קורות חיים - דבריו של האח בלוויה
ליעם נולד בינואר 89', בן זקונים לנינה ופנצ'ו, אח לאמיר, ערן, ועידית.
השם ליעם מבטא את הקשר לעם, ונבחר בשל מקוריותו.
מגיל צעיר מאוד הרכיב ליעם משקפיים, כאשר חגגנו לליעם שנתיים עת מלחמת המפרץ פרצה, גילינו משמעות חדשה לשמו, ראשי התיבות "לא יהיו עוד מלחמות".
בגיל צעיר ליעם עסק בג'ודו והצליח לא רע עד שנה שעברה, בה החליף את הג'ודו בעיסוק במוזיקה ונגינה על תופים. ליעם תמיד היה 'בעייתי', תמיד משהו 'התבשל' במוחו, היה לו מוח קרימינלי ומעשי קונדס אצלו היו דרך חיים.
יחד עם זאת, ניתן היה להבחין בנשמה שבו, בחברתיות ובאהבתו הרבה לחבריו ולמשפחתו.
דווקא בתקופה האחרונה היה ליעם בפריחה בכל התחומים, ולקח חלק פעיל יותר במשפחה.
מעולם לא אמרתי את זה באופן גלוי, ומן הראוי שאומר זאת כאן בפני קהל כה רב.
ליעם, היית תמיד האח הקטן שלי וראיתי שאתה עומד להיות גדול, וחזק ממני בבוא היום, מוצלח ממני וללא צל של ספק חכם ממני, מאמיר, ומעידית.
כועס בלי סוף, אוהב בלי גבול, וכואב מאוד, ערן האח הגדול שלך.
--------------------------------------------------------------------------------
דברים של אמא בלוויה
ליעם
קשה לנו מאד להפרד ממך.
אנחנו אוהבים אותך ואתה יודע זאת. אבל זה לא עזר לך מול הכעס והיאוש שעלו מתוכך.
יותר משנה אתה שוקע בים של יאוש וניסינו להציל אותך- כל כך הרבה אנשים הושיטו לך יד כדי למשוך אותך לחוף מבטחים ואתה- השתדלת להעזר בנו בכל כוחותיך. לאחרונה חיינו בתחושה שזה הצליח- חזרת לחיים ובנית תכניות לעתיד. התחלת לנגן בגיטרה וגם השקעת בתופים כדי להיות עוד יותר טוב בזה- רצית ללכת לראות את מופע המטל הראשון שלך בעוד כמה שבועות ותכננת אפילו להופיע עם להקה ביוקנעם.
ואז פתאום אתמול בא לך מעצמך עוד גל של כעס ויאוש ובמקרה אני לא הייתי שם כדי לזרוק לך
עוד גלגל הצלה- אז בפעם הזו- טבעת באמת.
ואנחנו , הוריך , עדית, ערן, ואמיר וכל האנשים האחרים שהכירו אותך ובאים היום ללוות אותך בדרך האחרונה. אנחנו בוכים על ההחמצה האדירה שלא התאפשר לך לחיות מעבר לגיל ארבע-עשרה וחצי.
נזכור אותך תמיד
אוהבת וכואבת
אמא
--------------------------------------------------------------------------------
המתכת הקרה, דוממת, נצורה
שיר שהוקרא בלוויה. נכתב על-ידי קרין-חברו של ליעם מיוקנעם.
המתכת הקרה, דוממה, נצורה.
אך צליל של יריה מפר את הדממה והגוף נופל ועפה הנשמה ורוח החיים מתפוגגת לאיטה.
היה אדם, היה לי חבר, אך הוא איננו יותר. אור נרות הנשמה, מצבה קרה מאבן.
יום מותו נחרט בליבי כיום של אבל, ואלף דמעות, אלף שתיקות, אלף נשמות אבלות, לא יוכלו להחזיר נשמה אחת, להחיות גוף אחד.
אדם אחד, חבר אחד, מקווה שקיבלו אותך טוב בגן עדן, מקווה ששם אין ימי אבל, מקווה שאת כולנו אתה עכשיו רואה, מקווה שבעולם הבא אתה נהנה.
אז רק רציתי שתדע, שאותך לא אשכח, שאתה לא עוד מישהו שהיה והלך.
היית אדם, היית חבר, ואתה פה לכולנו חסר.
קירין
--------------------------------------------------------------------------------
דברים שנאמרו בהלוויה על ידי בני "מפרץ" והדס
ליעם,
אנחנו עומדים מול הקבר שלך ותוהים למה בגיל כל-כך צעיר אנחנו צריכים להיפרד מאחד מאיתנו.
השארת אותנו בהלם, מאד מבולבלים ועם הרבה שאלות לא פתורות, שכנראה לא ייפתרו לעולם.
