קורות חייו

חמש עשרה שנה חי אבא בתוכנו. אמר אחד ממכריו: הקיבוץ האריך את חייו ב- 10 שנים. ואכן, האפשרות הנפלאה הזו: לחיות ולעבוד בין צעירים וזקנים, להיות בטוחים מבחינה כלכלית ורפואית, קרובים לבנים, ולא ליפול למעמסה עליהם - אפשרות זו, לא תסולא בפז.

אבא עלה ארצה ב- 1925, לאחר שהיה חייל בעל כורחו, במלחמת העולם הראשונה בצבא הרוסי. עבד בעבודות שונות, בניין, שמירה (היה שומר במקווה ישראל), ואח"כ פתח חנות - מכבסה. העבודה היתה קשה מאד, הפרנסה לא מצויה בשפע, ולגדל ולחנך שלוש בנות, גם זה לא היה פשוט.
כאן היה חלקה של אמא ז"ל, גדול מאוד. אבא היה עסוק בעבודה בלבד. אמא דאגה לבית ולחינוכנו.
העבודה הקשה חישלה כנראה את גופו, ולמרות שהיה חולה מאז היותי ילדה, התגבר וזכה להגיע לגיל שמונים וארבע.

זכורה ודאי לרבים דמותו הזקופה, חבוש כובע עם משקפיים ומקל בידו, כשהוא עושה את הצעדה היומית שלו, אל הכביש הראשי ובחזרה.
במשך השנים הצטמצם המסלול, שונה היעד, אך לצעוד המשיך.

לא איש חברה היה אבא, אם כי שמר על יחסים טובים עם עמיתיו.
את חברתו היוו בעיקר העיתון, הספרים והרדיו, ובאחרונה גם הטלוויזיה. אך הנאתו הגדולה ביותר היתה הצפייה בסרטים. על סרט לא היה מוכן לוותר, לא חשוב איזה סרט, לא משנה באיזו שעה הסרט. הוא גם לא פסח על שום מופע ציבורי: קונצרט, הרצאה, הצגה.
עצמאי היה עד הסוף. שירת את עצמו בכל, וסבל כשהיה חולה וזקוק לעזרתי.

בשבועות, במלאת לו שמונים וארבע, לקה בהתקף לב קשה שחרץ בעצם את גורלו.
בימים הקשים שלאחר ההתקף חזר וביקש דבר אחד: למות בכבוד, כבן-אדם.
ואמנם לזה זכה. בארבעת החודשים האחרונים שלו, אותם בילה בין בית החולים לחדר חולים, חזר לדעה צלולה, שירת את עצמו ושמר על חוש ההומור שלו. חזר לקרוא ספרים ולראות טלוויזיה, זכה אפילו לראות כמה סרטים.

"אייזן בטון" היתה תמיד התשובה לכשנשאל לשלומו.
חבל שלא זכה למות מות נשיקה.

יהי זכרו ברוך.



קשרי משפחה

חמו של שרוליק זיסקין