אליך ועליך, אמא,
אמא נולדה בברלין ב- 1925 למשפחה ציונית אמידה. תקופת ילדותה הייתה תקופת עליית הנאציזם בגרמניה, וממש לפני פרוץ המלחמה, כשהייתה אמא רק בת שלוש עשרה, נרשמה לעליית הנוער, ובמרץ 1939 עלתה לארץ עם קבוצת ילדים מגרמניה ומאוסטריה.
התחנה הראשונה בארץ הייתה תלפיות בירושלים, ובהמשך עברה הקבוצה לעין גב.
עם גמר הלימודים בחרה הקבוצה להצטרף לקבוצת הצופים בפרדס חנה, להקים קיבוץ ולעלות להתיישבות.
התקופה הראשונה בארץ הייתה מאד קשה לאמא. כילדה צעירה נקרעה ממשפחתה והגיעה לארץ זרה, שונה לחלוטין ממה שהכירה קודם לכן. הייתה זו התמודדות מאד לא פשוטה, ללא משפחה תומכת.
הקיבוץ היה לאמא לא רק מסגרת חברתית, אלא במידה רבה מילא הקיבוץ את מקום המשפחה, שלאחר השואה חסרונה הורגש שבעתיים.
בתחילת ימיה בקיבוץ הצעיר, נתבקשה אמא לעבוד בסדום, שם פגשה את אבא והם היו לזוג.
בעניין זה כתבה אמא כשאבא נפטר את הדברים הבאים: "לכסי היה מאד מציאותי וקרא לי מן הימים הראשונים 'שמינה', כי באמת לא נולדתי להיות דוגמנית. פעם, כאשר קרא בעיתון אחד על מידותיה של ונוס, לקח לכסי בידיו סנטימטר ומדד אותי בכמה מקומות ובתרועה הכריז "ונוס וחצי", לאמור שיש לו יותר מוונוס אחת...".
אבא שלנו הגיע מקדמה, וכאשר צריך היה להחליט היכן יהיה מקום מושבם, קדמה או מעגן מיכאל, היה ברור שאמא תנצח. וכך באמת היה.
התקופה בה בנו אבא ואמא את משפחתם, ועד מחלתו של אבא, הייתה לאימא התקופה המאושרת בחייה.
לאמא היה מקום מרכזי בקיבוץ, היא ריכזה שנים ארוכות את ענף הלול והמדגריה, והיתה מעורבת באופן פעיל מאד בחיי הקיבוץ על כל היבטיו.
אמא הייתה אישה חרוצה ודרשה מעצמה ומן העובדים עמה מסירות מוחלטת בכל אשר עשו.
במקביל לימים ארוכים של עבודה קשה, ילדה אמא חמשה ילדים וגידלה אותנו לאורם של הערכים בהם כל כך האמינו היא ואבא: יושר פנימי, אמינות, נאמנות ומחויבות לכל הסובב אותנו.
אמא הייתה גאה במשפחתה שהיתה עבורה גם פיצוי על האבדן שחוותה בצעירותה.
ב - 1978 חלה אבא, ושוב עמדה בפניה תקופה לא קלה – יחד עם הטיפול באבא לא ויתרה אמא על התפתחותה האישית ועל סקרנותה והלכה ללמוד באפעל. אחרי לימודים אלה הפכה בגיל לא צעיר למורה בישראל ומצאה משמעות חדשה לחייה .
אמא, החיים לא פינקו אותך, אבל את ידעת למלא את חייך בעשייה ולמידה ולהוריש תכונות אלו גם לנו. תכונות אלו מאירות ומלוות את חיינו ואיתן יישמר זיכרונך עמנו.
יהי זכרך ברוך.
עירית, גדעון, ארנון, יורם, ויאיר
--------------------------------------------------------------------------------
מתוך סיפורי ראשית..
מפי מוקה, אותה ראיינה יפה שמר:
"עלינו להתיישבות בגבעה ובאו הנה עשרים וחמישה או שלושים איש ראשונים. דויד סיפר את זה בספר שלו היפה, איך הם גרו בחושות והתרחצו בזרקא ושיחקו דומינו. בוסה הייתה המבשלת. הם באו הנה באוגוסט והקימו תיכף את הצריפים. הבחורות עם הילדים הראשונים הגיעו בפברואר-מרץ.
