אבא שלנו 

אבא נולד ב15 ביולי 1917 בעיירה שווינציאן שבפלך וילנה שבפולין.
אח צעיר לשמעון, רחל, חיה יוכבד ואטאלה ובן לחנה וזאב.
משפחתו של אבא עסקה בגננות, עיסוק די נדיר אצל יהודים בתקופה הזו.
היו להם 10 דונם אדמה ו- 10 דונם נוספים בחכירה. על 20 דונמים אלה גידלו ירקות ובעיקר מלפפונים.
הגנים שלהם היו ידועים בכל האזור .

אנו זוכרים את אבא כגנן מצטיין. הגינה שלנו
ברח' השרון בבת גלים תמיד פרחה וסיפקה זרי פרחים לשבת, לשכנים ולמכרים .
גם בבית ברח' נחליאלי היה אבא אחראי על הגינה עד לפני כשלוש שנים.
מכל השכנים בגילאים השונים, היה הוא , זקן הבית עובד ומטפח את הגינה .

אבא התייתם מאביו בהיותו בן 4 . אמו חנה עבדה קשה לפרנסת כל המשפחה, ואבא כמו כל אחיו הרגישו מחויבות לעזור תמיד בעבודות השונות ,יחד עם זאת הוא תמיד תאר את חייו עד פרוץ המלחמה כחיים שלווים .
המשפחה הייתה משפחה יהודית אבא זוכר את כל מנהגי החגים היהודיים שנחוגו במשפחתו ומשפחה ציונית. אבא למד עד גיל 10 בתלמוד תורה , אחר כך בבית הספר העממי "תרבות" ובגיל 14 עבר ללמוד בוילנה בסמינר למורים.

אבא ניצול שואה - ב-1941 כאשר פרצו חיילות היטלר לעבר ברית המועצות החלו רדיפות היהודים גם באיזור מגוריו בעזרתם של האוכלוסייה המקומית ובעיקר של הליטאים. כמו כולם גם אבא ומשפחתו נידונו להשפלות ולגזרות ועדיין לא האמינו בגרוע מכל.
פעמיים יצא לאבא להסתתר בעליית גג ולהינצל מהשמדה כאשר באו הגרמנים לקחת יהודים מהגטו, פעם הצליח בעזרת חבר להציל את משפחתו מהשמדה ולהחזירם לגטו, אלא שלא לאורך זמן. אבא איבד את כל משפחתו בשואה את אמו את אחיו, את אחיותיו ואת כל בני משפחתם (בני זוג וילדים ) כולם הושמדו חוץ מאחותו אטאלה אמם של פימה ואירה בני הדודים שלנו .
כילדים אנו זוכרים את האהבה שקרנה מאבא לאחותו. אבא התגעגע לאחותו ומאד רצה לראותה. הפוליטיקה סגרה את האפשרות להתראות , אך מכתבים נכתבו, חבילות נשלחו והועברו תמונות. היה ברור לנו שיש לנו משפחה קרובה בוילנה .
לצערנו אטאלה נפטרה ממחלה לפני שהספיקו להתראות והנחמה היחידה היא בפימה ואירה שגרים היום בישראל ובייחוד בפימה שגר במעגן מיכאל והיה לאבא בשנים האחרונות כבן.

את תקופת המלחמה העביר אבא גם ביערות באזור וילנה. אבא ברח מהגטו עם קבוצת צעירים והצטרף לפרטיזנים. הוא התמחה בעיקר בפיצוץ רכבות של גרמנים.

אחרי המלחמה פגש אבא את אמא , אותה הכיר עוד מסמינר למורים בוילנה . הם החליטו לעלות ארצה. זאבי אחי נולד במחנה המעבר בגרמניה. אמא וזאבי קיבלו סרטיפיקט לעלות ארצה ב-1947 ואבא נתבקש להישאר בגרמניה ולעבוד במסגרת פח"ח (פרטיזנים חיילים חלוצים) במינכן. כאשר הגיע ארצה ב1948 גוייס היישר להילחם במלחמת השיחרור.
ב1949 שוחרר מהצבא, עבד בעבודות שונות, לא עבר זמן רב ומצא עבודה בבנק לאומי, שם עבד עד הפנסיה.

