אני מאוד גאה בך, מעריצה ומעריכה אותך,

שהראית לכולם כמה כוח רצון מדהים היה לך,

עד כמה אפשר לחזק ולהמשיך להיות מחוזק במקום בו אפשר לוותר ולהרים ידיים.

למרות שלא תמיד היה לי קל לבוא ולדבר איתך עדיין היו המקומות שהרגשתי פתוחה איתך.

כשהעזתי, שמחתי מאוד, כי הרגשתי שתתמכי בי ושאוכל לצחוק איתך.

לימדת אותי הרבה דברים שעשו אותי מי שאני

מה שלימדת אותי עזר לי, אלו היו משפטים כמו:

"בכל דבר כואב, פוגע ומעצבן יש איזה נקודת אור קטנה ואם נמצא אותה זה יקל".

או כמו  "צריך לקחת דברים בקלות תמיד יש יותר גרוע".

את זה אני מעבירה לילדיי.

נוחי על משכבך בשלום.

דינה זינגר דה-האס
-----------------------------

לסבתא

קוראים לי מאי ואני הנכדה הבכורה של תמר, הבת של דינה ודניאל.

יש לי קשר מיוחד עם סבתא ואני רוצה לספר לכם על הזכרונות שלי ממנה.

מאז שנולדתי בהולנד, משפחתי נסעה כל שנה בקיץ לבקר את סבתא והמשפחה בקיבוץ. לכן אני מרגישה קצת שייכת לפה. זכור לי כשהייתי בת שנתיים ולמדתי לרכב על אופניים בהולנד, כשבאתי לביקור ראיתי שסבתא קנתה לי אופניים ורודות על מנת שאוכל לרכב גם כאן. אז הבנתי שהיא חשבה עלי כל הזמן והיה חשוב לה לשמח אותי.

סבתא גם באה לבקר הרבה בהולנד. יש לי הרבה זיכרונות מהביקורים שלה.

תמיד התגאיתי בסבתא שלי שידעה כל כך הרבה שפות. לאן שלא הלכנו, היא יכלה לדבר עם אנשים, כל פעם בשפה אחרת.

אנחנו בהולנד שומרים שבת והולכים לבית הכנסת. זה שימח את סבתא מאד. היא היתה מספרת על אבא שלה שהיה חזן בכפר בו היא גדלה, בטרנסילבניה. כשהייתי בת עשר, הרצאתי פעם מול הכיתה בנושא השואה. סבתה הצטרפה אלי וסיפרה לתלמידים על החוויות שלה.

היא לא רק היתה לי סבתא נהדרת, היא גם היתה גיבורה ומקור השראה. תמיד רציתי שהיא תתגאה בי וזה השפיע על הבחירות שלי.

הצטרפתי בהולנד לתנועת-נוער "הבונים-דרור". שם למדתי הרבה על תולדות העם היהודי והגולה. זה הוסיף חיבור לסבתא כשהבנתי ששתינו גדלנו כיהודיות באירופה. 

אחרי המלחמה סבתא שלי עלתה ארצה על האנייה "אקסודוס" ופה היא עזרה בהקמת המדינה.

מה שנגע לליבי, שאחרי כל מה שהיא עברה, היא התעקשה  להוסיף את חלקה במאמץ הלאומי.

אני שגרה באירופה, מודעת לחשיבות שיש מקום בו יהודים יכולים להרגיש בבית, ואני גאה בסבתא שלי שהיא לקחה חלק בבנייתו. כשחגגתי בת מצוה הסתבר שחסר לי שם יהודי. רציתי לתת כבוד לסבתא ובחרתי את שמה. מאז שמי המלא "מאי תמרה דה האס".