אני הלכתי לסמינר מרכזי משק בעין חרוד. מאחר שלכסי היה פה אז העברתי את עירית וגדעון הנה ויצאתי לסמינר מרכזי משק ברחובות. גדעון היה בן שלושה או ארבעה חודשים, גמרתי בדיוק להניק. עירית הייתה בת קרוב לשלוש, שנתיים ושלושת רבעי, משהו כזה, ולכסי היה איתם פה. אני הייתי באה פעמיים בשבוע. אנחנו גרנו בבתי פיק"א שזה היום הבתים של האולפן. הייתה רק קומה אחת. לא היו שירותים והקירות עוד לא היו מטויחים ולא היה חשמל. בנוסף לזה היה לנו פרימוס. שרוליק זיסקין היה הפרימוס שלנו. מי שלא יודע מה זה פרימוס- כשאין שיכון אז משכנים משפחה ועל ידה גם רווק. אז כל פעם שהייתי באה שרוליק היה מחפש לו איזה מקום לינה.
למדתי בעין חרוד בקורס למרכזי משק. זה היה מאוד מאלף. היה גם קשה, כי הרקע הריאליסטי מאוד חסר לי. זה היה די קשה, אבל התגברתי.
נבחרתי לריכוז עבודה כמעט תיכף אחרי הלימודים ולכסי היה גזבר. זה היה די שמח. ישבנו יחד במזכירות.
בשנת 1954-1955 נולדו 35 ילדים. היו פה 70 חברות, זה כל מה שהיה. זאת אומרת, שכל חברה שנייה היתה או לפני הלידה או אחרי הלידה. ואני הייתי מרכזת עבודה, אני לא אשכח את זה כל ימי חיי. פשוט לא היה עם מי לאייש את הדברים הכי אלמנטאריים, את בתי הילדים ואת המטבח. וכל בחורה הייתה או אחרי או לפני לידה. שלושים וחמישה ילדים זה כיתות "סלע" ו"מעין" ביחד. זה היה מאד קשה, מאד מאד קשה, אבל כנראה שעברנו גם את זה. ולא הלכנו ללשכת העבודה להזמין כמה שכירים שיבואו לעבוד במקומנו. את זה לא העלינו על הדעת."
--------------------------------------------------------------------------------
דברים שנכתבו על מוקה
מתוך פרק הלול בספר מעגן מיכאל
שרה בורובסקי: ...נכנסתי לעבודה בלול עם מוקה, מנהלת הענף, קיבלתי השתלמות מעשית ואינטנסיווית ממנה, וכך הגענו להישגים מרשימים בגידול עופות – היא הזניחה את חייה הפרטיים למען הצלחת הענף...
מוקו קנטור: ...עבדתי עם מוקה, שהייתה מנהלת ענף בקנה מידה ארצי: ארגון העבודה, חלוקת העופות לפיטום, בית אימון, מטילות. היא חלשה על הכל...
אורי ברנדס: ...היינו מפרידים בין זכרים ונקבות וזאת הייתה מלאכה קשה. כידוע, מוקה ניהלה את הענף בקפדנות מירבית – יום אחד כשעמדתי על סולם, היא שאלה אותי: "בדקת את הלחות? אתה בטוח שבדקת את הלחות?"
עניתי לה: "מוקה, אם את שואלת עוד פעם, אני שופך עלייך דלי מים!"
--------------------------------------------------------------------------------
חברתי הטובה / חיה כנעני
לדבר על מוקה זה לספר על תקופה של 68 שנים.
לראשונה נפגשנו כשהיינו ילדות. קבוצת ילדים שברחו מגרמניה ואוסטריה. כולנו הגענו לפנימייה שבצפון תלפיות בירושלים. דודתה של מוקה היתה מנהלת המוסד ובת דודתה היתה המדריכה שלנו. מוקה אף פעם לא ניצלה את קרבת המשפחה לטובתה.
הפנימייה שכנה בצפון תלפיות בשני בתים פרטיים וצנועים, נוסח הבניה של אז, ובתוך המרחב הזה 45 - 50 ילדים היו צריכים להסתדר.
זה לא היה דבר קל. מוקה בלטה תמיד באנרגיות הרבות שלה ובדעות שאין עליהן ערעור.
גם בעין-גב מוקה בלטה בדעותיה והיתה דוגרית להגיד מה היא חושבת. למעשה היתה מעורבת בכל דבר.