מה אנו זוכרים מבית ההורים?
אנו זוכרים הורים טובים, מסורים שהחליטו בעשר אצבעותיהם להקים בית. בעבודה קשה, חובות כספיים צעד אחר צעד סללו את דרכם ואת דרכנו והעניקו לנו אהבה, ערכים, חינוך והשכלה.
אבא עבד קשה בחוץ אך תמיד בסוף היום היה נרתם לכל עבודות הבית לעזרה לאמא. הוא ידע לנקות, לבשל, לכבס ובעצם לעשות הכל בבית.
אבא הלך היטב וכילדים נגררנו אחריו לכל טיולי סופי השבוע. תמיד היה כדאי בעיניו לעבור את הדרך ברגל במקום לנסוע באוטובוס ואנחנו רצים אחריו.
גם לפני שגרנו בבת גלים היה אבא לוקח אותנו לים, לטייל בכרמל ועוד.

אבא היה איש משפחה נפלא אבא טוב ובעל טוב וסבא נפלא. אבא תמיד היה איש שיחה, סקרן, ויוזם ומוקף במשפחה רחבה ובחברים באהבה רבה.
הנכדים שנולדו הפכו אותם לסבא וסבתא נפלאים, עוזרים, תומכים ואוהבים ואפילו לנינים זכה אבא.

החיים לא פינקו את אבא. הוא נפרד מזאבי אחינו והוא רק בן 43. תקופת חייה האחרונה של אמא היתה קשה ואבא טיפל בה במסירות. איש חזק שתמיד שמר על עצמו ועלינו. הוא עבר את המשברים החדשים ליבו נפגע אך הוא עמד נוכח החיים, איתן, מסתגל, עוזר ואופטימי.

בשנים האחרונות אחרי מות אמא הכיר אבא את מרי. ושמחת החיים שלו פרצה מחדש. מרי ואבא טיילו ובילו כזוג צעיר. ואבא שהיה שחקן שח מדופלם , למד ברידג' והפך גם לשחקן ברידג' . תמיד היה שמח ומרוצה וחי בביתו בבת גלים עצמאי.
בריאותו של אבא הידרדרה והוא לא יכול היה להישאר יותר בבית. למזלנו יכולנו להביאו לבית הסיעודי במעגן מיכאל. למרות הקושי לאבד את העצמאות , אבא עשה גם את זה באצילות נפש צעד אחר צעד. הוא הסתגל לחייו החדשים וחיוכו המקסים שב להאיר את פניו.
אבא טופל ולווה בבית הסיעודי במסירות רבה על ידי צוות גדול אוהב ותומך וכמובן מוקף במשפחה גדולה . לא חסכנו בביקורים וניסינו לתמוך וליהנות עם אבא ככל האפשר.

