אמא
בשבת האחרונה ביקשת שנבוא אליך, כי הרגשת לא טוב. התכנסנו כולנו – כל ילדייך ונכדייך, ובילינו את כל השבת אתך, כאשר את בקשת לחבק ולנשק כל אחד מאתנו ולברך כל אחד ברכה אישית ממך. ביקשת שנקריא לך שירים מספר הפלמ"ח, ופצחנו בשירה, כשאת מנצחת על הכל. שרת בקול רם והיית מוארת ומאושרת. זאת היתה שירת הברבור שלך! ביקשתי מאמנון שיתקשר אלייך מקנדה, וכאשר סיימתם את שיחתכם, אמרת לו: "טוב, ניפגש בעוד יומיים....."
ואכן, לאחר יומיים נפגשתם בנשימותייך האחרונות! כאשר אמנון עשה את דרכו מקנדה נאבקת על כל נשימה וחיכית לו. כשהגיע, אחז את ידך ונישק אותך – נפחת את נשמתך.
אני מודה לך שנתת לנו להיפרד ממך ולהודות לך על כל החיים שנתת לנו ועל נתינתך רחבת הלב לכולנו.
אנחנו נמשיך את דרכך, וננחיל את כל האהבה והחום המשפחתי לילדינו ולמשפחותינו.
לפני שנתיים, כשחלית, אמרת לי שהיו לך חיים מאושרים ומרתקים והיית חוזרת עליהם שוב. מה שמנחם אותי, ביודעי כי את הולכת מאתנו בהשלמה ובשמחה ומתאחדת עם אבא ועם כל אהובייך.
עלי באור גדול לעבר חיי הנצח שלך כשאת מוקפת בכל אהובייך, נטולת צער ומכאוב, ודעי שאנחנו נוצרים את נשמתך בליבנו לעד.
ממני תמר, עמוס, אמנון ומושיקו – ילדייך.
-------------------------------------------------
אמא, אסתר לוי – עמית
אמא,
עכשיו את נחה, רגועה, לא כואבת, לא סובלת מגעגועים לאימך שהלכה לעולמה בהיותך ילדה קטנה ולסבתך שאימצה אתכם בחום ובאהבה ולא נתנה לכם להרגיש יתומים מאם.
התגעגעת לשבט הגדול של משפחת לוי, לכל הדודים והדודות, בני הדודים, אחים ואחיות.
מרדת במוסכמות של בית דתי, לא היה מקובל שבנות הולכות להכשרת פלמ"ח בקיבוץ, ונשמעת לצו השעה.
בסודיות עבדת כדי לרכוש כמה בגדים המתאימים ברוח הזמן לנערה צעירה שהולכת להצטרף לפלמ"ח, וכך הגעת להכשרה ביגור
בחפציבה, שם גם הכרת את אבא.
הפרידה מאבא הייתה קשה עבורך. הוא היה כמו סלע איתן ודומיננטי בחייך. שותפות ארוכת ימים שהחלה עוד בתקופת הפלמ"ח, טרם קמה מדינת ישראל בקיבוץ חפציבה, ומשם הצטרפתם לקבוצה שישבה בגבעת הקיבוצים ליד רחובות, שם נולד בנכם הבכור אמנון.
בהסוואה של קיבוץ תמים, אנשי הקבוצה עסקו בייצור כדורים לתת המקלע המפורסם של הפלמ"ח, מתחת אפם של האנגלים ששלטו אז בארץ בסיכון ממשי לחייהם. אחרי קום המדינה, עלתה הקבוצה הזו והקימה את ביתם על גבעת הכורכר בין ים לכרמל הנקרא מעגן מיכאל. המשק גדל לתפארת, המשכתם בהקמת המשפחה, רמי גבאי כבן וכאח גדול. נולדו גם תמר ומושיקו, קיבלתם את שלום תמיר ז"ל והפך להיות בן משפחה.
אמא, כל כולך, עם כל הנשמה שלך, נכנסת לטיפול וחינוך ילדים. הפכת לגננת האגדית של גן א' – אסתר לוי, דורות של ילדים שהפכו לאנשים זוכרים לך לטובה את ילדותם במחיצתך האוהבת והמחבקת.
אחת החברות הוותיקות אמרה לי בגאווה שאת היית הגננת של שלושת ילדיה.
