פסח אהב את החיים ושנא לוויות, והודיע לנו שגם ללוויה שלו אין בכוונתו לבוא, ושאם אנחנו מתעקשים שיגיע, נצטרך להביא אותו בעצמנו. אז הנה, פסח כאן,  וגם אנחנו, שרוצים לומר כמה מילים.

פסח גדל ברוסיה בתנאים של מחסור ורדיפות, בן לאב שהיה רב מפורסם, קומוניסט וליברל, "הרב האדום" כפי שנקרא בירושלים. בהיותו כבן 14 עלה פסח לארץ, ומאז בחר שלא להיות דתי, תוך שהיחסים המשפחתיים ממשיכים להיות קרובים וחמים על אף בחירתו זו.

בן 17 הצטרף להגנה ולאחר מכן למד בטכניון. אסתר היפה נכנסה לחייו כשהיא מביאה איתה כנדוניה את החיים בקיבוץ, והוא התמסר לשניהם בהתלהבות ובאהבה.

כמהנדס כימאי - סקרן, למדן ויסודי, שלמד כל תחום בו עסק עד תום, הצטרף למעבדות המרכזיות של התעשייה הצבאית, וכששב לעבוד בקיבוץ הקים את המפעל לייצור סירופ מקנה סוכר.

הוא נקרא ל"דשנים", שם עסק בהקמת מפעל לייצור אורניום, שאפילו היום, כך נהג לומר, עדיין אי אפשר לספר ולהרחיב בדברים, למרות שבעצמו שלא הפסיק לדבר על כך.

ואז, חזרה לעבודה בקיבוץ, להיות אקונום, לעבוד בפלחה ובכל מה שנדרש. כאשר נקרא שוב לתעשייה הצבאית ניהל שני מפעלים והיה חבר הנהלה. גם אודות תקופה זו לא ניתן לספר הכל, רק נאמר שהטילים שמשגרים את הלוויינים הישראליים לחלל, מבוססים על המנועים שפסח היה אחראי על פיתוחם וייצורם.

במסגרת עבודתו, זכה פסח להערכה מראשי צבאות בעולם כולו, שהרבו להתייעץ איתו וחשיבות רבה ניתנה לדעתו המקצועית.

גם בקיבוץ תרם את חלקו, בוועדות שונות, במעורבות רבה ואכפתיות, תוך התמצאות מלאה בפרטים, כמעט בכל תחום בחיי הקיבוץ. פסח היה ידוע בהשכלתו הרחבה ודעותיו המקוריות והנחרצות, בהן הקפיד לשתף כל מי שרק היה מוכן להקשיב, וגם את אלו שלא.

מותה של אמא שלנו, בטרם עת, שהיתה אהבתו הגדולה, היה קשה עבורו, אבל כוחות הנפש ואהבת החיים שבו, אפשרו לו להמשיך ולמצוא משמעות והנאה גם בשנים הרבות בהן נותר בלעדיה.

יכולתו להנאה מהחיים, החל מהדברים הקטנים ועד לדברים הגדולים יותר, היתה בלתי מוגבלת. הוא שאב הנאה עצומה מספר טוב או סרט, לימוד שפה זרה, ישיבה בחדר מול החלון המשקיף אל הים הרחב ובידו בקבוק בירה, כשמוסיקה רועמת ברקע. ועוד ארוכה רשימת ההנאות.

כישוריו כמהנדס כימאי מצאו להם ביטוי גם ברקיחה מקצועית של ריבות, אותן חלק בנדיבות עם בני המשפחה ועם חברים רבים, והמקרר של כל אחד מאיתנו עדיין גדוש בריבות אלה.

נדיב ושופע היה, מוכן תמיד לעשות למען משפחתו, בדרכו שלו, דבר לא היה קשה מדי עבורו ומעולם לא נתקלנו בסירוב.

פסח היה קשור בנימי נפשו לקיבוץ, לאורח החיים הקיבוצי, לתעשייה הביטחונית וגם למדינה, למרות הביקורת שהיתה לו בשנים האחרונות. הוא חי חיים ארוכים ומלאים בתחושה של משמעות רבה ועשייה, מלווה בסיפוק עמוק וגאווה.

כשנפטר אמרנו, "פסח ידע לחיות וידע גם איך להיפרד".

ואנחנו נפרדים באהבה.
_____________________________________________________________________________________

מאחר וכולם עושים הערב סדר פסח,

ואנחנו עושים מהסדר יומולדת לפסח,

אז אנחנו מרימים כוס ראשונה – כוס האביב - לכבוד פסח. האיש.

האיש שהוא כל כך עתיק שלא ברור אם הוא נקרא על שם החג, או שהחג נקרא על שמו.

האיש שכולנו יודעים שלמעשה נכח ביציאת מצרים – וזה הדבר היחיד שהוא מתבייש לספר עליו.