****************

היתה לאקי ולי הזכות לשבת לידך ששה ימים בימיך האחרונים.
אחרי שזאביק נקטף מבלי יכולת להיפרד וגם אמא עשתה לנו הפתעה אתה נתת לנו הזדמנות לתיקון, הזדמנות להיפרד.
ישבנו מרותקים אוהבים ותמהים, מנסים לעזור ככל יכולתנו.
קיבלנו במתנה ששה ימים של שיעורים באומץ לב, בנחרצות, בהתלבטות ובקבלת החלטות בתנאים קשים, בעדינות בהתחשבות ובחמלה.
למדנו מה הם מעברים. מהי הליכה על חבל דק בין להיות פה ולהיות במקום אחר או בין להיות או לא להיות (לפי אמונתך האתיאיסטית).
למרות יותר מ-90 שנותיך, למרות שהתכוננו ורצונותיך לא באו לנו בהפתעה, חשבנו שאולי ברגע כזה כאשר אתה נאלץ לפרוע את שטר ההחלטה הכל כך קשה ,תשנה את דעתך ותחליט לנסות עוד קצת.
ואתה בצלילות דעת ובנחרצות מבהיר לרופאים את סירובך, מלא אהבה וחמלה מתנצל בפנינו ומבקש לכבד את החלטתך לא להאריך את חייך בשום אמצעי מלאכותי.
אבאלה יקר שלנו, קיבלנו ופעלנו כמה שיכולנו ברוח החלטותיך. מצטערים שידינו היו כבולות מלעזור יותר ממה שעשינו. אנו מקווים שנחסך מממך כמה שיותר סבל.
לו ניתן היה לאסוף בפינצטה, להקפיא ולשמר את כל תכונותיך, כדי שלא נשכח. כדי שיהיה לנו מה להעביר הלאה..
נסתפק במה שנתת לנו . ננסה לעשות תמיד כמה שניתן טוב לאור מה שראינו ולמדנו.
בחודשים האחרונים הלך מצבו של אבא והידרדר וגם האפשרות לעזור הלכה ופחתה.
אבא החליט בדעה צלולה שאינו מעוניין להאריך את חייו והעביר לנו ולצוות הרפואי את המסר בצורה ברורה. גם כאשר הגענו ביום שני לבית החולים ואבא הבין שכליותיו לא עובדות יותר התעקש בצלילות שנשארה לו מול הרופאים לא להסכים לדיאליזה והתנצל בפנינו שנכבד זאת.
הספיק לאבא ואנו ניסינו לכבד את בקשתו האחרונה למרות הקושי להיפרד.

תודה לך אבא יקר על כל מה שהיית בשבילנו ועל כל מה שנתת לנו. לא יכולנו לבקש טוב יותר מזה.

נזכור אותך תמיד.

--------------------------------------------------------------------------------

סבא / ליאור בשם הנכדים והנינים שלך

כבר יותר מ 30 שנה היית סבא, סבא יוסף שלנו, אנחנו הנכדים הצטרפנו כל אחד בתורו למשפחה החמה והמיוחדת הזאת שאתה היית בראשה. כל אחד מאיתנו קיבל ממך כל כך הרבה ועברת איתנו את דרך חיינו עד כה, תמיד תומך ומתעניין ומעודכן בכל פרט.
איריס, אסף ,שנמצא כרגע בים בדרכו לישראל, ונעמה היו הראשונים, אח"כ הגיעו גם אורן שנמצא ברומניה וארז שמטייל באפריקה לאחר שחרורו מצה"ל, הטייס שלנו, לא עבר זמן רב וגם אני ואורי שהיום באיים המלדבים הצטרפנו ואחרינו אלון שמתכונן לטיול אחרי צבא, רוני האלופה ואלה שעובדת בקלאב מד בתורכיה.
חלקנו כאן וחלקנו מפוזרים בעולם אבל כולנו קרובים ואוהבים והרבה זה בזכותך שהיית תמיד מרכז המשפחה, לכל אחד מאיתנו זיכרונות רבים מהילדות שביחד משלימים תמונה גדולה ומאושרת.
תמיד היה כיף לבוא אליך, עם החיוך הרחב שלך ועיניים גדולות וכחולות היית מקבל את פנינו, כל כך אהבתשבאנו. תותים עם שמנת שאהבת להכין לנו, טיולים על הטיילת בבת גלים המלווים בגלידת מסטיק עם הפסקת ערב חדש באמצע וביצת הפתעה לקינוח היו רק חלק קטן מרגעים גדולים אחרים שיישארו איתנו.
עם הזמן גם הנינים שלך נטלי ואורי הצטרפו למשפחה, ואפילו נטלי כבר מתגעגעת אליך וציירה לך פרחים יפים ...
מספרים תמיד איזה איש טוב היית וכמה עזרת לאנשים בחייך. גם לנו נתת המון, והיית איש חכם כל כך, על כל נושא שבעולם אפשר היה להשכיל ממך, את תשבצי המספרים הכי מסובכים היית אוהב לפתור עוד לפני שהמציאו את הסודוקו ושח שיחקת עם פימה עד כמעט יומך האחרון, רוני מספרת שרק לפני שבועיים קרעת אותה בדמקה, ואותי תמיד הצחיק שאתה מקריא לאבא שלי דברים כי הוא כבר לא רואה בלי משקפיים.
היום אנחנו נפרדים ממך, ולמרות שהיית כבר בן 91 כל כך קשה להשלים עם העובדה שאתה כבר לא איתנו כי תמיד היית שם בשבילנו... הסבא הנצחי שלנו.

