תושי - קורות חיים
לתינוקת שנולדה לפני כמעט 88 שנים בבית מאס, באוברינג-שטראסה שבקלן, קראו סבא וסבתא שלנו אווה דורותיה. את השם הראשון בחר סבא והשני היה חשוב לסבתא, לכבודם של הרמן ודורותיאה, או ליתר דיוק לכבודו של גתה שכתב עליהם, הנערץ עליה.
בתכלס קראו לה אוושן או אֶה, אבל גם זה רק לתשע שנים, עד שנת 1933 שבה עשתה המשפחה, לאחר חרם ה-1 באפריל, את מה שתכננה לעשות מזמן - לעלות לפלסטינה.
כשירדה אֶה מהסירה החתוּרה בידי פועל נמל ערבי אל רציף נמל חיפה, שהיה אז בתהליכי לידה מתקדמים, נישקה את אדמת הארץ המובטחת. מכאן תנסה אֶה, שבחרה להיות נתניה (התרגום שהוצע לדורותיאה ונשמע לה יותר מחוה) להפוך לצברית גמורה ולעולם לא לִסוב אל גרמניה שהותירה מאחור. למחרת, לאור השמש האסיאתית, גדלה עוד יותר התלהבותה של נתניה מארצה החדשה כשראתה שלשות גמלים, נהוגות בידי ערבים ועמוסות בחומרי בניין, פוסעות ברחוב הרצל כדי לבנות שלמת בטון ומלט ב"הדר".
בעקבות החברוֹת בבית הספר הריאלי שבו החלה ללמוד בכיתה ד', הגיעה ל"צופים" (וזה לאחר שהסתבר לה שהמודעה שראתה שבועיים קודם לכן, שהזמינה ילדים לבוא לצופים, כוונה לבנים ובנות כאחת), אז גם הועתק שמה בגלגול מורכב לתושי. ההצטרפות הזו לצופים, חזרה תושי שוב ושוב, קבעה את הכיוון שבו ינועו חייה קדימה, ואל הפעילות וההדרכה שכבשו אותה יתווספו בשנות הנעורים, שהיו גם שנות המלחמה באירופה, תורנויות בתחנת האיתות של "ההגנה" על הכרמל.
כשהגיעה לכיתה י"א יצאה עם חבריה לצופים לשנת עבודה בבית-השיטה, שגרמה להדבקתם בחיידק הקיבוצי, והובילה אותה להיות בין 22 הצופים שהכריזו בשבועות 1941 במחצבת בית-השיטה על רצונם ללכת להתיישבות חלוצית, הכרזה שיילדה למעשה את "קבוצת הצופים א'".
ומכאן, לאחר שהשלימה את הלימודים בריאלי, המשיכה להתגלגל עם קבוצת הצופים א' לפרדס-חנה ולרחובות. המוּרעלוּת למדינה שבדרך ולקיבוץ רק התעצמה ליד המכונות שייצרו את כדורי ה-9 מ"מ במכון איילון, 14 מ' עמוק באדמה. הסיפוק והמשמעות שמילאה אותה העבודה בתעשייה הרועשת הזו תפרנס אותה עד סוף ימיה.
בינתיים פגשה בקבוצת הצופים בפרדס-חנה את מנחם, הזכור לטוב ממגרש המשחקים בכרמל (כי איך אפשר היה לשכוח את הילד שכשהיה מגיע למגרש היו עושים שוב "כוחות"). וכשהייתה בת עשרים ושתיים כבר חיבקו באושר גדול את ספי שיקסים אותם תמיד, עד שיאבדו אותו כעבור עשרים ושבע שנים, כשמטוסו יפגע בשקנאי.
לנקודת הקבע כאן בכברה הגיעה עם ענת בת השלושה שבועות בזרועותיה וספי הפעוט, והייתה חלק מהקבוצה שגדלה והתפתחה ויצרה ובנתה לתפארת את מעגן-מיכאל, שהיה תמיד עבורה הכי בית ובצדקת דרכו הקיבוצית האמינה תמיד.
כאן גם נולדו יפתח ורויטל.
ממגוון משלחי היד הקיבוציים שלה נזכיר את ה"סניף", שהיה שמו של בית התינוקות שהחל כסניף של בית התינוקות הקודם והפך לספינת הדגל של תקופת העוללות, עד שהוסב המבנה למזכירות של היום. עבור רבים מחברי הקיבוץ העתידיים היו ידיה החמות והמחוספסות מחומרי הניקוי, התחנה הקיבוצית הראשונה שאליה הגיעו רכים ומקומטים מבית היולדות. הידיים רחצו, החליפו חיתול בד ונענעו ברעשן – עם הרבה אהבה וביטחון. מאוחר יותר ניסתה להכיר לילדים היותר גדולים (שחלקם היו זכורים לה מינקותם) את רזי ידידתה המתמטיקה ולסחוף גם אותם להבין, לאהוב וליהנות ממנה. היקיות המוקפדת שלה שימשה אותה בתפקיד הקיבוצי האחרון שמילאה – לרשום על הדפים הענקיים המשובצים (שלא שיערו שעוד רגע קט יידחקו ע"י תוכנת מחשב ידידותית בהרבה) את שעות העבודה של כל חברי הקיבוץ, מה שנקרא כאן "רישומי עבודה", ובשאר העולם מופקים נתוניהם משעון הנוכחות.
