גיורא דונקלמן
לפני שבועיים, גילו בבדיקות בבית החולים שאימא סובלת ממחלה קשה וחשוכת מרפא. אחרי יומיים של אשפוז, כשחזרנו לבית הסיעודי, ביקשה אימא שיושיבו אותה על כסא הגלגלים. המטפלות כבר הכירו את ה"נוהל" והושיטו לה את המסרק ואת האודם. היא הסתרקה ושמה אודם בצורה מדויקת מבלי לחרוג מגבול השפתיים ולו במילימטר.
המטפל שעזר להושיב אותה על כסא הגלגלים היה מופתע לראות אישה במצבה מצליחה לאפר את עצמה כך. המטפלת, שהכירה את אימא זה מכבר הסתכלה אלי ואמרה: אימא שלך אמרה לי פעם משהו שליווה אותי לכל החיים: כל אישה צריכה להיות גם ציירת.
אבל לא רק האסתטיקה היתה חשובה לאימא, היא היתה גם דייקנית, חרוצה וחכמה.
אימא נולדה בברלין שבגרמניה בשנת 1911. חוותה את מלחמת העולם הראשונה, את תקופת המשבר והאינפלציה שבין המלחמות ועזבה את גרמניה בתחילת 1939, קצת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כמו רוב היהודים של אירופה באותה תקופה, לא היה לה לאן ללכת. אחרי מסע ארוך הגיעה לבוליביה, בה התגוררה כחמש שנים. משם המשיכה לארגנטינה ובה הקימה משפחה. בגיל 47 התאלמנה ופרנסת המשפחה נפלה על כתפיה. היא גידלה אותנו על פי הערכים שהיו כל כך חשובים לה: יושר, הגינות, נימוס והשכלה. ב- 1980 עלתה אימא לארץ ועברה לגור עם רותי ומשפחתה בנווה אילן. עשר שנים מאוחר יותר אימא עברה לגור במעגן מיכאל במעמד של הורה.
כאן היא השתלבה בעבודה בפלסאון ומאוחר יותר במועדון ההורים. היא לא הפסידה אף יום עבודה וכולם הכירו את החריצות ואת הדיוק שלה.
חייה של אימא היו ארוכים, מעניינים ומספקים. שמחה גדולה הביאו לה ילדיה, נכדיה וניניה ומאוד התגאתה בהם.
בין תכונותיה הרבות של אימא בלטה הדרך המכובדת שבה היא חיה והכבוד שנתנה לאחרים. יחד עם זאת, לאימא לא היה קל לבטא רגשות, היא היתה אימא אוהבת אבל לא מחבקת.
בתקופה האחרונה ראינו איך אימא נפתחת לרגשות שלה, ראינו רכות חדשה שהגיעה אלינו בליטופים ובנשיקות, במילים חמות ובלב מבין.
אימא נפרדה מהעולם בשלווה ובצורה מכובדת כפי שחיה.
--------------------------------------------------------------------------------
אשה יקרה / אורה גיל
להכיר את מרגוט, היתה חוויה מיוחדת במינה.
אישה קטנה עם נפש גדולה, ואופטימיות בלתי נגמרת.
למועדון הורים הישן, במקלט, היתה מגיעה בהליכה נמרצת מהבית הסיעודי. מטופחת ויפה - מקפידה על כל פרט.
בעבודה היתה זריזה וחרוצה, דייקנית ומסורה וכל זה בגיל תשעים ומעלה.
בשנתיים האחרונות, הפסיקה לבוא למועדון. המשכתי להיפגש איתה בבית הסיעודי, שם קראה ספרים בלי הפסקה, שוחחה עם אנשים, והמשיכה לעבוד בעבודת פלסאון. היתה ערנית וצלולה.
מרגוט דיברה שפות שונות (עברית קצת פחות), וידעה עם מי לדבר גרמנית, ועם מי ספרדית, ומי דובר אנגלית.
היו לה אמרות חכמה רבות, ואחת מהן תלווה אותי תמיד:
My body is old, but my spirit is young
נוחי בשלום על משכבך, אישה יקרה.
--------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
חמתה של אנה דונקלמן