אבא יקר שלנו,
גם בגילך המופלג, גם כשגופך הלך וקרס שמרת על חיוניות שקטה, בהירה, משלימה, וניסית לשמור על כבודך כאדם חושב ואחראי לקיומו. לכתך החרישית מאיתנו, יום לאחר שהועברת למחלקה הסיעודית, הייתה גם היא המשך לאותו קו מחשבה אופייני לך: באשר נלקחה ממך שארית עצמאותך – לא נותר טעם להיאבק בשריר הלב, לא היה בשביל מה להתאמץ לנשום עוד.
את חייך גוללת בפנינו בדרכים אין ספור – אם מחקרים על התקופה, אם כספרי זיכרון לישוב או ליקיריך, אם דרך סיפורים שסיפרת לנו, בנותיך נכדיך וניניך. לעולם עמדו הדרך, הערך ושר ההיסטוריה במרכז הסיפור. הגיע הזמן להעמיד אותך, אבא, כגיבור סיפורך.
אבא שלנו נולד ב ח' בשבט תרפ"ב במחניים, גרסה ראשונה, דור המשך להורים בני העלייה השנייה, שמעון וחנה, אשר נעו ונדו לאורך הארץ בהתאם לצו השעה. לפיכך נולד כל ילד במשפחה במקום בו נטו אוהלם: אבשלום ויאיר בנחלת יהודה, אבא כאמור בצפון הרחוק, והקטנה – מיכל – בתל עדשים אשר בעמק. התחנה האחרונה לחלוצים שלנו הייתה אשדות יעקב, אבל אבא הרגיש כל חייו שתל עדשים הוא ביתו האמיתי. החיים היו דלים בחומר אך עשירים בכל מובן אחר. אהב לספר על רחוב הבוץ בו שיחק עם חבריו, אהב להיזכר בפשטות בה התנהלו, בבית שחלקה המשפחה עם הכבשים, הפרות והסוס, כשרק מחיצת בד מפרידה ביניהם. ובעיקר – הרבה לדבר בזכות "הסוס לבן", שכולנו ידענו לצטט מילה במילה.
האויב העיקרי שלו לאורך כל חייו הצעירים היה יתוש הקדחת. הוא תקף אותו כמה וכמה פעמים אך אבא יכל לו בעיקר בזכות עצמו, כפי שהיה עד סוף ימיו – נחוש, סתגלן ואדון לגורלו. גם כאשר זריקת כינין שיתקה את ידו – מצא שיטות משלו – לחזק את השריר ע"י חליבת פרות.
נהגנו לומר כי אבא קיבל את מכסת המחלות במידה נדיבה בשנות חייו הראשונות וזה אשר חישל אותו לחייו לעתיד לבוא. גם שיטות הטיפול הרפואי היו בחיתוליהן וכך, כילד בן שבע נאלץ לחיות שנתיים מרוחק מהמשפחה ומתל עדשים שלו - בתל אביב הרחוקה ואחר כך כילד חוץ בקיבוץ – העיקר שיהיה סמוך לבית חולים. לימים למד להעריך את המאמץ הכלכלי העצום ששילמו הוריו ואחיו למען החלמתו.
אבא היה צבר אך לא כמו אליק שעלה מן הים, וגם לא הצבר הקוצני והמחוספס. אולי בגלל נכותו הזמנית, אולי כי לא באמת כולם היו "אליק" – כבר כנער אבא נטה ללימודים, לרכישת השכלה, לקריאת ספר. יחד עם זאת – לעולם ראה עצמו כחקלאי, איש אדמה.
את ימי נערותו עשה במקווה ישראל אשר עיצבו גם הם את זהותו החברתית, הערכית.