לא תמיד היה קל.
את אבא שלה איבדה כשהייתה רק בת 11. סבא שלנו, שלמרות שלא שמע על כך שכדי לעשות הון קטן בארץ צריך לבוא עם הון גדול מחו"ל, כן הביא הון גדול מחו"ל, אבל תוך זמן קצר איבד אותו לשותף ארצישראלי, שמצא יהודי תם וישר שלא הספיק להסתגל לכללי המשחק החדשים.
הכאב על אובדנו של ספי לא פסק אף פעם.
ואת מנחם איבדה בתאונת דרכים שבה נפצעה.
אבל היא דבקה במסלול החיים ולא נתנה לאבדנים להסיט אותה ממנו. אנחנו יודעים שהיא נלחמה בכל הכוח לשמר את הקיים כדי שלא לשבש את המסלולים שלנו.
תוש תוש אימא שלנו –
כאן, באדמת המקום שאליו הרגשת הכי שייכת, ליד ספי ומנחם אהובי נפשך, מסתיימים החיים שתמיד אמרת שהתנהלו בתקופה שבה היית בוחרת לחיות. הודית על הזכות שנפלה בחלקך, לעשות להקמת המדינה ולהיות בין מקימי הקיבוץ שכל כך אהבת.
נבוא לבקר, אבל לא להרבה זמן ונשתדל לא להשאיר בלגן.
שלך,
ענת, יפתח ורויטל
אפילוג
אימא שלנו ביקשה מזמן שנשמיע בלווייתה את "זמר הפלוגות" (שיר מהשנים ההן של מאבק על המדינה שבדרך). צלילי המארש הפטריוטי הנחוש והנלהב שיקפו את החלום והאמונה הגדולים שלא הועם זוהרם בליבה עד יומה האחרון.
--------------------------------------------------------------------------------
אימא / יפתח
אתמול כשנשמת בכבדות, יצאתי ממך אל הטבע. לנשום מלוא חופניים אוויר. כאילו עבורך.
הייתה שבת אביבית, צלולה ויוצאת דופן ביופייה.
בשמים הזכים ריחפו לאיטם עננים פזורים, גבעות רוחמה האדימו בים של כלניות, שיפוליהן נצבעו צהוב במרבדי סביונים, ובשדות היו גבעולי החיטה הרכים והבריאים נעים בנחת ברוח בוקר וצבעו את כל המרחב בירוק תמים ושלם. שקט היה נסוך סביב סביב.
ממש כמו בימיך הטובים, ממש לא כמו במצבך אתמול.
נשמתי בחוזקה.
את היית כבר במורד הדרך ואני, בראשי כבר רצו תסריטים של פרידה.
מה כבר אפשר לחשוב בזמנים כאלה.
לסכם? מוקדם מדי.
אבא לימד אותנו לראות את מה שיש, לא את מה שאין.
לא תמיד אהבת את הדרך הקלה כביכול והאופטימית של אבא, אבל תודי שבתוך תוכך ידעת תמיד שהוא צדק, אביר נעורייך.
לראות את היש.
עשית את כל חייך בקיבוץ, מקום שהיית בין מקימיו, שראית בו את מפעל חייך ושאהבת אותו בכל לבך.
חווית התרגשויות וחוויות גדולות.
אכן, ידעת צער ושכול מצמית, אך יכולת להרים ראש ולהמשיך במעלה החיים.
את שנותיך האחרונות עשית במקום שאין טוב ממנו, תודות לחברים הנפלאים ולחברה המיוחדת הזאת במעגן מיכאל.
הזדקנת בכבוד, בשפע ומוקפת חום ואהבה.
בימיך האחרונים כמעט ולא סבלת, וגם לא הספקת לדאוג ולהבין את חומרת המצב.
מרבית נכדייך זכו להגיע השבוע ולפקוד את מיטתך ולהיפרד. גם נוגה האהובה הגיעה לתת לך חיבוק.
טופלת בכבוד ובשקט, בידיים טובות ומתחשבות.
אמת, בשנה האחרונה התחלת לתת סימנים אבל הצלחת לשמר את כל נכסייך איתך - הזיכרון הנדיר, הסקרנות, הפרטיות, התמימות; גאוותך במשפחתך; זכרו של ספי, בנך.
הגיע זמנך.
חמקת באלגנטיות וכמעט ללא פגע מכיעורה של הזקנה וממפח הנפש של סוף הדרך.
נוחי, נוחי אימא.
אנו מחבקים אותך חזק.
יפתח
קשרי משפחה
בעלה מנחם לוין
בנה ספי לוין