פומל
דברים שכתבה רעיה
הם היו שלושה אחים. רפי שנפטר לפני שנה, שאול שנפטר לפני 15 שנה וכעת פומל. שלושה אחים אוהבי ספר, מוזיקה, מתעניינים בכל דבר, אנשים רציניים ומלאי הומור, פעילים, כל אחד בקיבוצו, ממנרה ועד מעגן מיכאל. יחד עם הוריהם עלו ארצה מגרמניה בשנת 1939 .
פומל ושאול נולדו בברלין ב-27.1.1925. ילדותם עברה בעיר זו, בבית ספר יהודי, בתנועת נוער יהודית, ותמיד תמיד יחד. עם עליית הנאצים לשלטון, עבודת ההורים כמעט נפסקה ואחרי ליל הבדולח הם התחילו לחפש אפשרות לעבור לארץ אחרת. בעזרת הדודים שהיו כבר בארץ, קיבלו רישיון עלייה לכל המשפחה וכך הגיעו ארצה בינואר 1939. אחרי מספר חודשים, פומל (וכשאני אומרת פומל אני מתכוונת גם לשאול) הגיע מטעם עליית הנוער לבית ספר טיץ ביגור שהיה בית ספר למלאכה על שם לודויג טיץ. המורים והמדריכים היו חברי יגור והמדריכים המקצועיים היו מחיפה. ה"טיצים" כמו שקראו להם, ספגו את הקיבוציות ביד רחבה. פומל תמיד היה אומר שבאותו הזמן ביגור אני הלכתי זקוף מתחת לשולחן – אני פשוט מיגור.
בשנת 1942 פומל התגייס לצבא הבריטי ובהמשך לבריגדה היהודית. הוא היה גאה מאד על שרות זה.
עם השחרור בשנת 1946 הגיעו גם שאול וצבי טלמון, לרחובות, כשאנשי מעגן מיכאל ישבו בגבעת הקיבוצים. בקבוצה זו היו לו חברים מנוער א' שיחד למדו והיו בתנועת הנוער בברלין. פומל הצטרף לעובדי מכון איילון והירבה לספר על עבודתו זו וחשיבותה הרבה במלחמת השחרור.
אחרי המלחמה הצטרף לצוות הדייגים וכך גם עם העלייה להתיישבות פה על הגבעה.
באמצע שנת 1956 גייסו אותו לפלוגה המקובצת באילת שישבה במשטרת אום רש–רש. המטרה היתה להתיישב בסביבות אילת ולבדוק אפשרות של דייג בים סוף בעזרת מדריך דייג מאיטליה.
בפלוגה אנחנו הכרנו.
במרץ 1959 עלינו צפונה למעגן מיכאל, כמעט 56 שנים היינו יחד, פה נולדו ילדינו ונכדינו.
פומל מיד מילא תפקידים: סדרן ומרכז עבודה ואחר כך רכז תרבות, נושא התרבות מאד תפס אותו. הוא דאג שתמיד יהיה משהו בערבי שבת: משחקים, הרצאות של אנשים שהיו במרכז ההתרחשויות, או אומנים שונים, אם זה צייר שסיפר על סגנון עבודתו, אם זה זמר או צלם, דברים רבים ושונים שתמיד הציבור התכנס לשמוע ולהרחיב את הדעת.
פעמיים היה מגוייס לוועדת תרבות הקיבוצית בתל אביב ועשה שם חיל רב. במהלך השנים כשחזר מגיוסיו, עבד בריכוז הכל בו, בריכוז ענף הבניין ובהנהלת חשבונות. משם עבר לעבוד בפלסאון במחלקת הניאגרות. תמיד הלך לעבוד וזה היה מאד חשוב לו.
בשנת 2003 עבר בהצלחה ניתוח קשה עקב מחלת הסרטן ושלוש שנים אחר כך ניתוח נוסף. על העבודה לא ויתר, כל יום היה מגיע לְמועדון "בצוותא" לעבוד קצת ולהרגיש שלמרות הכל הוא תורם לפי יכולתו. מזה מספר שנים ראייתו בגדה בו, לקרא לא יכול היה, גם לזהות אנשים לא הצליח, אבל תמיד היה אופטימי וחשב "בוודאי יִמָצא איזה מכשיר ראייה שיוכל לעזור לי", זו היתה אמירתו ותקוותו. עם האופטימיות שלו הוא חי בשלום רב וזה מה שגרם ועזר לו להחזיק מעמד בשנים אלו.
בשנה האחרונה עזרה לו מאד המטפלת שלו, נידה.
וכך כשהמשפחה סביבו לא עמד לו כוחו להתאושש מהניתוח שעבר.
נזכור אותו עם ההומור הרב והאופטימיות האין סופית.
----------------------------------------------------
יוסף – שלום לך איש יקר
נפרדנו כבר בבית חולים עם יותם מיכאל ואורי – פחדתי שלא תתעורר מההרדמה הכללית/סופית שהרדימו אותך.
זו דרכו של העולם – עד הרגע האחרון שמרת על האופטימיות הנצחית שלך – וסימנת לך כמה תאריכים חשובים שצריך לעבור – חנוכה, יום הולדת 89 ורצוי להגיע ל-90, אבל היית כל כך מותש וכל כך קטן וזהו הלכת לנו והשארת אצלנו המון זיכרונות, המון טוב לב והמון אופטימיות!
לימדת אותנו לתת, לעזור, לצאת מריבים בוויתורים. למדת אותנו להיות כמו הבמבוקים, שאפשר להתכופף, להיות גמישים, לא להישבר...
תודה על הכל.
צריך להיפרד – זה דרכו של עולם. נמשיך בלעדיך. בטח נוותר על כמה הרגלים שלך (כמו למשל על השמאלץ).
אבא - שא ברכה ושלום.
גילי
-------------------
תמונות... זיכרונות...
* אבא שלי שוכב על צידו במיטה שלי בגן א', ראשו נשען על ידו ואני יושבת עליו...
* אבא שלי בים, ידי הקטנות אוחזות במותניו הדוביות ואנחנו שוחים ביחד לאי.
* אבא שלי פותח את ארגז הניירות, מייעץ, עוזר ומכוון להכין "שניצל בורשט" בשכבת נעורים.
* אבא שלי מספר ומראה לי ולאימא שלי את מחוזות ילדותו בברלין וכל פניו זורחות.
* אבא שלי ואני הולכים לקונצרט בהיכל התרבות.
* אבא שלי מדבר ב"פומלית":
איך לנסוע? ישר וקדימה...
בדקת אם המים בבריכה רטובים?
מה שלומך? יהיה הרבה יותר גרוע וצעיר אני כבר לא אמות...
אבא שלי איש תרבות, מילה כתובה, ספרים ומוזיקה, אופטימי חסר תקנה, שטותניק עם חוש הומור מדהים וחכם.
תמונות... זיכרונות... אבא שלי.
רינת
------------------------