אמא, נוחי בשלום. עכשיו את בטח נפגשת עם כל אלו שאהבת וטוב לך. אנחנו נשארנו יתומים, אך מתנחמים בזה שאת לא סובלת יותר.
יהי זכרך ברוך בליבנו ובלב כל אוהבייך הרבים.
הילדים שלך: אמנון, תמר ומושיקו בשם משפחת עמית.
---------------------------------------------------------------
אסתר אחותי הבכורה,
בעומדי כאן מול קברך, לצד קברו של מם בעלך, אני עדיין המומה ומסרבת להאמין שאינך עמנו עוד.
את דבריי אני מבקשת לשאת בשם אחייך ואחיותייך, שליווינו אותך ואת פועלך לאורך כל שנות חיינו, וראינו בך תמיד מופת לחלוציות ולעשיה למען מדינת ישראל.
ואנו כל כך הערכנו את אישיותך המיוחדת, חריצותך והחום הטבעי שהשרית תמיד סביבך.
אסתר, את היית היחידה במשפחתנו הגדולה כולה, שבחרת להיות קיבוצניקית ומגשימה. את היית במובן מסוים פורצת דרך.
בילדותך היית ירושלמית משכונת נחלת אחים, בה גדלת. אמך חנה נפטרה עוד כשהיית ילדה קטנה, ואביך נישא לאמנו גרציה ז"ל, שהעניקה לך את החום והאהבה האימהית במקומה.
בשכונה גרנו יחד עשר נפשות בדירה צנועה, בצפיפות ובמחסור בירושלים של תקופת המנדט הבריטי.
זכורה לי אנקדוטה שסיפרה לנו אימי מתקופה זו: שני אחינו הבוגרים השתייכו בתקופת המאבק בבריטים לשני ארגונים שונים, משה ז"ל לאצ"ל, ודוד, שייבדל לחיים ארוכים, לארגון ההגנה. ויכוחים אידיאולוגיים עזים, שהגיעו לכדי מריבות היו בבית על רקע הגישות השונות של האצ"ל וההגנה לדרכי המאבק בבריטים.
הבריטים, שידעו על השתייכותם לארגונים, ערכו מדי פעם בפעם חיפושים בביתנו במטרה לעצור אותם, ופעם אחת בעת חיפוש שבאו לבצע, הציצו מבעד לחלון החדר בו ישנה באותו זמן אסתר, ורק התלתלים הבלונדיניים היפים שלה בצבצו מהשמיכה. הבריטים היו משוכנעים שזהו משה והתפרצו פנימה. אסתר התעוררה בבהלה, והם נדהמו לגלות שזו בחורה צעירה. הם עזבו, כמובן, מאוכזבים ומבלי להתנצל.
כשבגרת, ביקשת להגשים, והגשמת את דרכך ושאיפתך לחיות בקיבוץ. זה החל עוד לפני קום המדינה כשהתגוררת בחפציבה, שם קשרת את גורלך עם מם, שם נישאתם וביחד פעלתם בשורות הפלמ"ח במאבק היישוב בבריטים.
סיפרת לנו בגאווה על הסליק – מפעל הנשק הסודי שבו ייצרתם כדורים לרובים, שהיו כה חיוניים במלחמת השחרור, מפעל שהוקם מתחת לאדמה ומתחת לאפם של הבריטים שמעולם לא הצליחו לגלותו.
שם גם היית שותפה בגיבוש הגרעין שהקים את מעגן מיכאל והיתה לך הזכות להיות בקבוצת המייסדים של הקיבוץ.
אנו, אחייך ואחיותייך הקטנים, התפעלנו מכך, ותמיד סיפרנו בגאווה שיש לנו אחות בקיבוץ, ושאיזה כיף היה לנו לבקר בו. כשהגענו לביקור, היתה זו תמיד חוויה מיוחדת, את ומם קיבלתם אותנו בחום רב, תמיד עם סיפורים מעניינים ומרגשים, וכשעזבנו תמיד התגעגענו לביקור הבא.
אסתר, את נאבקת במחלה הקשה שבה חלית, כמו בכל דבר אחר שעשית, עד הרגע האחרון כמו לוחמת אמיתית. למרות הכאב הרב המשכת לחייך, לשמוח ולתת את התחושה שהכל יהיה בסדר. אם יש דבר אחד שמנחם אותנו כעת, זה שאת לא סובלת יותר.