אוהבים
ליאור בשם הנכדים והנינים שלך.
 
--------------------------------------------------------------------------------
 
סבא / נכדך אורי

יום לפני שיצאתי לחופש באתי להגיד לך שלום. בערב של יום אחרי כבר נסעתי. באותו היום משהו הציק לי מבפנים ואמר לי לבוא עוד פעם להיפרד ממך. אני כתבתי על דף רשימה של דברים שעלי לעשות כדי שלא אשכח לפני הנסיעה. ברשימה זאת רשמתי גם לבוא לבקר אותך. כשהגיע הזמן לנסוע, נזכרתי ששכחתי לבוא. משהו אמר לי מבפנים, אורי, זה פיספוס קטן אך לא נורא – בסוף נפרדים, וכך היה סבא, כשחזרתי מהחופש כבר לא היית פה. לא היה לי כבר את מי לבוא את מי לבוא לבקר, בטח שלא להיפרד. הגעתי בסוף השבעה ויכולתי להרגיש את העצב העמוק בגעגוע אליך. חיוך כבר היה לכולם על הפנים ולהיות עצוב סבא לא הצלחתי.
סבא אתה חסר לי וכל פעם שאני עובר ליד הבית הסיעודי אני נזכר וחושב באמת כמה כיף היה לי לבוא לבקר אותך ואומר תודה שהיתה לי את הזכות לבקר אותך ולפגוש אותך כל יום לאורך השנה האחרונה. זאת מתנה גדולה עבורי. כשהייתי נכנס לבית הסיעודי ורואה אותך מרחוק תמיד הייתי גאה בך שאתה סבא שלי, אדם היושב נינוח , בדרך כלל מעסיק את עצמו במשהו למרות הקלות שאפשר להיכנס לחוסר מעש במקום זה. תמיד שמחת לראותי , היית אדם עם כבוד שמכבד את עצמו ואת האדם העומד מולו.
סבא, חייך לא היו קלים הרבה הרפתקאות ומכשולים . אתה עברת את הכל על הצד הטוב ביותר.
סבא, אני אתגעגע מאד אליך ונותר לי רק להגיד לך המון תודה על מי שהיית ועל מי שאני בזכותך.

