אודות ברכה

"אשה קטנת-קומה וקיצרת-רוח, חולפת על פני כמעט כל המאה העשרים, נושאת עמה את המטען הכבד ביותר, הצפוי לאיש בזמן הזה: יהודייה - פולניה, אימא - ישראלית.
רבים כל כך וטובים כל כך, לא חייך לעומתם המזל ואימי המאה הנוראה השיגו אותם דווקא מפני שלקו באחת מסגולות אלו. אבל ברכה פרלמוטר לבית ליבסקינד, במאה וחמישים הסנטימטרים הנמרצים והעיקשים שלה, הצליחה לחמוק בבלי-דעת מתהומות החרדה, הכאב, והשכול, ולהגיע בשיבה טובה, למנוחת עולמים אל המקום אליו נכספה מכל: לצד בעלה שמואל באכסניה של אדמת מעגן-מיכאל, הקיבוץ שהיה לה בית בשש שנותיה האחרונות, ואשר היטיב עמה כל-כך.
קורות ימיה, הם קורות ימיו של כל מי שהיה שותף בפרק זה או אחר של הצלת יהדות אירופה, של שיבת-ציון. ושל תקומת ישראל. בדרכה שלה, כנמלה חרוצה אחת בטור ארוך של יצורים קטנים חסרי תואר והדר משל עצמם, היא העבירה כמה גרגרים של כוח וחיוניות מדור הולך וכלה של תרבות אידית כבדה, שלמה ומוזרה במקצת, אל מציאות נבוכה, התוהה עדיין באיזה סגנון לעצב את הקן מגרגרים אלו.
אבל אימא הייתה קודם כל ברכה, אשה בעלת עשר אצבעות קשות מבקשות מעשה. הקיבוץ יזכור אותה בעיקר על שום עמלנותה ומסירותה למחסן הבגדים. אני אזכור אותה בעיקר על שום שהפליאה בי את נחת ידה ולטיפותיה, אהובה תזכור אותה בעיקר על שום שהתעקשה לעשות הכל בעצמה, נחושה, נטולת סבלנות והודפת מכשולים.
הלילה האחרון לחייה היה לילה של חוסר-ישע, דמדומים והזיה. ישבנו לידה, אהובה ואני, וראינו אותה הולכת ואובדת לנו, שוקעת בהשלמה וכמעט בקשי-עורף אל המצולה לזמן ולמקום ורק אצבעותיה ממוללות בלי הרף את האריג שכיסה את גופה הדל.
מרגע ששקטו האצבעות ונחו - יצאה נשמתה.
החודשים האחרונים לחייה של אימי, כמו שש השנים שבהן התגוררה במעגן מיכאל, עשויים לשמש דגם ומופת למוטיבציה וליכולת האנושית לעשות את פרידתו של האדם מארץ החיים, מביתו ומאהובי נפשו לחוויה טעונת חמלה, חיבה וכבוד: ראיתי אותה במחסן הבגדים, בעוד כוחה עמה, עטורת שבחים והערכה מכל עבר על מאמציה.
ראיתי אותה בחדר החולים מוקפת חום ודאגה לשלומה, ללא חשבון ומעבר לכל שיקולי טורח. אך יותר מאלה ראיתי את הניסיון האנושי- ברמת הפרט וברמת החברה - להפוך את חייה הכלים נינוחים, מעוטי סבל ומענגים, ככל שמצב בריאותה הניח לה לחוש באלה.
מתוך הכרה שכזאת הייתה משיבה, לו ניתנה בידה ההזדמנות, לכל אחד ואחד מאלה שסעדו אותה בשקידה ובמסירות, ללא גבול, כמו לקיבוץ כולו שככה חינך אותם לגעת, אני משיב מתוך ליבה: תודה.

יהי זכרה ברוך.