יצחק שלי / ציפ
דרך ארוכה עשינו יחד, חיים שלמים.
חשוב לי מאד שהחברים שלא הכירו אותך, יצחק, שנים רבות, ידעו איזה אדם היית, איזה חבר קיבוץ נאמן, מסור עד אין קץ, רב פעלים, חושב, מביע דעותיו, נותן עד בלי די ולא מוותר ולו לרגע על אמונותיו וחלומותיו.
היינו רק בני 14 כאשר התנתקנו ממשפחותינו
וב- 1939 עלינו ארצה.
הבית הראשון במולדת היה בצפון תלפיות ועם נערים בני גילנו התחלנו להתגבש לקבוצה, ללמוד עברית. כאשר עזבנו את תלפיות, המשכנו לקבל את החינוך לאהבת הארץ ולעבודה כחברת נוער מגובשת עד מאד, בקיבוץ עין גב.
בפרדס חנה הצטרף הנוער שלנו, נוער א', אל קבוצת הצופים ועמם הגענו לרחובות, שם חיינו בקיבוץ שייעודו העיקרי היה העבודה במפעל התחמושת המחתרתי. אתה, יצחק, עבדת אז בדייג. ב- 1949 עלינו לאדמות יישוב הקבע שלנו והקמנו את קיבוץ מעגן מיכאל.
זכויות רבות יש לך, יצחק, כאחד ממייסדי מעגן מיכאל - גם במיקומו הגאוגרפי של הקיבוץ וגם באופיו החברתי, האידאליסטי.
הזכות העיקרית שלך, יצחק, היא בכך שכאשר התאחדנו עם הצופים, רצינו להתיישב ב'בטחה', צפונית לעין גב כדי לפתח את הדייג בכנרת. כאשר היינו צריכים להיפרד מן החלום להקים קיבוץ ב'בטחה', העמדת לחברי נוער א' והצופים תנאי, 'לכבוש את העבודה בים', ואכן החברים קיבלו את דעתך והוחלט, אחרי דיונים רבים, להתיישב ליד הים, במקום שבחרנו לקרוא לו קיבוץ מעגן מיכאל ולהתפרנס מן הדיג בים.
מלחמה זו שלך, יצחק, על כיבוש הים, מלמדת יותר מכל על אופייך. היית אידאליסט ללא פשרות, ישר דרך. פיך ולבבך היו שווים, כל עבודה שבה בחרת לעבוד סחפה אותך להשקיע בה מבוקר ועד ליל, היית אדם כל כך צנוע ומסתפק במועט הנלחם באומץ ציבורי ובלהט רב על דעותיו.
אספות הקיבוץ היו חשובות לך עד מאד והצגת בהן את עמדותיך. עשית זאת בצורה מדויקת ומושחזת וישירה. גם אם היית קול יחיד, היית נלחם על דעותיך, היית נלחם על זכותך להשמיען.
הנתינה שלך, יצחק, כחבר קיבוץ לקיבוץ, הייתה נתינה טוטלית. קודם כל דרשת מעצמך ללא שום פשרה וללא עיגול פינות. בכל המקומות בהם עבדת, היית עובד מסור ואחראי מאין כמוהו, כך בעבודתך בדיג, כך בענף העדר שהקמת - ענף ששאב אליו בזכותך ילדי קיבוץ רבים שלמדו ממך מסירות ואחריות מהי. מן העדר בחרת לעבור ולעבוד בטיפוח והפרחת הנוי של בית הספר האזורי, שהוקם על החולות בדרך לים. אתה, יצחק, שתלת בבית הספר את פינות החמד, נטעת את עצי הדקלים במאמץ אין קץ וטיפחת את הדשאים הרחבים שבו, וכולם מוסיפים נוי לבית הספר האזורי עד היום הזה.
יצחק, היו לך צדדים כל כך יפים ונפשך הייתה נפש טהורה. היית אדם יוצר, מספר, שר, מצייר וכותב, ידעת ליהנות מפרח יפה וחיה אצילית ונאה.