זוכרת אותה שוכבת בחדר החולים של עין גב, מלאת פרונקלים ובלי יכולת לזוז, מעוצבנת שלא נותנים לה לקום ומשגעת את כולם. היה לה חום גבוה והרופא רצה לתת לה נרות להורדת החום, ומוקה אמרה לו: "תודה רבה יש לי נרות שבת בחדר". תמיד היו לה בדיחות שכאלה אותן אני לא זוכרת כבר.
בקבוצה שלנו היא תמיד היתה דמות דומיננטית.
כשעברנו ב-1943 לפרדס חנה גם פה מוקה היתה דמות מרכזית.
ברחובות מוקה התחתנה עם לכסי בחתונה משותפת שלי עם דוד. את האירוע החשוב הזה חגגנו באכילת גלידה אמריקאית שהיתה האטרקציה הגדולה בפלסטינה.
ברחובות נולדו עירית וגדעון, ומוקה הפכה לאמא דוגרת.
אולי זה השפיע עליה להיות לולנית במעגן מיכאל. מוקה היתה מרכזת הענף הרבה שנים וביד רמה הובילה אותו להישגים. התנאים היו פרימיטיביים מאוד. התורניות הרבות בהעמסת העופות בלולי הברזל הכבדים דרשו מרכז ענף תקיף ומבין.
גם בחיי החברה מוקה היתה מרכזית, מעורבת בכל ודעתנית, ולא ויתרה כשחשבה שהצדק עמה.
כשביקרתי לעתים את מוקה בדירתה, תמיד מצאתי לידה ערימת ספרים, בדרך כלל ספרים שצריך להתעמק בקריאתם, יושבת בכורסא הגדולה ומעשנת.
מוקה היתה לי חברה טובה, וזה לא פלא אחר כל כך הרבה שנים יחד.
האושר של מוקה היה שילדיה ממשיכים את המשפחה במעגן מיכאל.
חיה כנעני
--------------------------------------------------------------------------------
דברים לאחר ההלוויה / מוניה אברהמי
מוקה, לכסי, שמוקי, ווליה, שמולשן, הסקי, שומל; ויבדלו לחיים ארוכים: בוסה, תושי, דוסקה, אוסי, ועוד אחדים בקהילתנו. שמות שהם סימן לדור, שעדיין הוא המסד ואבן הפינה למעגן מיכאל, דור המסתלק לאט לעולם שכולו טוב, מן העולם שאותו רצו לברוא כדי שיהיה עולם שכולו טוב.
מה עלה בידם, בני הדור הזה, להגשים? במה כשלו, מאוכזבים, חרוכי כנפיים ונוצות בדאייתם האמיצה אל פסגת החלומות?
השנים הבאות יגידו; ורק אז ייחתמו מעשיהם וחלקם בתקומת ישראל.
מוקה הייתה מן המאמינים והנאמנים לחזון ולאמונה של מורשת יהודי גרמניה, הטבועה בהם ובבניהם עד לדור אחרון. זו מורשת של יהדות המתייחדת בחריצות, בהעזה, יוזמה וקנאות, שתמימות ועקרונות מעורבים בה יחד.
יהדות שמתוכה יצאו אמיצים וחלוצים ללכת לפני המחנה, לא להסתכל לאחור, ולעזוב אב ואם, אח ואחות, סבים וסבתות שהשאירו שם בלב קרוע ובלי נחמה.
מוקה הייתה מבני הדור הזה, מן הצעירים שקרעו עצמם "משם" עוד לפני שגורשו בחרפה ובמכות מגרמניה "הנאורה".
היא לא סלחה לגרמנים ולתרבותם, הגם שכל ימיה אהבה את השפה הגרמנית, את המוסיקה האירופית, את הנימוסים של הדור הצעיר שאיתו עברה את שנות הילדות עד שנקרעה לתלפיות שבירושלים.
מוקה היתה נאמנה לאמונה ולחזון של תקומת ישראל – היא האמינה במהפכה של הציונות העובדת. לעבודה, העבודה הפיסית, הקדישה את מירב שנותיה. היא הניחה בדוגמא אישית, בגערה ובהטפת מוסר את קדושת העבודה, את שוויון האישה, את גאוות דורה.
ללא רתיעה עברה על המחלוקות והבורות שנפערו בינה לבין הדור השני והשלישי, והשאירה לנו ולכל משפחתה את המורשת היקית התמימה, העקשנית, המנצחת.
מוניה אברהמי.
--------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
אשתו של אלכסנדר דרור לכסי
כלתה של שיינדל דרמר
חמה של נורית דרור