אודות אתל
אמא,
נדרש ממך הרבה אומץ בגיל 70 לקחת את מטלטליך ולשנות את חייך ולבוא לגור אתנו. אבל את הרי רגילה לקשיים. גידול טרי (אחי) ואותי לבד, היה מאבק לא קל ואת עבדת קשה לתת לנו כל מה שיכולת.
נראה לי שכל המאמצים והקשיים השתלמו לבסוף. ב- 14 השנים האחרונות כאן, היית הסבתא והאמא במיטבה - כפי שידעת להיות, באפייה, תפירה, תיקוני בגדים וחשיבה על פרוייקטים לעזרה למשפחה. כמעט כל שיחת טלפון הסתכמה ב: "האם יש משהו שאני יכולה לעזור לך?".
אני יודעת שלילדים היו למעשה 2 בתים. שלך ושלנו. שלך היה ראשון לעצור דרכו בדרך הביתה, ולעתים הבית אליו רצו כשהיו צריכים מנוחה משלנו. מעיין ועדי גדלו בביתך כמו שגדלו אצלנו. השקעת מאות שעות בקריאת ספורים, אפייה ובישול אתם, נתת להם משימות צביעה וציור ושיחקת משחקי קלפים אתם. אני חושבת שעדי הוא הילד היחידי שהפך אלוף פוקר בגיל שלוש, אשר קיבל עידוד מסבתו לשקול קריירה מקצועית בהימור בלאס וגאס.
כשהפכת לסבתא "צבאית", לקחת תפקיד זה במלוא הרצינות. במשך חמש שנים שלחת לעמי ושי חבילות עם מאפה ידיך. שמת גומי במכנסיהם, תפרת כפתורים חסרים ומדים שנקרעו. זה היה מובן מאליו שסבתא ידעה לתקן כל דבר. המילה "עוגיה", הפכה למילה נרדפת עם שמך. במשך 13 שנה, מעולם לא הייתה לנו צנצנת עוגיות ריקה.
תמיד אמרת לי שאת ברת מזל שבאת לקיבוץ, מוקפת משפחה וחיה בביטחון ובסביבה מוגנת. אני מרגישה ברת מזל שיכולנו להעניק לך את זה.
אני מצטערת כל כך שהשנה האחרונה הייתה קשה במיוחד עבורך. היה קשה לראותך הופכת חולה, חלשה ותלויה יותר ויותר- כל הדברים שאמרת שלא רצית להיות. ניסינו ככל יכולתנו לדאוג לך כפי שביקשת מאתנו, וכל כך הרבה אנשים היו מעורבים בעזרה ומעורבות בתמיכה בך. מריאן טיפלה בך כמו בת ואת צריכה לדעת שבלי ידידותה לא הייתי יכולה לדאוג לך כפי שעשיתי. הילדים וחברייך, באו לבקרך ולעודדך לעתים קרובות. מרגוט דאגה לך ועזרה כמו מלאך. כל העזרה הזאת והאומץ של ד"ר דורון לתת לך למות בבית בכבוד, הדאגה שזכית לה מד"ר טוביה וכל האחיות במרפאה, המסירות הנפלאה של צוות הבית הסיעודי, נתנו לך תמיכה ואדיבות שכל אחד היה מייחל לקבל. על זה אני אסירת תודה, ואני יודעת שאם היית יכולה היית מודה להם מאוד גם את.
יש עדיין 12 צנצנות ריבת תות שדה שלך במקפיא שלנו. קשה לדמיין שלא תכיני יותר.
אמא, נתגעגע אליך. אנו מקווים שאת סוף סוף נחה בשלום. אוהבים אותך מאוד.
* * *
סבתא יקרה שלי,
אני מצטערת שאני אקריא את זה בעברית, אבל חשוב לי שתשמעי אותי ובאנגלית אני לא יכולה. בכל מקרה, אני מאמינה שאת כבר במקום שאפשר להבין בו הכל.
השנה האחרונה הייתה קשה מאוד לכולנו. ראינו אותך דועכת ונעלמת כל פעם יותר ויותר, וכנגדך אמא - דואגת, מתוסכלת וחסרת אונים. ואנחנו - לא נשאר לנו הרבה מלבד לבקר ולנסות לעודד אותך, למרות שלא היה הרבה מה לעודד.
כל כך עצוב לי שהזיכרון הכי טרי שלי ממך הוא מן התקופה בה לא יכולת לדבר או להבין אותי ולא ידעתי מה לעשות. זה היה נורא לראות את סבתא שלי שכל חייה התמודדה לבד, גידלה את ילדיה לבד, ועלתה לארץ לבד, כל כך אובדת עצות ומבולבלת.
אני יודעת שאני חייבת לזכור גם את הזמנים הטובים בהם היית לנו סבתא בכל המובנים - ביתך היה ביתנו וכל כולך הקדשת למשפחתך ובעיקר לנכדיך.
בגלל זה אף פעם לא הבנתי איך ילדים אחרים דופקים לסבים שלהם על הדלת במקום ישר להיכנס, לפתוח את המקרר והטלוויזיה ולהתחיל לאפות, לשחק משחקי שולחן ועוד מיליון ואחד דברים. אני יודעת שהסבל שלך היה בלתי נסבל, שרצית כבר למות, שלא היה טעם יותר להיאבק בחיים שהם לא חיים. אמנם היה נראה כאילו שהרגע הזה לעולם לא יגיע אבל הנה סוף סוף את יכולה לנוח על משכבך בשלום. אני מקווה ששמעת והרגשת אותי בזמן שכבר לא היית אתנו, כי רציתי להגיד לך כמה אני אוהבת ומתגעגעת אליך ובעיקר למה שהיית לפני שהיית כל כך חולה. הלוואי שבשלב זה תדעי רק אושר ושלווה, ושנפגש כבר מתישהו.
מעין.
יהי זכרה ברוך.