 --------------------------------------------------------------------------------
 
אבא יקר שלי/ ליום השלושים

11/10/2008
עבר חודש ודמותך אבא עדיין נמצאת פה אתנו יום יום.
הגעגועים מציפים אותי כמעט כל יום ואתה חסר.
אני תוהה כל יום : מתי אלך לבית הסיעודי ותמהה על כך שאין למי ללכת.....היום עבדתי פעם ראשונה בבית הסיעודי מאז מותך ולמרות שהבית היה מלא - לי היה ריק כל כך.
אני מסתכלת בתמונות שלך מהשנתיים האחרונות, מתבוננת בעיון בכל סימן לשינוי לירידה בתפקוד שלך והאם זה בא לידי ביטוי. אני רואה תהליך של מעבר מגבר זקן אך חזק ועצמאי לסבא תשוש, כואב ודואב.
את התמונה שלי שלך והציור המשותף שציירנו אני אוהבת במיוחד. אני ואתה מסתכלים על יצירת הפאר, עאלק, ומרוצים. אני שמחה על כל הזדמנות שהיתה לי לדיאלוג אתך והציור המשותף מבחינתי היה הזדמנות נדירה.
רואה את מבטך והוא ניבט אלי כמעט תמיד נינוח, מנסה לקבל את כל הקורה ולהמשיך הלאה, אפילו מחייך ושמח אך עייף מאד ויודע שאלה הם חודשים אחרונים. אני זוכרת שאמרת שזו האולימפיאדה האחרונה שתראה ונרתמת במרץ לבדוק מה קורה שם.
אנו מתפקדים פונקציונאלית, מטפלים בכל הנדרש כולל כל מה שרצית שנטפל, דואגים למצבה, לאזכרה.
זה מוזר שבעצם אנו דואגים לכל דבר שצועק לנו כמו הד "אבא איננו".
בשעות האחרונות של יום כיפור עשינו יואבי ואני טיול לבית הקברות. בעצם כמעט כל יום אני כאן . זה הפך להיות חלק מהמסלול שלי (אחרי שקניתי אופניים). תחליף למסלול לבית הסיעודי וכל כך לא מספק. רציתי להראות ליואב את המצבה שהכינו לך.
פגשנו כאן את נעמה ואייל, נתלי ואורי.
נתלי שכל כך רצתה כבר לבא לראות איפה אתה, שמסתכלת בתמונות על המחשב בעיקר מתמקדת בתמונות שלך בבית החולים וכולה מלאת חמלה.
הם באו לקבר , אורי שבקושי יודע לדבר אומר "בבה" ונתלי מבררת איפה הראש שלך ואיפה אתה שוכב?
אבא יקר שלנו אתה חסר לנו מאד ואני מתארת לעצמי שהמרחק רק יגביר את הגעגועים.
אוהבים אותך.....
 
--------------------------------------------------------------------------------
 
מאבא לאמא וממני לשניכם / אביבה 

על הגבעה הזו בצל ברושים ,שתיים אבנים.
שוב ביחד, שוב שכנים, קרובים ורחוקים.
הגעתי התגלגלתי לאחר שנים עשר שנים.
שתיים אבנים.. נפגשנו כאן לנוח.
שנה ועוד שנה ועוד שנים...
נראה בהתחלף עונות. סתווים בחורפים
אביבים בקיצים ושוב סתווים ושוב...
נחוש בשוט העננים, בשמש החמה, ברסיסי הטל, ברטיבות הגשם אם יגיע. ברוח הקלילה.
יש זמן לאהבה...יש נצח נצחים.
אין דאגה!! אנו כבר לא האחראים, אנחנו חשופים, מתחברים או מתחסרים מתחלקים ומוכפלים ומתמזגים...
והעולם ממשיך תחתנו מעלינו,
עוטף אותנו מכל העברים.
אנחנו שניים כאן , והחוקים כל כך שונים...
אנחנו כבר לא בריאים ולא חולים, לא זקנים ולא צעירים, לא כואבים או דואבים ולא שמחים או מחייכים. חוקים אחרים.

האבנים רק הן נותרו כבדות, הן מצבות . וגם ליבם של יקרים...
אך נשמתנו כה קלות ,מרפרפות מעופפות, דואות, חשות, רואות ומתחברות ונפרדות.
כל מה שהיה .. לא עוד..
ולנו יש זמן עוד ועוד, זה משהו מוזר מאד.
דורות יחלפו .. ילדים, נכדים נינים ובני נינים ועוד דורות..
ולנו נצח נצחים גם לפגישות גם לפרידות בינינו וגם עם אוהבים ויקרים.
אז בואי ניקח את הזמן וננוח מעט.
יש זמן לאהבה .
אנחנו לא הדואגים ולא המתגעגעים
אנחנו כבר לא אחראיים.