהפכת חרב הדאגה מעל לראשנו, אם כך הרי היו ימיו של אבא בעולמנו תשבץ של ימי שמחה וסיפוק אבל גם ימים של עצב ויגון. אבל ברור שנוכל לומר שאבא חי ימים רבים ומלאים שנארגו בשתי וערב של אומנות ועבודת אדמה.

הזכרון הראשון שלי עם אבא הוא מגיל ארבע וחצי כשיום אחד, אחה"צ הוא בא לקחת אותי מהגן, כבר היו דמדומים כאשר על הכביש הראשי בשריד. ממש ליד בית השימוש הציבורי דרכתי על צפע שכנקמה הכיש אותי ברגל. אבא לא איבד את העשתונות ומיד לקח אותי לבית של ד"ר קפלן שגר בסמוך ורץ להביא את נוסיה עם האוטו של התנועה ובו נסעתי לבית החולים. ששם הצילו את חיי.

תכונה זו של אבא, כלומר לא להתרגש יותר מדי ראיתי שוב אחרי המון שנים כשאבא היה כבר בן שמונים ושלוש ונסענו איתו לבקר בעיר ילדותו ברומניה, פיאטרה ניימץ. הלכנו ברחוב ד"ר ירניץ שמונה, היכן שעמד פעם ביתם של הוורהפטים, נכנסנו לבית הכנסת על שם הבע"שט איפה שהזקנים עוד זכרו את המורה לעברית סבא מאיר (שהילדים בקיבוץ קראו לו סבא איה בזכות העברית היפה שלו) הלכנו לבקר בגמנסיה ואבא זכר היטב את מקום מושבו וגם איפה השרותים, ואחרי כל הסיור הזה שאלתי אותו האם הוא מתרגש קצת , והוא ענה לי: "מה יש פה להתרגש." עלינו להר קוזלה וטילנו לאורך נהר ביסטריצה ונסענו לביקז ולמנזרים המיוחדים שם ואבא היה שם כמו בן בית. אחרי כשבוע חזרנו הביתה זה היה בדיוק ב 11,9,2001 כשקמנו אחה"צ מהשנ"צ כבר השתנה העולם ללא הכר.

לאבא היו כל מיני אמרות כנף: כגון אפשר למות גם בלי רופאים, או : אם אתה רוצה להאריך ימים אז אל תפסיק לנשום... או אין דבר אהרוני זה לא נורא, נורא זה כשתוחבים לך מטריה...

ואי אפשר לשכוח את הטיולים עם אבא לתל שדוד ולדאר טאוויל. לפעמים גם כשהיה עייף מיום עבודה לא ויתר על הטיולים האלה שקרבו אותנו מאוד לטבע. ואת ימי הקיץ והעפיפונים שאבא היה בונה בדיקנות רבה בחדר הציור שלו במוסד והיינו מפריחים ביחד בשדה השלף שמאחורי ביתנו.

והיתה הגאווה הגדולה שלנו, ילדיו כשראינו את כל מפעלי קישוט אולם הספורט או חדר האוכל לכבוד החגים, וכל היונים הלבנות שריחפו במוביילים למעלה בחלל האולם.

והיו הצגות הבובטרון שבחזרות להכנתם היה אבא רודה בשחקנים ( צבי בק וצפירה וישראל ארדי ורבים אחרים)ונוזף בהם עד שהשביעו את רצונו. ואנחנו ילדיו כל כך התגאינו בו אז. ואת התפאורות שהיה אבא בונה בחגי הקיבוץ, ומי שהיה בעין חרוד לפני שלוש שנים בודאי ראה שם את התצוגה שלו בתערוכת האומנות לילדים שהוצגה שם.

ואני זוכר את האבוקדו הראשונים שאבא היה מביא מנסיעותיו הרבות לעבודה. ואת השלוה זיזי מותק שהיה קונה לנו בדרך וגם את הצבעונים שאבא קטף בשביל אמא בדאר טוויל כשירד ברגל ממגדל העמק הביתה מהאוטובוס, ואיך כעסנו עליו.

והיו הרבה ימי דאגה לאמא שלא תמיד היתה בריאה, והיה גם הצער הגדול כשאמא נפטרה ואני והוא ישבנו בביה"ח בעפולה והתפללנו לנס.

לפני כמעט שלושים שנה יצא אבא לגמלאות ומיד השתלב בפרדס. למד להרכיב ולגזום והשתדל וגם הצליח להביא תועלת ולמלא את חייו בעשיה של ממש.

מאחר שהרכבות וגיזום היו גם בדמי ובידי הייתי הולך אתו לפרדס ולאבוקדו והיינו עובדים יחד בוקר שלם, מוקדם עם אור ראשון היה אבא מניע את "הטרדיקה" שלו והיינו יורדים לפרדס, קפה ראשון רק התחיל לרתוח וכבר אבא בקוצר רוח אופיני היה אומר "השוקל" והיינו נוסעים (סכנת נפשות) לחלקה שבה לפי הרשום במדויק בפנקסו גמר אבא יום קודם את העבודה. אבא היה מרכיב מצוין וגוזם מקצועי, לכל עץ אשכוליות גזם דלת וגם חלון שיכנס אור לכל פינה בעץ.

אצלנו במתת היה אבא בא למסיק הזיתים שזה אצלנו פסטיבל שלם, ולמרות שהבאנו לו כיסא נוח הוא התעקש לתת יד בעבודה ואפילו במסיק האחרון לפני שלוש שנים עוד השתתף כמידת יכולתו.

אבא זכה שלעת זקנה ובכלות כוחו לא עזבנו אותו הנכדים היו באים ומחבקים אותו ועדה ויאיר היו ממש בדירה הסמוכה ויכלו להקל עליו את ימיו האחרונים שבהם כבר דעך פתיל חייו.

אני לא מאה אחוז סגור על זה שיש איפה שהוא גן עדן, אבל אם יש כזה הרי עכשיו יש להם לרשותם פרדסן מקצועי שילמד אותם שם להרכיב ולגזום.

ולבסוף אני רוצה להודות ללקס הנפלאה שהקיפה אותו באהבה ובחום ולקאמילו המסור שטיפל באבא במסירות.

תודה רבה.
אהרוני
-----------