אני רוצה לספר עליך עוד דבר אחד, למי שאולי כבר אינו זוכר, ולמי שכלל לא הכיר צד זה, שכל כך היה מודגש באופייך: יצחק, ידעת לצחוק. בחג הפורים שפעה ממך שמחת חיים ואהבת כל כך לצחוק ולהצחיק, להיות מנחה הערב, השחקן המרכזי, ולשמח את כולם 'עד דלא ידע'. תמיד דאגת לתחפושות מתאימות וראויות ועשית את הכל באהבה, ביצירתיות ובחוש הומור נפלאים.
בשנים האחרונות, יצחק שלי, היית מטופל ועטוף במעטפת חמה של כל המשפחה ובעיקר דאג לכל צרכיך רומל, שהבין לנפשך, יצא עמך לטיולים סובבי הקיבוץ, שיחק וצפה עמך בטלוויזיה. אנחנו כולנו, כל המשפחה, הבנות והנכדים, יודעים להעריך את אהבתך, רומל, ליצחק, ויודעים שיצחק זכה בשנים אחרונות טובות ומכבדות גם הרבה בזכותך, תודה רבה!
דרך ארוכה, יצחק, עשינו אתה ואני ביחד, חיים שלמים, הקמנו משפחה לתפארת שאנו גאים בה מאד, שלש בנות, תשעה נכדים וחמישה נינים.
יצחק אהובי, אנחנו לא נפרדנו אף פעם וגם היום איננו נפרדים, אתה תמיד היית ותהיה עמי ולצדי.
ציפ.
--------------------------------------------------------------------------------
אחי הגדול / מריימי
יצחק שלי – אחי הגדול הלך לעולמו וכך נותרתי אני לספר את תולדותינו.
נולדנו בברלין למשפחה אמידה . מוקדם מאד הורי הפכו להיות ציונים. הם הלכו לכינוסים שבהם סיפרו על הארץ. כל חינוכנו כוון לציונות. שנינו נשלחנו לבית ספר תאודור הרצל, שהיה למרבה האירוניה באדולף היטלר פלץ.
יצחק היה חניך נלהב בתנועת הנוער הבונים. כשלא הלך לפעולות בתנועה, בילינו זמן רב בגן החיות המדהים של ברלין, שם היה לנו מנוי קבוע.
הניסיונות החקלאיים הראשונים של יצחק היו בבית. גידלנו קנריות ודגי נוי ואפילו עגבניות גדלו באדניות של מרפסת המטבח.
ב- 1936, הורי ביקרו בפלסטינה כדי לבדוק את אפשרויות ההגירה. בשובם החלו לטפל במרץ בהשגת רישיונות לעליה, שניתנו אז במשורה.
המצב בגרמניה נעשה יותר ויותר מתוח. בינתיים, יצחק הגיע לגיל בר המצווה ונפתחה אפשרות לשלוח אותו ארצה במסגרת עליית הנוער. את בר המצווה חגגנו עוד בבית הכנסת בברלין יחד עם שני חבריו הטובים ביותר, התאומים שאול ויוסף יעקב. הרב שערך את הטקס השתומם לרגע, איך זה שיש 3 נערים ורק שני אבות.
עברה עוד שנה ובגיל 14 יצחק נפרד ממשפחתו ומביתו, בלי לדעת שזו פרידה סופית מאביו. אבא נפטר ביום שקיבלנו את רישיונות העלייה ארצה.
כאן נפרדו דרכינו לשנים רבות ולכן את המשך תולדות חייו לא אני יכולה לספר. אציין רק בקיצור את התחנות השונות בדרכו בארץ.
ראשית - חוות הנוער בצפון תלפיות, מתלפיות הכשרה בעין גב ומשם לפרדס חנה, האיחוד עם הצופים ואז לרחובות ולבסוף יסוּד מעגן מיכאל.