השנים הסוערות של המאבק על המדינה, ההתנגדות ל"כלניות" הבריטיות, כולל החרמת השפה האנגלית, קידמו את הפרק הצבאי של אבא. כך התגייס כמו כולם – לא בתפקיד לוחם, לא ביחידות המחץ אך כקצין חינוך ות"ש. אבא היה גאה על תרומתו החברתית ועזרה לחיילים ולמשפחותיהם כחלק מהמאמץ המלחמתי. כל אחד, לתפיסתו, תורם במקום בו הוא נמצא.
האירוע המכונן בדרך להקמת המדינה – כט בנובמבר 1947 – היה רגע משמעותי גם לחייו העתידיים. שם אמור היה להכיר אישה צעירה, לאה פרזמה, שהגיעה זה עתה מקפריסין, אחרי תלאות השואה והבריחה מאירופה.
אך כמו ברומנים – הפגישה קרתה רק עם שוך הקרבות.
את ביתם בנו לאה ואורי שפר הצעירים בכפר בלום. שם נולדנו אסתר ואנוכי ניבה לחינוך המשותף. לגישה המטילה את האחריות על גידול הילדים למטפלת, לקיבוץ. קיבוץ, דרך החיים האידיאלית לזוג אידיאליסטי, ההגשמה בכל מובן המילה - הסתבר כאופציה פחות מתאימה למציאות חייהם. אבא עזב את העבודה ברפת לטובת הקמת בית ספר לילדי עולים שהובאו לקריית שמונה, וכאשר כעבור שנה הצטווה לחזור לחקלאות – סרב לנטוש את התלמידים ואת המשימה שהייתה נעלה בעיניו – שדה החינוך. וכך מצאנו עצמנו עם ארגז וכמה בגדים – בצריף בקריית שמונה, ולאחר עוד שנה – באשדות יעקב ובסופו של דבר – בכפר הנוער מאיר שפיה. אבא מורה לכמעט כל דבר – גידול בקר ועופות, היסטוריה, גיאוגרפיה, לשון ועוד.
אמא מורה למתמטיקה ופיזיקה. מחנכים דור של נוער עולה מארצות המזרח. רואים בכך משימת חיים. חיינו כילדות היו שזורים בחיי הכפר והנערים הללו אך לא פחות מכך – טבולים בנוף הכרמל, סלעיו והפרחים שאז עוד היה מותר לקטוף וליבש.
אבא ואמא אהבו את אורח החיים השקט בשפיה אך ראו את עתיד המשפחה לנגד עיניהם ועברו לטבעון, גם היא "קריה בצל אלונים" כפי שיכנה אותה אבא באחד מספריו בעתיד.
אבא אהב את מלאכת ההוראה, הגם שלא היה מאותם מורים קשוחים. בדרכו השקטה לימד את היסטוריה ובעיקר את תולדות הישוב. כאשר התבססו מעט כלכלית הרשה לעצמו להרחיב השכלתו האקדמית ולמעשה את התואר השני שלו עשה כאשר אנו, בנותיו, כבר סטודנטיות צעירות בעצמנו.
בדרך הטבע נסבו מחקריו על תולדות ההתיישבות ובעיקר זו שבעמק יזרעאל. היה חשוב לו להרים את קרנה של נחלת יהודה (אותה כזכור הקימו הוריו), ולאורך שנים ארוכות ניהל מאבק אקדמי עם הדעה המקובלת לגבי הנושא המהותי – מיהו המושב הראשון!! ואנו לא ממש הבנו מה כל כך חשוב לו העניין. אך זה היה הוא. לוחם בקולמוס.
כך עברו שנות גידול הילדים והבאת פרנסה הביתה כמורה, גם בסמינרים, ובצידם – כתיבת הספרים שלו. את תגלית המחשב אימץ בגיל מבוגר מאוד, אך השתלט עליו היטב.
חובת הפרנסה הסתיימה בערך עם מחלתה של אימי. אבא סעד אותה במסירות רבה, כדרכו. בלי הרבה מילים.