הגעת למצב בו בחרת להפסיק את החיים שלך ואנחנו לא ראינו את זה בא. הכל נחת עלינו בהפתעה.
הראית לנו סימנים שמשהו לא בסדר, אבל אנחנו לא התייחסנו לזה ברצינות, לא האמנו שאתה יכול לעשות דבר כזה קיצוני. היה נדמה לנו שדווקא עכשיו אתה בתקופה יותר טובה.
ליעם, אם רק היינו יכולים לעזור לך.
היית מאוד מחובר למוסיקה שדרכה בחרת לבטא את השקפת העולם שלך.
היית נער כל-כך חכם והיתה לך השקפת עולם שונה, שאליה נצמדת לאורך כל הדרך.
האמנת שכל אדם צריך לבחור בדרך החיים הייחודית לו, ולא ללכת לפי המוסכמות החברתיות.
התיפוף היה חלק גדול בחייך. הרבה שעות השקעת בשיעורי נגינה ובאימונים. רק לפני כמה ימים שמענו אותך מנגן וכל-כך התפעלנו.
ראינו איך אתה נותן את כולך למוסיקה, אין ספק שהיא היתה נקודת האור בחייך.
חבל שככה החלטת לפתור את הבעיות.
היה לנו אולי יותר קל אם היינו יודעים מה גרם לך לעשות את זה, אבל אתה לקחת את הסוד שלך איתך.
ליעם, הכיתה שלנו, מפרץ, היא כל-כך קטנה ודווקא בגלל שאנחנו כל-כך מעט, כל אחד הוא מאד משמעותי ומביא איתו משהו ייחודי.
ביחד היינו כיתה, אבל עכשיו, כמו שלוקחים חתיכה מפאזל, והפאזל כבר לא שלם, ככה אנחנו לא שלמים בלעדיך. אתה תמיד תהיה החלק החסר.
תמיד אהבנו, נאהב ונזכור. לנצח תהיה חלק מאיתנו.
לא הספקנו לומר שלום...
כיתת "מפרץ" והדס.
--------------------------------------------------------------------------------
החודשים האחרונים - דברים של בושמת פרח
החודשיים האחרונים היו שירת הברבור שלך, ליעם,
ואנחנו לא שיערנו.
ביום שישי האחרון תופפת לנו את אקורד הסיום שלך כפי שרק אתה ידעת .
אני זוכרת שהתבוננתי בך ביום הראשון ללימודים של שנה זו, חשבתי לעצמי שהשמנת קצת וזה כל כך מתאים לך. כאילו השמנת מנחת. מעט נחת אחרי שנה כה קשה.
כשאמרתי לך שאתה נראה נפלא חייכת אליי בחיוך הנבוך שיש בו שתי אמירות: חלקו מחפש קשר בכמיהה וחלקו מוציא תמרור אזהרה לא להתקרב, אתם לא תיגעו בי.
שני החלקים נאבקו זה בזה בתוכך כל הזמן.
היום אנחנו כאן במקום שאין ממנו חזרה אחרי שהחלק השני גמר אותך אבל אני והילדים וכולם רוצים לזכור את חלקך שחפץ חיים.
הרי ידעת על החיים כל כך הרבה אבל למה לא הצלחת לחיות אותם?
על כל מה שקורה בעולם ובמדינה על כל נושא הייתה לך דעה מגובשת ולא פעם היית מעורר פרובוקציות ובהומור שנון מתריס נגד כל הצדקנים.
בשיעורים האחרונים באזרחות שמעתי את עצמי אומרת: "לא רק ליעם, אני רוצה לראות עוד ידיים".
כי פשוט לא הפסקת להשתתף ולשתף אותנו בידע העצום שלך.
באחת השיחות האחרונות שלנו שאלתי אותך איך זה מסתדר לך לשמוע גם מוזיקה קלאסית וגם Metal Heavy. אמרת שזה לא רק מסתדר, זה אפילו משלים אחד את השני וככה אתה מאזן את עצמך עם המוזיקה.
ביום שישי האחרון היית כל כך יפה כשתופפת.
חשבתי לעצמי שיש לך כל מה שצריך כדי להיות רוקיסט אמיתי .
יש לך את הכישרון ואת היופי הנוגה ובעיקר נשמה רגישה של אמן עם המון צבעים ולא מעט שחור כי משם הרי באה היצירה.
אני לא תיארתי לעצמי שהשחור הזה יבלע אותך בכזאת עוצמה.
המומים, כואבים וחסרים אותך כל כך. כיתה ט '5 ,ילדי שכבת ט' בכלל וצוות המחנכים.
בושמת פרח
(מחנכת כיתה – ט'5)
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
אביו - אריה גלעד