בפרשת השבוע של השבוע שעבר, פרשת שמיני, מסופר בהרחבה על פתיחת המשכן ביום השמיני. המשמעות של זה היתה איסוף העם היהודי והכנסתו לבית המקדש החדש. כשסבתא הקימה בית בקיבוץ עם סבא אליהו, הם החליטו לאסוף את אימי לחיקם ולתת לה בית. בעיני המצווה הזאת שהם אז עשו לאימי, מתחברת לפרשת השבוע. וכסגירת מעגל, אמא באה לבקר בשבוע הזה ונפרדה מסבתא.

בשיחות טלפון בינינו, תמיד סיפרתי לסבתא שאני מתגעגעת אליה, שאני אוהבת אותה ושהיא סבתא נהדרת. תמיד היא הייתה שואלת אותי: האם יש לך כבר חבר ואיך הולך בלימודים? כשעניתי לה שאין לי חבר, היא היתה אומרת: "טוב מאד, יש לך עוד זמן לזה. חשוב שתשקיעי בלימודים ותהפכי לאישה עצמאית". את זה אני תמיד זוכרת, ואני עושה מאמצים עבורי ועבורה להשקיע בלימודים. זה גם מתחבר למה שלימדו אותי ב"הבונים-דרור": הגשמה עצמית. דרכי להגשמה היא באיסוף ידע.
בזה גם התחברתי לסבתא, ברצון לקרוא ספרים ולאסוף ידע.

הסבתא שאני הכרתי כאישה חזקה, חמה  וחכמה, איננה עוד.

סבתא,
ביום חמישי בערב התחבקנו והתנשקנו איתך וסיפרנו לך שאנחנו אוהבים אותך. זה עשה לנו טוב וכנראה גם לך.
עכשיו נותר לי להעיף מדי פעם מבט לשמים ולשלוח לך מחשבות של אהבה.

מאי תמרה דה האס

--------------------------------------------

תמר

הבוקר כשהסעתי מישהו לקופת חולים "דגני" היה ערפל, מזג אויר משונה, אבל ראיתי גם את השדות מכוסים בפרחי האביב 

לפני שבע שנים, סיימת את עבודתך בפלסאון ובאת למועדון הורים, צלולה, חריפה עם חוש הומור ודוברת שש שפות. מדי פעם היית מחליפה דברים בצרפתית עם בוריס ז"ל.

על השנים הקשות לא דיברת, העדפת לשוחח על הבנות והנכדים ומדי פעם על אליהו בגעגועים.

אהבת מאד מוזיקה קלסית ונסעת לשמוע קונצרטים בתל-אביב. השתתפת בהרצאות  ובטיולים בארץ ובחו"ל.

אבל הזיכרון בגד בך, התחלת לשכוח ולקית בדמנציה. נזקקת למטפלת שתגור איתך, ואני התבקשתי להיות איש הקשר. ראיתי בכך זכות גדולה, הערכתי אותך על אומץ לבך, על יכולתך לשרוד את התופת ולצמוח לחיים משמעותיים.  
המטפלת הראשונה שקיבלת הייתה רמה מנפאל, היא היתה איתך חמש שנים באהבה ומסירות והפכה לחלק מהמשפחה. לפני חמישה חודשים, רמה חזרה לנפאל וסאלין מהודו נבחרה מבין מספר מטפלות בזכות בגרותה ונסיונה, שכן מצבך כבר לא היה טוב ובריאותך התרופפה. סאלין דאגה במסירות רבה לכל צרכיך והיתה לצידך, כל הזמן, גם בלילה בין חמישי לשישי בו פסקה נשימתך בשנתך, במיטתך בבית שכל כך אהבת.

אני רוצה להודות לד"ר יואב, ולצוות האחיות, לד"ר גדי וצוות מרפאת שיניים על הטיפול המסור והדאגה בשנים האחרונות שלא היו קלות. למערכת הגיל השלישי, לליאת ומיכל העו"סיות שליוו אותנו ותמכו מאד.
ותודה מיוחדת למיכל שדה שנענתה לכל טלפון דחוף ממני ומיד באה לעזור.

אשרינו  שאנו מכבדים את זקנינו.

אורה גיל