ימיו ללא אמא, ללא מלאכת ההוראה, ללא הצורך להאכיל ילדים שכבר בגרו והקימו משפחות – התמלאו עוד יותר במה שכל כך אהב לעשות - לספר את סיפורה של הארץ שכה אהב. את סיפור האנשים שהקימו את הבסיס לחיי מדינה והעם שנקבץ בה.
אבא גם היה איש פוליטי במובן התמים של המילה. האמין בכוחה של אידיאולוגיה ושל חזון מנהיגיו. היה מפאיניק שרוף ובחירתנו בתנועת הנוער של אחדות העבודה נתפסה כבגידה ברעיון. לימים התרצה ואף היה גאה שאנו בנותיו צועדות לעבר הגשמת הרעיון הסוציאליסטי.
את אחרית ימיו חילק בין טבעון – בצד אסתר ומשפחתה, מטפל בנכדים, אליהם יכול היה להתפנות בניחותא, ממשיך ומספר את סיפורי "הסוס לבן", מרביץ את תורתו.
ולבסוף – בא לשכון במעגן מיכאל, חוזר אל הקיבוץ אליו התגעגע כל הימים בסתר ליבו.
סבור היה שייפגש עם החברים על הדשא, ישוחחו על נושאים ברומו של עולם אלא שגם כאן טפחה המציאות על פניו: הדשאים אמנם נאים ומטופחים אך החברים לרוב ספונים בבתיהם, מעדיפים עיסוקים אחרים.
ושוב התאים עצמו למצב – והמשיך לכתוב ולכתוב. קשרים עם חוקרים ועורכי ספרים. הפעם גם האינטרנט והמיילים לשרותו.
העבודה האחרונה, שנותרה גולמית עדיין – על תולדות התנועה הקיבוצית – כאילו נותרו עוד מילים לתארה...
לעת זקנתו נתגלה לנו גם אבא וסבא בדמות שונה, בעל הומור דק, ובייחוד מחייך על מצבו הקיומי, מפויס ומשלים. האמירה הקבועה שלו כאשר נשאל לשלומו הייתה "אני עוד קם בבוקר – זה טוב, אני עוד אוכל ארוחת בוקר – סימן שאני חי" ואנו מקשיבות ומפנימות.
כאשר כבר לא יכול היה לכתוב, נהנה מהקריאה. בעיקר העיתון. עיתון הארץ כל יום. עד היום האחרון הקפיד לאחוז את העיתון, גם כאשר כבר לא יכול היה לקרא.
והתשבצים. גם כאשר לא זכר מה קרה לפני שנייה, מילא את המשבצות באותיות ברורות , בכתב ידו הנאה. העברית, שפת חייו, נותרה ללא דופי גם בשעותיו האחרונות, כאשר מצא לנכון לתקן מילה שנאמרה לא עלינו – בלועזית.
וכאשר הניח למחקרים המלומדים – התפנה להיזכר, בהתרגשות של ילד, בחבר מרחוב הבוץ, במשחק בחישוק, באביו ובאימו, באחיו האהובים שנפטרו לפניו. המחשבות פינו מקום לביטוי רגשות.
בזקנתו, כמו גם בילדותו, הוא מעולם לא התלונן על מצבו, לא קבל על גורלו. רק התפלא לא פעם על אריכות חייו, על שהוא עוד פה, אך גם זאת ללא טרוניה.
אבא נפטר בשלווה, מיתה שנועדה לצדיקים כך אומרים, אף שלא החשיב עצמו כזה.
זו גם ההזדמנות להוקיר שלוש נשים יקרות, עדי, דינה ואמירה שליוו את אבא בסוף ימיו, שהעניקו לו ערך וחום, כמגיע לאדם שהיה. כמגיע לכל אדם באשר הוא, בסבלנות, באהבה, בסקרנות.
תודה לצוות הבית הסיעודי שהיו לצידו, תמך ועזר במסירות בערוב ימיו.
נזכור אותך אבא, סבא ורב סבא אהוב, נשתדל להמשיך את דרכך הצנועה והערכית.
בנותיך אסתר וניבה