קורות חיים

אבא נולד ב- 21 בספטמבר 1938, בנם הצעיר של אסתר וצבי, אח לחיימה ואיידה. הוא גדל והתחנך בבית ספר ממלכתי בארגנטינה.

אחד הדברים שהותיר על אבא רושם עז ואף תרם למהפך בחייו, הייתה תחושת הניכור כילד יהודי בסביבה של גויים. משפחתו של אבא הייתה משפחה יהודית חמה, משפחה של מהגרים מגבול רוסיה-פולין, אשר חגגה וציינה את מועדי ישראל כמיטב המסורת היהודית.

במסגרת הקרבה למסורת, הצטרף אבא ל"מכבי" - מועדון ספורט של צעירים יהודים.

יום אחד, בעודו משחק כדור יד עם קבוצת חברים, נזרק כדור למגרש. אבי החליט לברר את העניין ולהעניש את הפוחזים. מי שזרקה את הכדור היו אמא ז"ל ואחותה מרתה שישבו על הספסל וצפו במשחק. הורי התחתנו ב- 1961 בשני טקסים: חתונה יהודית וחתונה אזרחית.

בתחילת שנות השישים, אבא נרשם ללימודי רפואה, אך הפסיק ללמוד כשבנו הבכור נולד, והיה צורך בתוספת הכנסה למשפחה.

אבינו הקפיד שילדיו יקבלו חינוך יהודי, ולכן שלח אותנו לבית ספר יהודי.

מה שלא ידענו זה שבאבא קינן החלום לעלות לישראל ולגדל את משפחתו בקרב יהודים, הוא לא היה מוכן שילדיו יסבלו את האנטישמיות שהוא סבל ממנה.

בדצמבר 1971 אנחנו נפרדים מהמשפחה המורחבת, עולים על אוניית נוסעים, ומגיעים ב- 4 בינואר 1972 לנמל חיפה. משם, נוסעים לקיבוץ גבעת ברנר לחצי שנה, במסגרת מרכז קליטה ללמוד עברית.

למעגן מיכאל הגענו בקיץ 1972. אבא עבד תקופה בפלסאון, לאחר מכן נקרא לתורנות חדר אוכל שנמשכה שנים רבות. עשרים השנים האחרונות בהן עבד, לפני שמחלתו מנעה ממנו להמשיך, העביר בסניף הדואר המקומי, עבודה שמאוד אהב.

במקביל לעבודתו, אבא היה צלם. בארגנטינה התפרנס מצילום אירועים ופיתוח תמונות, בנוסף לעבודתו בחברת תרופות. בקיבוץ אבא צילם עשרות ומאות אירועים, חתונות, בר מצוות, מסיבות י"ב ואף תמונות פספורט.

בשנים האחרונות, לאור מחלתו, נמנע מאבא לעבוד ולצלם והקושי להיפרד מעבודתו ומהצילום היו ממש כואבים עבורו.

בשנתיים האחרונות, עת מחלתו החמירה, עבר אבא להתגורר בבית הסיעודי, שם נפטר אתמול. 

אבא יקר שלי

אני כותב בראשי שורות של דברים שלא הספקתי להגיד לך. רציתי שתישאר אתנו עוד קצת.

התמודדת עם מחלתך  בשקט המאפיין אותך, באומץ רב וברצון רב לחיות, לראות את ילדיך ואת נכדיך.

ראיתי אותך נסוג, לאט לאט, בתחילה נאלץ לוותר על יכולות פיזיות, ובהמשך גם על יכולת הריכוז, החשיבה והתקשורת.

ליוויתי אותך ב- 12 השנים האחרונות במלחמתך לשמר את עצמאותך, מלחמה כנראה אבודה מראש, שעשית ככל יכולתך לנצח בה. אני יודע לאיזה תעצומות נפש נדרשת לאורך השנים.

ראיתי אותך נהנה מהמפגשים עם חברים, משפחה, ילדיך ו- 9 נכדיך. אני יודע כמה חיכית למפגשים אלו.

השנתיים האחרונות היו הקשות ביותר עבורך. הנסיגה אל תוך עצמך היתה מהירה, כואבת ואכזרית. המחלה לא ריחמה עלייך בכלל.

לכל אורך הדרך אנחנו, בני המשפחה ועובדי הבית הסיעודי, עשינו מאמצים להפוך את זה ליותר נח, יותר נסבל עבורך.

ביום שישי האחרון ישבתי איתך, כמו בכל יום שישי, בבית הסיעודי. דיברתי איתך, ליטפתי את פניך. ניסית לפתוח את עיניך לרגע, להראות לי שאתה יודע שאני כאן איתך.

לא היה לי מושג שזאת הפעם האחרונה שלנו יחד. שאתה בחרת לנוח. היו לי עוד כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לך. הייתי בטוח שיש לנו עוד זמן ביחד.

עכשיו עת להיפרד, אתה הולך לדרכך, מצטרף לאמא, שכל כך היה לך חשוב להיקבר לידה.

אז תנוח בשלום, אבא יקר, על משכבך. עכשיו זה הזמן שלך לנוח.

אוהב אותך מאוד
דובי
--------------------------------------------------------------------------------------------------------

אלברטו שלום!

מעל ל-50 שנה אנו מכירים. חיים שלמים של בן אדם.

דרכינו הצטלבו בהרבה צמתים. בנעורינו בבילויים, קרובי משפחה כאשר התחתנת עם אחותי, ועם עלייתכם ארצה היינו שכנים באותו קיבוץ.

יחסי חברות תמיד שררו בינינו על אף הזמנים הקשים בהם מצאנו את עצמנו, בתוך סערת רגשות וחילוקי דעות משפחתיים.

עכשיו, לפני שאני נפרדת ממך, רוצה לומר לך תודה. תודה על שהיית כאן ושם בשביל אחותי, אהוב וחבר וכל כך תמכת בה ברגעים הקשים של מחלתה.

וגם סליחה על שנטשתי אותך ולא היה לי האומץ להתמודד עם עולמך האפל והעצוב של השנים האחרונות.

תמיד יישארו איתי למזכרת הרבה רגעים יפים שחלקנו יחד, בנסיעות ללימודים עם האוטו הגרוטאה, במועדון של מכבי, וכל התמונות ששלחת של המשפחה, שהאירו את הלבד שלי בצעדים הראשונים שלי בארץ החדשה.

אם יש עולם מעבר, כולי תקווה שתיפגש עם בלנקה ותמסור ד"ש להורים.

תנוח על משכבך בשלום.
גיסתך, מרתה לוי