אמא שלנו,

אספנית של צדפים ונוצות, פזרנית של חיוכים ואהבה. מבחוץ תמה וצחקנית, מבפנים מפוכחת עד אימה. אדישה למותרות ויוקרה, נהנית עד תום מהדברים שאין להם מחיר: טעם הפרי הראשון בעונה, ריח ההדסים בגינה של אבא, בוקר יפה בין ים וכרמל, ביקור של אחד מאוהביה הרבים.

אמא נולדה וגדלה ברובע ברוקלין בניו יורק, מוקפת במשפחה מסורתית חמה ובשפע חברות וחברים. היא זכתה לחינוך המעולה שהעניקה ניו יורק לתושביה בשנים ההן מהגן ועד לקולג', בו סיימה תואר ראשון בחינוך. בחופשה שלפני שנת הלימודים האחרונה הגיעה לארץ לביקור והתאהבה שלוש התאהבויות ששינו את חייה: בישראל הקטנה של שנות החמישים, בירושלים, ובאבא הקיבוצניק. לאחר שנת געגועים בה סיימה את לימודיה בניו יורק, התחתנו אבא ואמא בארה"ב, טיילו מחוף לחוף ובאירופה והגיעו לקיבוץ אפק, שם נולדו שוקי ורון. לאחר כשנתיים החליטו לעבור למעגן מיכאל, ופה נולדו רביב, גליה ואמיר.
אמא עבדה שנים רבות כמטפלת בפעוטות. את הסבלנות, האהבה והידע שלה הרעיפה בשמחה על דורות של קטנטנים. כשעייפה למדה ריפוי בעיסוק ועבדה במועדון הורים, משם המשיכה לפלסאון עד פרישתה, ואז מצאה בית חם ותחושת ערך ב"בד בבד".

לאמא היה ידע רחב ומקיף, תולדה של לימוד בלתי פוסק: באוניברסיטה הפתוחה, בהרצאות, בסיורים וטיולים, ומתוך אהבת הקריאה שלה והתעניינותה הבלתי נדלית בסובבים אותה.
ביתה היה בית פתוח, היא אימצה בחום בני חברות נוער, תלמידי אולפן ומתנדבים, ומבקרים הגיעו אליה מקרוב ומרחוק: בני משפחה לדורותיהם, עם ובלי קרבת דם, חברות ילדות וחברים שרכשה במרוצת השנים.
כל מי שנכנס זכה לשמחתה הבלתי מסויגת ולאירוח אוהב.

לפני אחת עשרה שנה איבדה את שוקי, אחינו הבכור. היא היתה נחושה לא ליפול לנטל או לשקוע במרה שחורה: הוא הספיק כל כך הרבה בחייו הקצרים, אמרה, אני פשוט מתגעגעת, והמשיכה להעניק מאהבתה ומרצה לסובבים אותה. היא הביטה ביאוש ובעצב בעיניים פקוחות, ובחרה לראות רק את הטוב, היפה והמאיר פנים.

אסיים בתמונה מהזיכרון: אמא, כבת שישים, יושבת מתחת לעץ הגדול שלפני הבית וקוראת בספר. לידה בעגלה, ישנה בשקט נכדתה התינוקת, יעל. הנה באחת דמותה וחייה: העולם הגדול מקופל בין דפי הספר, אהבתה הפשוטה והגלויה פה קרוב, תחת ענפי העץ הירוק.

תודה אמא, על כל האהבה. נוחי בשלום.
המשפחה

------------------------------------------------------------------------------------

זהבה,

כשישבנו השבוע, מישהו אמר שלמעט מאוד אנשים מתאים השם כפי ששמה של זהבה התאים לה.

זהבה לא הייתה אישה פשוטה אבל היא בחרה לחיות חיים של פשטות. זהבה אהבה את הבחירות שלה – אהבה את יצחק, אהבה את המשפחה, אהבה את חייה בישראל ואהבה את הקיבוץ. אהבתה לא תמה באלה. היא אהבה את הפריחה, אהבה את הים, אהבה לדעת שגם ביום שישי הזה יהיה בראנץ'. היא אהבה להרחיב את אופקיה דרך הרצאות, קריאה וניגון. חיים של פשטות לא אומר לחיות בלי, אלא לחיות עם כל אלה ועוד. כמה נדיר לחיות בפשטות.

החיוך של זהבה היה רחב כמו הלב. הלב היה פתוח כמו הבית. מי שנמצא הרי גם הוא/היא שייך.