החיוך המתוק שלך תמיד יחסר לנו, האהבה הגדולה שלך למשפחתך הנפלאה, לאמנון, לתמר, למושיקו, לבני זוגם ולנכדים הנהדרים. תמיד יהיו איתם ואתנו.
לנצח נישא אותך עמנו ונזכור אותך כפי שהיית. נוחי בשלום על משכבך, אסתר האמיצה והחזקה, נאהב אותך תמיד.
יהי זכרך ברוך.
-----------------------------------
סבתא אסתר שלנו,
כשהיית קטנה, המורה שלך, אדון זוטרא, אמר לך "בקשה לוי, תפסיקי לצחוק". למזלך ומזלנו, לא הקשבת לו והמשכת לצחוק גם הרבה אחרי... הרבה הכירו אותך בתור הגננת המיתולוגית, אבל לנו, הנכדים, היתה הזכות לגדול עם סבתא שכמוך. סבתא שתמיד דואגת שנאכל, שתמיד מחפשת איך לעזור ולתת מכל הלב. סבתא שבאים אליה לבקש חלב ויוצאים עם שתי שקיות מלאות כל טוב. סבתא חמה ומחבקת. סבתא מצחיקה, שמלמדת אותנו שירי פלמ"ח, מטיילת אתנו ומעל הכל פשוט שם בשבילנו. תמיד מקבלת אותנו כמו שאנחנו.
חלק גדול מהלוקסוס הזה שנקרא "ילדי קיבוץ" היה בית סבתא וסבא, אם בארוחות הבוקר בשבתות, סתם ללכת להקפיץ אבנים בבריכות הדגים ואפילו הפלגה ליוון.
קרן ואני בילינו חלק גדול מהילדות שלנו אצלך. והיום את יכולה לעזוב בידיעה ששנינו מתחתנים, והגנים של משפחת לוי ימשיכו הלאה. אותם גנים בהם אני מתגאה, שבזכותם אני לא לגמרי אשכנזי....
אז היום אנחנו נפרדים בפעם האחרונה.. ורק רציתי לומר, שלא נשכח אותך לעולם!
אוהב,
אור, נכדך הבכור.
--------------------------------
סבתא היקרה,
אלייך אני כבר מתגעגע, אבל שמח שאת כבר לא סובלת. טוב לך עכשיו.
תמיד הערצתי את שמחת החיים שהיתה לך, שמילאה אותי כל פעם מחדש. אני זוכר את הימים שהייתי בא אליך עצוב או מתוסכל וישר ידעת מה יעשה לי טוב. גם תמיד היית מציעה לי משהו לאכול או לשחק קלפים ודואגת לי שלא ארגיש רע.
ביתך היה ביתי השני מאז ומעולם, ותמיד נהניתי לבוא אליך ולשוחח אתך, לצחוק אתך וגם לאפות ולהכין אוכל או לראות אתך טלוויזיה ולשתות לימונדה.
נלחמת בפלמ"ח, היית גננת אהובה, ולי את תמיד תישארי סבתא מקסימה. אין לי מילים לתאר כמה את כבר חסרה, ואני מבטיח שתמיד אספר עליך ואתגאה בך ואספר את הסיפורים שהיית מספרת לי.
תודה על כל מה שעשית בשבילי, בשביל המשפחה ובשביל כולם. תודה על החום שתמיד קרן ממך וחימם את כולנו. אין עוד סבתא כמוך! אוהב אותך עד אין קץ ותמיד אוהב.
נכדך אופק
---------------------------------------------
לסבתוש המדהימה שלי,
כל- כך הרבה מחשבות, רגשות וזכרונות מציפים אותי כשאני חושבת עלייך. חשוב לי לספר מה את בשבילי.
אמי ואבי נפרדו כשאור ואני היינו ילדים קטנים. את אמרת לאמא, שתהיי לצידה ותסייעי לה בגידול שלנו. התכוונת לכך במלוא מובן המילה. היית סבתא חמה ואוהבת, והבית שלך היה ביתנו. אני זוכרת את השינה אצלכם מגיל צעיר מאוד, דאגת להכין את החדר הירוק נעים ומזמין, לבשל ולהאכיל אותנו בכל טוב. אהבתי לאפות אתך עוגיות, עוגות ובעיקר מעמול. כשגדלנו מעט, התחלנו להביא אתנו חברים לביתכם, ידענו שאצלכם בבית נוכל להשתולל, לשחק ולהתפנק. כשגדלנו עוד קצת, לקחת את אור ואותי לחופשה הראשונה שלי באילת. נשארנו עם טעם של עוד, ולאחר זמן קצר, לקחתם – את וסבא, את אורכי ואותי בהפלגה לתורכיה ויוון. כמה שנהנינו בחופשה הזו... ואת אהבת כל-כך לספר ולהזכיר זאת.
