אבא תמיד אמר שהוא לא מגיע ללוויות, כי באופן עקרוני, הוא מתנגד למוות.

אתמול, בביה"ח, כשעה לפני שנדם, אמרנו לו "אבא, אנחנו כולנו פה איתך". הוא השיב: "גם אני לא".

זאת אחת הלוויות הבודדות שהוא משתתף בהן. נקווה שאין לו התנגדות.

 אבא נולד בברוקלין, ניו- יורק, 1932, להורים מהגרים ממזרח אירופה.

מגיל צעיר היתה לו מודעות פוליטית ורגישות לעוולות חברתיות. בביה"ס היסודי, תלמידים אירים ואיטלקים התנכלו לו על רקע אנטישמי, לכן התחבר לילד שחור גדול. הילד הגן עליו ואבא, בתמורה, עזר לו בשיעורי בית.

בכיתה ו', בחיפושו אחר אמונה החליט בעצמו לעבור ללמוד בבית ספר יהודי דתי- ישיבת 'עץ ודעת' והכריח את משפחתו לעבור יחד אתו לעיר אחרת.

את הישיבה ואת אלוהים עזב כשנודעו מעשי הנאצים. הרב לא נתן תשובות מספקות לתמיהות התלמידים, ואבא הסיק שאלוהים הוא לא כל יכול, או שהוא לא רחמן.

בבית הספר קיבל מדליית הצטיינות בלימודי העברית ובטקס הסיום ישב על הבמה. ההורים שלו היו מאוד גאים בו ולקחו אותו לארוחת ערב חגיגית, שהקינוח בה היה סברס אחד מארץ ישראל.

אבא נשאר ציוני נלהב ועבר מתנועת השומר הדתי לשומר הצעיר. לפני עלייתו לארץ עזב את השומר הצעיר כי חייבו אותו לגלח את שפמו, ואבא, שלא היה מוכן לוותר על עקרונותיו- על השפם לא היה מוכן לוותר... מאז- ולתמיד.

בסיום בי"ס, בגיל 18, מימש את חלום נעוריו ועלה לישראל עם גרעין "דרור- הבונים" והקים את קיבוץ כיסופים, הנמצא סמוך לרצועת עזה. בהקמת כיסופים אבא חווה אחוות חלוצים, הגשים את עקרונותיו הסוציאליסטים והרגיש שהוא יוצר היסטוריה. הוא הקים את ענף הלול ובנה במו ידיו בית חם לאפרוחים.

בשנת 1953, בהיותו בן 21, פגש את ג'ודי - אמא. הם התאהבו באוהל החולים בקיבוץ, כאשר שניהם היו חולים בצהבת. אחרי שאבא הבריא הוא הביא לאמא מתנת החלמה- אפרוח מהלול.

אבא נשלח, מטעם הקיבוץ, ללמוד ביולוגיה והוראה באורנים. כשהיה צריך להגיש עבודה מעצבנת בקורס בפסיכולוגיה, הודיע למרצה שבמקום זה הוא יכתוב עבודה על החרקים בדרום פלשת. מחקר זה הוביל לתחביב שסחף את כל המשפחה- איסוף החרקים.

בשנת 1964 עברו אבא, אמא והבנים לקיבוץ מעגן מיכאל. תוך שנים ספורות אבא מצא את ייעודו כמורה באולפן, תפקיד שבו באו לידי ביטוי כל אמונותיו העמוקות- ציונות, אהבת הארץ וסוציאליזם, וכישוריו כמורה- כריזמטי, יצירתי ומסור לתלמידיו. 

אבא היה דמות בלתי נשכחת עבור תלמידיו. הם ראו בו מורה לחיים.

הנה שני מכתבים מתלמידיו, כדוגמאות מייצגות:

1995, בסיום אולפן: "לדב היקר, בחיים יש הרבה תחנות שעוצרים בהן, הרבה אנשים שפוגשים בדרכנו. בגללך חניית הביניים שעשיתי פה, באולפן, נתנה לי כח להאמין שעשיתי דבר נכון שעשיתי עלייה וגם חשק להמשיך הלאה, למדתי ממך לחפש ולמצוא יופי גם בשמחה וגם בתוגה. אני גאה שהכרתי אותך, תהיה תמיד בזכרוני. טניה".

ומייל שהגיע לפני שבועות אחדים לצוות האולפן בדף הפייסבוק של האולפן:

My Kita Aleph teacher for Ulpan 62 in 1989 was Dov Berkowitz. I was just thinking the other day and reminiscing about all the events of his life that he shared with us. Is he still alive and still living on the kibbutz? if so, please send him my regards from Jonathan Sadis. I don't know if he will remember me, but he was truly a remarkable man and my life was made richer by having him as my teacher.

 ב – 1968 התגלה מום בליבו של אבא והוא עבר ניתוח לב פתוח. למרות זאת, המשיך לעשן באדיקות. מותה של אמא, שותפתו הנאמנה לדרך, תרתי משמע, ערער את חייו, אך הוא הצליח להתגבר ומצא נחמה וגאווה בשבט שהוא ואמא יצרו וטיפחו. אנחנו, כל בני המשפחה, זכינו ליהנות מטוב לבו, חכמתו וחוש ההומור המיוחד שלו. הוא הקפיד לכנות עצמו אט"ש- אבא טוב שלנו, כינוי שאימצנו בשמחה.

למרות שבריאותו הלכה והתרופפה, אבא המשיך להיות צמא לדעת ובעל תאבון לכבש משובח, רעיונות מורכבים, תרבויות זרות ונופים מרהיבים, ובמיוחד התלהב מאפריקה, בה ביקר פעמים רבות.

אבא שיחק והתחרה בהצלחה במועדוני ברידג' שונים באזור במשך שנים רבות. כשהתקשה לצאת מהבית, התמיד לשחק באינטרנט מול שחקנים מכל רחבי העולם במשך כל שעות היממה. המשחק הסב לו הנאה רבה ועזר בשימור יכולתו השכלית.

רשימת תחלואיו של אבא מילאה כרכים שלמים, אך כנגד כל תורת ההסתברויות, הוא המשיך בחייו וידע להעריך כל יום נוסף, אליו התייחס כמתנה, ומילא אותו בתוכן ומשמעות.

אבא יכול לנוח על משכבו בשלום. הוא חי את החיים השלמים ביותר שיכל לחיות, חיים שתאמו את הדרך בה הבין עצמו וראה את העולם, חיים מלאי עומק ומשמעות. הוא חצה אוקיינוס כדי לממש אמונותיו, הצליח לתת להן ביטוי מוחשי ולהשאיר את חותמו על העולם שהוא משאיר אחריו. ובמילותיו, כפי שצוטטו בראיון שנערך ע"י כתבת ה-בי.בי.סי בנושא הקיבוץ:

I lived my dream and I feel very satisfied because very few people get to do that. But it was for my generation. My children and their children are going to have to find their own dream.”

"אני חייתי את חלומותיי ואני מרגיש מאוד מסופק, כי מעט אנשים מצליחים לעשות זאת. אבל זה היה לדור שלי. ילדיי וילדיהם יצטרכו למצוא את החלומות שלהם".

אוהבים מאוד וכבר מתגעגעים,
רענן, דורון, עמירן, גרש ושרון
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------