גל שלנו

גל שפירא

גל עלה עם משפחתו מבלארוס באפריל 91'. למעגן מיכאל הגיע בספטמבר של אותה שנה עם בני כתת "ענבר" – חברת נוער של עולים מרוסיה. בני הכתה אומצו ע"י משפחות ולמדו בבי"ס "חוף כרמל" כתות י – י"ב.
ליוו אותם בנאמנות פולינה ואליס ברנט.
גל אומץ במשפחתנו. לאחר סיום בי"ס עבר למעמד של חיל קשור והיה מגיע בחופשות במשך כל שירותו הצבאי. הוא אהב מאוד את המקום ושמר על קשרים הדוקים עם חבריו כאן.
בערב בו נודע לנו שגל נהרג ישבנו יחד רותם, ניר ברוך ואני, התבוננו בתמונות שבאלבום והעלנו זיכרונות מימיו הראשונים בביתנו.
תמונה ראשונה - טיול משפחות, רותם בת ה- 4 הצליחה להפוך אותך לסוס הפרטי שלה ושניכם מלאי חיוכים. אתה כמובן לא מתלונן על המשקל העודף.
תמונה מתוך הדמיון - נער נמוך קומה, שחור שער ומתולתל מגיע הביתה כל יום ב-5.00 בדיוק (כי כך פולינה אמרה שצריך..), אומר שלום שקט וניגש למחשב. ב-7.00 קם, "שלום" מנומס והולך. וכך יום אחר יום לאורך כמעט שנה, היית חלק ממשפחתנו הקטנה שייך ושאינו שייך. לומד להכיר אותנו בדרכך הצנועה והמכבדת כל כך.
תמונה חדשה - אבא ואמא באים לביקור בקיבוץ. בטבעיות אתה מדלג ומגשר בין פער הגילים והתרבויות עובר מרוסית לעברית, מפרש ומסביר כי "כאן נוהגים אחרת".
שנה עוברת ואתה כבר אחד משלנו. מגיע עם המשפחה המורחבת לארוחות שבת אצל סבתא גסטי, מקשיב ומביע דעותיך בשיחות, משתתף בשמחות ואירועים משפחתיים.
השיא בחג המחזור בסיום י"ב . אנחנו כל כך גאים להיות המשפחה שלך, לרקוד יחדיו בשרשרת הדורות.
תמונות מאוחרות יותר - התגייסת לצנחנים. טירונות קשה, חורף, קר, ישנים באוהלים ורעבים כל הזמן. אני שולחת חבילות עם ריח של בית ומזון מרוכז. אתה לרגע לא מתייאש "קשה, אבל אני מסתדר" אתה ממהר להרגיע וכמובן מסיים בהצלחה את כל המסלול. השבעה בכותל, באיזו גאווה אתה עונד את כנפי הצניחה וממשיך בשרות ארוך בלבנון ובשטחים. (החברה מהצבא אומרים שהיית העולה היחידי בפלוגה אך יותר ישראלי מהם).
לאחר השחרור, אתה הולך בנתיב בו בחרת ללא הנחות או עזרה כלכלית. נאבק בלימודי המחשב במכללת אשקלון ומשתלב בחברת אבטחה במחסום "ארז". אותה עבודה שגבתה את חייך.
פחות ופחות נפגשים. בכל פעם אני רואה ומתפעלת איך מנער בישן הפכת לגבר רגיש, עדין, עם לב של זהב, ו... מנומס להפליא.
החיים מתחילים לחייך.
בכל פגישה אני שואלת מתי תבוא קצת יותר? אתה ממהר להשיב "עוד מעט יהיה לי יותר זמן".
גל – לא שיערנו שהזמן כה קצר. עוד המון תמונות משותפות רצינו להוסיף באלבום.
תודה שהיית חלק מאתנו.
יהי זכרך ברוך.
אוהבים אותך מאוד
שירי וכל המשפחה

* * *

גל אהובנו!

עלינו יחד, גדלנו יחד, הקיבוץ, חברת נוער.
פָּחַאן שלנו, חבר של כולנו, תמיד עוזר, תומך, מפשר. נער מצחיקן, בדרן ובליין.
יחד הלכנו לצבא. אתה רצת קדימה לצנחנים, לקרבי, לסכנות. תמיד דאגת לשמור על קשר, לאחד את כולנו. יחד בחתונות, בבריתות, בימי הולדת וגם בשעות הקשות.
הלימודים, ההשקעה הגדולה, ההצלחות, האהבה היפה למרינה, הדאגה להורים, למשפחה. בעבודה היית האדם הנכון במקום הכי קשה בעולם, שומר עלינו ועל כולנו. רגיש לסבל האנושי של כולם. קשוב למצוקות.
גל! אתה שלנו, תמיד תישאר בליבנו, בזיכרונות היפים של נעורינו, תמיד תהיה הגיבור שלנו – גיבור של אנושיות מול אכזריות של העולם.
אוהבים אותך,
מחבקים אותך,
שומרים אותך תמיד אתנו.
הענברים, פולינה ואליס.

דברים נוספים

גל.
כל כך קשה לדבר עליך בזמן עבר... זה לא נתפס, זה לא יכול לקרות, זה שקר!...
לשמור על קשר! – זה מה שאתה תמיד אמרת. הכי חשוב זה חברים. אין לנו חברים יותר קרובים...
יכולת לעזוב הכל כדי לשבת מעט אתנו, יכולת לנסוע דרך כל הארץ כדי להגיע לאירוע או סתם מפגש... ואף שמחה לא עברה בלעדיך כי אתה הנשמה של כולנו, אתה הבורג שמחזיק את כולנו. ועכשיו... אין אוויר, לא יכולים להסתכל אחד על השני... פעם אמרת – אתם לא חייבים להזמין אותי לחתונות ולבריתות, אבל אני אבוא בכל מקרה, רוצים אותי או לא, כי אתם חשובים לי. ואתה חשוב לנו ולא בזמן עבר אלא בהווה כי אתה לא יכול להיות בעבר.
...אתה ידעת על כולם הכל, את הסודות הכי כמוסים, אתה דאגת לכולם, תמיד ידעת לתת כתף בדיוק כשהיינו צריכים. אפשר היה לברוח מכולם ולבוא לדבר אתך, אתה ידעת לשים את הדברים במקומם, להבין ולעזור. ועכשיו מה נעשה?.. איך נמשיך?..
אוהב אדם אתה. תמיד אמרת שבמחסום שלך אנשים לא עומדים "ערומים בגשם". גם כשעמדת ליד המחבלת, האמנת שמדובר בעוד אישה קשת יום שרק רוצה להביא קצת אוכל לילדיה. האמונה באנושיות, ובטוב לב היא זו שהרגה אותך.
אי אפשר היה לא לאהוב אותך ואי אפשר להפסיק... אתה איתנו ובליבנו לנצח...
הענברים.