בגיל ההתבגרות, הקשר המשיך והתחזק. הייתי מגיעה יום יום בשעה 16:00 לצפות ב"היפים והאמיצים", לנוח, להתפנק ולקשקש.
כבר שנים ארוכות שאנו מגיעים אלייך כל יום שישי אחרי ארוחת הערב לקפה ועוגה, אבל בעיקר בשביל השירים, הריקודים, הצחוקים והאהבה. כל אורח או בן זוג שהבאנו קיבלת כבן משפחה. עם התבגרותי, התחלתי לעבוד וללמוד חינוך. את, שהיית ונשארת גננת נמרצת, אוהבת וערכית, היית כל-כך גאה ושמחה לראות אותי ממשיכה את דרכך. היית דמות עצומה, מדהימה ומיוחדת כל-כך עבורי, כך שיכול מאד להיות שזה לא מקרי שפניתי לתחום הזה, לאחר שהנחלת בי ערכים של אהבת האדם, נתינה ומשמעות.
סבתוש, ביום שבת האחרון קיבלנו ממך מתנה עצומה – הזדמנות פז להיפרד ממך. בקשת שנהיה אתך ונחזיק את ידך לאורך כל היום, אמרת לנו מילות פרידה חמות וברכת כל אחד מאתנו, הרגשתי שהברכה שהענקת לי יקרה וזכיתי בענק.
אני רוצה לומר לך מכל הלב: תודה, תודה תודה! תודה על כל מה שנתת לי, תודה על שקיבלת אותי כמו שאני, אהבת אותי, האמנת בי, הקשבת, תמכת, שמחת איתי ברגעים המאושרים ובכית איתי בעצב.
בשבת, כשנשארנו איתך רק טלי ואני, אמרת לנו – "רק לאהוב". המסר הכל-כך מיוחד, מרגש וחשוב הזה ילך איתי בהמשך דרכי, וכך גם את איתי.
אני מעריכה אותך, אוהבת וכבר מתגעגעת - שלך,
נכדתך – קרן
----------------------------------------------------------
מתוך: אל חול וים כחול – סיפורי גן א
כתבה: נעמי זורע
ועליכם לדעת, שאסתר לוי העגלגלת והמתולתלת היא מין מטפלת מיוחדת במינה, שכל הילדים אוהבים אותה, אפילו כשהיא כועסת וזועמת וצועקת בקולי-קולות; אבל על הרב אינה כועסת ואינה זועמת, אלא מחיכת או צוחקת צחוק מתגלגל. יאירי הגדול, שכבר שנים רבות כל כך הוא לומד בבית-הספר, הסביר פעם לאמא שלו מדוע הוא אוהב את אסתר לוי יותר מכל המטפלות: "היא תמיד טובה אלי, כשאני רעב היא מאכילה אותי, כשקר לי היא מכסה אותי, כשאני עצוב היא מצחיקה אותי".
אשת-חיל היא אסתר לוי וכוחה רב. אחר-הצהרים, כאשר הילדים הולכים אל מיטותיהם לנוח את מנוחת-הצהרים השנואה עליהם כל-כך, יש בכוחה של אסתר לוי להשכיב שני ילדים בבת-אחת. אחד היא מרכיבה "שק-קמח" על גבה, את השני היא מרכיבה על בטנה, וכך היא צועדת לה בנחת כאלו אין כל משא עליה. והאמינו לי, כאשר רוכבים על אסתר לוי, אפילו ההליכה לישון אינה נוראה כל כך.
----------------------------------------------------------
תרי
תרי היא קרן אור במסע הערפל של ילדוּת בחינוך המשותף.
זיכרון מתוק של חום, אהבה והכלה.
זיכרון של התעוררות בבכי ממנוחת הצהריים בגן אל חיבוק גדול,
אוהב ומנחם אשר היה מצרך נדיר בילדותנו.
(מאז אני אוהבת נשים מלאות).
תרי היא הגננת שנותנת לילדוּת גוון ורוד של תקווה.
תודה גדולה על מה שהיית והינך בשביל כולנו, ילדייך וחניכייך.
שלומית גל