הוא היה עקבי באהבתו את האדמה, בעין גב עבד בנוי ומשם גם צמח הרעיון של קיבוץ ימי. קשיי העבודה מעולם לא הרתיעו אותו, מקובל ואהוב בכל מקום, משעשע, מספר בדיחות, ארטיסט ומופיע בכל חג בקיבוץ. כל זאת עד אשר חלה.
לאט לאט איבד יצחק את כוחו ונזקק לעזרה.
אני רוצה לציין את רומל, שהצליח ליצור עם יצחק בשנים האחרונות יחסי אהבה של ממש וכמובן את ציפ, שידעה בכל עת להגיש עזרה, למצוא תעסוקה ולגייס את כל המשפחה לשמח את ליבו של יצחק.
נוח בשלום, אח גדול, ושינעמו לך רגבי אדמתך.
--------------------------------------------------------------------------------
סבאל'ה שלי / טל
הפרידה שלך מאתנו מציפה אותי בזיכרונות טובים ומתוקים.
אני זוכרת איך, בימים שאחרי הגשם, היינו יוצאים ביחד לקטוף פטריות על סוללות בריכות הדגים ובכל מיני מקומות אחרים. איך לימדת אותי להבדיל בין פקועה, נרתיקון דביק ואורניות.
אני זוכרת איך הייתי יושבת אתך בסלון, אצלכם בבית, והיית מצייר לי כל דבר שרק ביקשתי.
אני זוכרת שהייתי מצטרפת אליך לבית הספר האזורי בתקופה שהיית "גנניה" הגנן. הייתי נוסעת אתך על הטרקטור הקטן ומטיילת על הדשאים לחפש "אוצרות" (עט, מחדד והכי כיף קלמר) שהחבר'ה שכחו.
לימדת אותי איך לאכול שוקולד טוב. היית אומר "לשים בפה ולמצוץ לאט לאט עד שיימס".
סבאל'ה – היית איש חזק, דעתן, חרוץ ומאוד נדיב. השרשת בנו את כל הערכים הכל-כך חשובים האלו.
כבר לא מעט שנים שהנפש והגוף בגדו בך. אבדו שמחת החיים והעוצמות האדירות שכל כך אפיינו אותך. לאט לאט, עם השנים, שקעת לעולמך ולא תמיד ידענו כמה אתה מחובר לעולמנו.
רומל הצטרף לעזרתה של סבתא בשנים האחרונות. היה ברור שזכית לטיפול הכי טוב ומסור שאפשר היה לבקש.
סבתא לא ויתרה עליך ולו לשנייה אחת. הנאמנות הטוטאלית, המסירות, הדאגה והאהבה – כל אלו ראויים להערצה. זכית באישה יחידה במינה. הקשר של סבתא עם הנינים והנינות חזק ומרגש. אני בטוחה שכולנו יחד, כל המשפחה, ניתן לסבתא הרבה כוחות כדי להמשיך הלאה וליהנות ממה שביחד יצרתם.
סבא – אם במקרה יש משהו ביום שאחרי... אני מקווה שאתה יוצא עם הסוס לרכיבה במרעה גדול וירוק, ולהפסקה אתה יושב עם כוסית ויסקי, אוכל גבינה מסריחה ונתח בשר עסיסי ושוב – נהנה מאותם הדברים שכל כך אהבת.
מאושרת שנפרדת מאתנו בשקט, בלי כאב ועם הרבה כבוד.
אוהבת אותך המון, סבא שלי,
שלך – נכדתך טל (בשם הנכדים).
--------------------------------------------------------------------------------
הדוד יצחק / אבישי
בביתה של הדודה ציפ תמונה של איציק, שנמצאה לא מזמן, כשהוא צעיר, לבוש בגדי שבת, בלוריתו מסודרת והוא רכוב על סוסה יפה ומצוחצחת, זקוף יד שמאל צמודה לגוף, העקבים במקומם, כמו שלמד בקורס הרכיבה בעכו, מוביל כנראה את תהלוכת חג השבועות.