רחל ואני נפגשנו עם זהבה לפני יותר מ- 34 שנה. היא הודיעה לנו שמשפחת לרך תאמץ אותנו. במשך השנים נרקמו יחסי משפחה – בעבודה בבננות, באכילת בייגלה ופטריות, בטיולים, בחגים ובלידת נכדים. לא מצהירים בגדול, עושים את הדברים הקטנים והנה יוצא גדול ועמוק.
הילדים שלנו קראו לזהבה "ספתה". השם לא היה על הבסיס הביולוגי המוכר, אלא על בסיס ההתגייסות התמידית, הנוכחות הלבבית והפשטות שבקבלה. היא טיפלה בילדינו/נכדיה כתינוקות, הכינה ברכות לכל ימי ההולדת, רקדה בחגי המחזור ונסעה לבדה לבר המצווה של אלון בארה"ב. כולנו אסירי תודה.
אמנם רחל ואני לא קראנו לזהבה אימא אבל עבורנו היא מילאה כל השנים את אותם התפקידים ואולי בשקט ובמאמר מוסגר היה לעתים משהו יותר נוח מהורים ביולוגיים – ההתגייסות של זהבה הייתה די טוטלית ליד היעדר די טוטלי של אמירות הוריות. דומני שיש מה ללמוד ממנה בתחום זה.

זהבה, אני יודע שהיית בוחרת לא לשמוע על תחושת האובדן, הכאב והעצב. לא רצית להעיק או להטריד. בשבועיים האחרונים הייתה לנו תחושה שלאט לאט את נמוגה. אמנם שמרת על החיוך כמעט עד הסוף, שמרת על הברק בשיחה כמעט עד הסוף ונמשכה ההתעניינות בבני אדם ובעולם מסביב. לא נראה שהתייסרת. הייתה תחושה שאת הולכת במנהרה ומתרחקת, דמותך קטנה ואז נכבית רוחך באמצע הלילה בשקט ובדממה. ונותרנו מחפשי חיוכך ומתגעגעים לנוכחותך.

 מיכה באלף

------------------------------------------------------------------------------------

זהבה היקרה,

זכיתי בחיי לליווי של נשים נפלאות, כל אחת שונה ומכל אחת אני לוקחת משהו אחר. ממך אני לוקחת כל כך הרבה דברים שניתן להכניס לתיק הצידה לדרך שלי, חיוך, אמונה בסיסית בנפש האדם, חיבור ואהבה לארץ הזו, מחויבות למשפחה, פשטות, סקרנות ואופטימיות אין-קץ. אני נוצרת בלבי דבר אחד שכיום אני מבינה כמה הוא משמעותי, את יכולתך ליהנות ולהעריך את הדברים הקטנים. יכולת לספר לי על הטיול הנפלא שעשית עם דינה בים, על ספר טוב, על ארוחת צהריים ממושכת עם איתמר, הרצאה, טיול במקום שלא הכרת – וכשאת מספרת העיניים שלך בורקות, חיוך רחב עולה על שפתיך, ודברי שבח בפיך. אני מקווה לזכור זאת תמיד, שחיינו מורכבים גם מהמון רגעים קטנים ונפלאים, מעין אוצרות בדרך שאין לזלזל בחשיבותם.
אלון, נועה ואני זכינו שיהיו לנו שלוש סבתות, שתיים ביולוגיות והאחת ללא קשר דם, אך עם אהבה אדירה.  את לקחת תחת כנפיך את מי שהם נכדיך במובן המסורתי והן אותנו. את הורינו את אימצת במלוא מובן המילה והיית להם עוגן ובית בארץ חדשה, את ידעת מהי משמעותו של מעבר כה גדול. גם כאשר כבר הכירו הורינו את ישראל, התאקלמו בקיבוץ ורכשו את השפה, לא התרחקת, אלא רק חיזקת את הלולאות המקשרות ביניכם. את ליווית אותנו תמיד - בכל לידה, באירוע משפחתי, בארוחות שישי וחג, בשמירה על הילדים, בעזרה לאמא לאחר התאונה - את תמיד שם איתנו.
זהבה היקרה, תחסרי לנו מאוד. תודה על כל מה שנתת ומי שאת.

הנכדים ממשפחת באלף - נועה, אלון ותמנה


----------------------------------------------------------------------------------------------------

I wondered about Zehava, two years ago when she had a hospital stay. How come she didn’t have any pain? It was physically impossible not to experience pain after the kind of surgery she went through. Well, she didn’t have pain, or she lived her days as if pain doesn’t exist.

How is that possible? How is it possible to be so strong, Zehava? How is it possible to be so strong and gentle at the same time?

 Zehava was very generous shedding her light on anyone and everyone. She certainly shed a lot of it on me; with her stories, her grace, ever lasting hunger for learning, and an ever lasting joy of sharing, but mostly her amazing ability to extract the good and the light side out of a most disastrous situation.  

 She told me once that she is proud of the relationships her children have with each other. She said: “They are always there for each other, and they genuinely enjoy each other’s company. I must have done a good job Oya!” Yes, excellent job, Zehava!

You left the most incredible inheritance to your children and to me - the simplest, yet highest of values, something money cannot buy. Thank you for the wealth you left us with.

 Now that I am saying goodbye to Zehava and sending her to her new journey, I want to say:

 Thank you Zehava for giving Reviv to me!

Thank you for giving a family to me that I am proud of.

Thank you for honoring me, my mother during her visit, and my entire family.

Thank you for honoring my life.

So long!

Oya Elmastasoglu

 


קשרי משפחה

בעלה יצחק לרך
בנה שוקי לרך