האיש שאף פעם לא הלך בתלם – ותמיד הראה לנו את הדרך.

האיש שהוא צירוף בלתי אפשרי בין איינשטיין ופּוּ – וממנו למדנו שבכל זאת לימודים יותר חשובים מאוכל (טוב, לא תמיד...)

האיש שיודע כל מה שמעניין – כי מה שהוא לא יודע, פשוט לא מעניין.

האיש שמסתפק בשני זוגות מכנסיים קצרים, חולצה אחת וחלון עם נוף – ואת זה לא למדנו...

האיש שלאף רופא אין הסבר טוב לגביו – וגם לנו לא...

האיש שבשביל לספר את סיפורו או לסכם את חייו – צריך יותר מלילה אחד של הגדה,

על פסח.

האיש שהוא אבא, וחם, אבל בעיקר סבא (ביחס של 8:3:3 אגב)

שבזכותו אנחנו, כולנו, מה ומי שאנחנו,

ושהיום, בערך, אתה בן 90, 

וכשהילדים שלך בני פלוס מינוס 50

והנכדים בין 10 ל- 30

מותר אפילו לפסחוביצ'ים להגיד לך – אתה האיש שאנחנו אוהבים!

וכולנו, סבא פסח, מאחלים לך עוד הרבה ימים שמחים, עשירים ומאושרים

ואם תחליט - אז גם מעבר למאה ועשרים.

והוא החליט כנראה, שלא...

(ברכה שכתב עודד בשם הילדים ליומולדת ה- 90)  
_____________________________________________________________________________

סבא,

היה נחמד להכיר אותך.

הדבר שהכי אהבתי אצלך זה לחלוק איתך את הידע הנרחב שלך והסיפורים הנהדרים שלך.

הייתי שמח אם הייתַ יכול להישאר יותר, אבל כנראה שזה לא הסתדר.

אז נתראה עוד 90 שנה בערך,

באהבה,
תימור
_____________________________________________________________________________________

לסבא

עכשיו, כשאנחנו בתאילנד, החלטתי לכתוב לך את המכתב הזה, שאני רוצה לכתוב מגיל 8. אני יודעת ששנינו לא בדיוק אנשים של רגשות, אז שלחתי לך אותו כשאנחנו רחוקים.

רציתי להגיד לך שבעיני אתה אדם מדהים. יצרן ריבות מומחה, ובכלל אלוף במטבח. נחמד לכל האנשים. אתה תמיד שמח (או לפחות נראה ככה). אתה מאוד חכם. נכון, לפעמים הנאומים שלך קצת משעממים, ולפעמים אתה חופר. אבל הנאומים האלה, הסיפורים, פשוט מרתקים. הרי אתה כל כך חכם, יש לך כל כך הרבה נסיון חיים, עברת כל כך הרבה דברים... לדעתי אתה חייב לכתוב ספר.

גם רציתי לומר לך שאני אוהבת אותך. לא הייתי מחליפה אותך אפילו לא תמורת כל הכסף שבעולם. ולמה? כי אתה פשוט סבא. סבא שלי. כמו שלא הייתי מחליפה את אמא או אבא או תימור.

שנינו יודעים שאתה מתקרב למוות. אני חושבת שזה כבר לא סוד. מישהו בן 91 וחצי אמור להשלים עם זה כבר. אני רוצה לשתף אותך קצת לגבי איך אני ארגיש כשתמות. זה יהיה מוזר ללכת ליד הבית שלך ולדעת שמישהו אחר גר שם. זה יהיה מוזר ללכת להלוויה שלך. זה יהיה מוזר לקבור אותך. זה יהיה מוזר לא לבוא אליך. לא לשמוע בהתלהבות על מה ראית או שמעת או מה קרה לך. יהיה מוזר לדעת שאתה לא נמצא. כשתמות כל העולם ייראה אחרת.

סבא, במילים אחרות, אני רוצה להגיד לך שאתה חשוב לי. שאסור לך למות. אל מי אני אלך כשאני אריב עם ההורים כשלא תהיה פה??

מי יהיה גאה בי בכל מצב אם לא אתה??

מי יהיה במקומך??

אף אחד. כי סבא יש רק אחד.

סבא, יש אנשים שאחרי שהם מקבלים מכתבים כאלה הם מרגישים סגירת מעגל, ומרגישים שהם  מוכנים לעזוב את העולם, וכך הם עושים. אני לא מסכימה לך. החלטתי סוף סוף לכתוב כי אתה כבר ממש זקן. אבל זה לא אומר שמותר לך ללכת. אני רוצה שתישאר פה להתגאות בי כשאני מסיימת ביה"ס בהצטיינות. כשאני מתגייסת לצבא. כשאני מתקבלת לאוניברסיטה.

אני חושבת שכבר אמרתי את כל מה שאפשר. אז נתראה בעוד חודש.

מעֹמר