כך אני רוצה לזכור אותו את הדוד, הדוד של ילדותי ונעוריי, דוגמא ומופת לכל שחשבתי שצריך להיות בקיבוץ, בעבודה בארץ הזאת.
אחד שדרכו ברורה לו והוא מקים הלכה למעשה את האידאלים בהם הוא מאמין ועל פיהם חי.
הדוד יצחק מזיכרונות הילדות הראשונים שלי, ברכת הירוקת בפרדס בגבעת הקיבוצים, כשאני בן שלוש או ארבע, נאחז בגבו בכל כוחי כדי לא לטבוע, הוא והדודה בביקורים במעלה החמישה, כשהם מביאים איתם ניחוח של ים ודגים שלא ידענו כמותם ואחר כך, כמובן, העדר, שהפך להיות אצלי כילד חזות הכל.
להגיע בחופש למעגן מיכאל כדי להשכים ולצאת עם איציק לעבודה בעדר, בכל חופש ובכל הזדמנות ולו ליום או יומיים.
כמה מחבריי הטובים עד עצם היום הזה הם מחבורת ילדי העדר. איציק ידע, בדרכו, להתייחס ולדבר אל הילדים ובני הנוער בגובה העיניים ולתת את ההרגשה של שותפות ואחריות בכל הנעשה בענף, ויצר אוירה משפחתית שהפכה למסורת בענף וחלק נכבד מהיותו אבן שואבת לצעירים, ילדים ובני נוער - בנוסף לקסם שהיה בבקר הברהמה הפראי, שטחי המרעה בביצה ועל ההר, וכמובן הסוסים.
במחשבה לאחור, אני מתפעל מהאופן שבו הסביר, שיתף, שאל לדעתי והקשיב כשבעצם זו היתה דרכו ללמד ולהקנות לי בצורה מעמיקה ויסודית את יסודות המקצוע.
היינו יושבים לאחר יום העבודה בשדה, או בהפסקת הצהריים בכוך שאילתר בעליית הגג, מוקפים בירחונים של התאחדות הברהמה האמריקאית, מעשנים דפנה ושותים קפה בכוסות פלסטיק ואני בן 14 או 15, והדוד מרצה את רעיונותיו ותכניותיו כשהוא שואל לדעתי ונותן את ההרגשה שהיא נחשבת.
אני רוצה לזכור את איציק של השנים ההן, את הדייג, הבוקר, האדם הנהדר והאמיתי שהיה הדוד בהא הידיעה.
--------------------------------------------------------------------------------
איציק שמלינסקי היה הדייג הראשון של קיבוצנו / בוריס
איציק שמלינסקי היה הדייג הראשון של קיבוצנו.
אם תרדו במדרגות מחדר האוכל, תראו בקומת הקרקע תמונות מעברנו ובאחת מהן בולט יצחק עם החיוך שלו וכך אני זוכר אותו: יפה, חזק וצעיר כשהוא קלט אותי בדייג, בעין גב, בסוף שנת 1944.
בגרירת רשת הג'רף, בחופי הכנרת, היה יצחק תמיד מושך את החלק הכבד, את העופרת.
יצא לי לחתור בעמידה בַּבַּרְקָה כמספר שניים מאחוריו והתאמצתי מאוד לחקות את תנועותיו הקצובות להנעת הסירה בעת מתיחת רשת הסָקָלֵבָה ואילו שימע, המדריך היגוסלבי, ידע שעכשיו, אם נצליח להקיף את להקת הסרדינים או לאו, הכל תלוי בתנועות הנכונות של יצחק.
היינו מאוד גאים על כך שאחד מחברינו כבר היה ממש דייג ותיק ומפקידים בידיו את המשוט הראשון.
עד לחודשים האחרונים, כשהיינו נפגשים – יצחק, רומל ואני – על אם הדרך או ליד הצריף של סיוון, היינו מחליפים דברים באיטלקית שלמדנו ממדריכינו בדייג:
Adios, Capitano,
Chao chao, Itshak.
קשרי משפחה
אמו אדיט שמלינסקי
אשתו ------ ציפורה שומרון