יעל, הילדה הכי יפה בגן / אבישי
אהבת נעורי, בחרותי, בגרותי, סתיו חיי.
אם ילדי, סבת נכדי
זמן להיפרד.
רוב שנותיי הן איתך, בטוב וברע, בשמחות ובעצב.
במעט קט שעשיתי כדי להמתיק את המרורים שהאכלתי אותך.
שקט ונועם הליכות ארוגים ברצון עיקש ובלתי מתפשר.
זמן להיפרד, כך אמרת, כך ניהלת את החדשים, השבועות, הימים, רגעייך האחרונים.
לעולם זה מוקדם מדי, לא מתאים, עדיין לא נאמר כל שהיה נחוץ, עדין חלומותיך רבים.
ידעת שלא תגיעי, לא פחדת, לא הכחשת, בעיניים פקוחות הישרת מבט אל שהולך לקרות, וכדרכך בשקט בשקט עצמת עיניך והלכת מאיתנו אחרי שנפרדת מכולנו יחד ומכל אחד לחוד .
אין דבר מכובד במוות, בכל מוות.
ואף על פי כן, אין דרך ראויה מדרכך כשהלכת ועזבת אותנו.
היי שלום.
אבישי
--------------------------------------------------------------------------------
מאמא
יעל -
הבת הבכורה היפה והאמיצה שלי
שבעולם אחר את היית עומדת עכשיו ומספידה אותי
ולא אני אותך
כמו שאמר דוד המלך על בנו אבשלום:
"בני בני מי ייתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני" (שמואל ב' יט' 1)
היית תמיד ילדה חזקה, עקשנית ודעתנית
וכבכורה לקחת את האחריות על כל המשפחה וגם עלי.
הלילה בשלוש חלמתי שאני שומעת מישהו נכנס הביתה –
ראיתי את יעל ואבישי מגיעים בקלנועית. אבישי אמר שאת לא רוצה להישאר בבית הסיעודי ורצית לבוא אלי.
היית קפואה
אמרתי לך להיכנס אלי למיטה
חיבקתי אותך וחיממתי אותך איתי.
כשהעירו אותי בבוקר ואמרו לי שנפטרת
הסתכלתי לראות האם את עוד לצידי
וכבר לא היית. אמא.
--------------------------------------------------------------------------------
תודה ואהבה / מהבנים - ערן, רונן ויאיר
חייו של אדם נמנים ונספרים בסך מעשיו והישגיו עלי אדמות. כבר נכתב ובצדק – "אשת חייל מי ימצא".
אמא – מגויסת תמידית, בשקט, בצנעה ללא פרסום ושוויץ. בעשייה עמלנית כל חייה, בלי מלה מיותרת.
מחזיקה את המשפחה מאחדת ומאוחדת – כפי שלמדה בבית אימא שלה, סבתא גסטי.
אמא מרכז ועוגן סביבו כולנו מרוכזים.
אמא לא ידעה "להגיד" אהבה אך ידעה להראותה. אמא שלא תמיד ידעה להבין עד כמה היא אהובה ומשמעותית בעצם היותה, גילתה וקיבלה בחודשיה האחרונים אהבה, חיבוקים, וטיפול אוהב ומיטיב מכל יקיריה, משפחתה וחבריה.
בספירת חייה – ספירת חיינו:
אמא "סבתא גסטי", בעל אוהב, 2 אחיות נפלאות, 1 אח – שהיה "עסקת רכש" מוצלחת ביותר, 3 בנים, 10 נכדים, 3 כלות - משפחה גדולה מכל הכיוונים, וחברי אמת.
אימא זכתה - זכתה במשפחה לתפארת, משפחה מחוברת, אוהבת, מגובשת ותומכת.
ושוב מהכתוב:
"קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ.
רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ, עָלִית עַל-כֻּלָּנָה.
שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיופִי: אִשָּׁה יִרְאַת-אדוני, הִיא תִתְהַלָּל.
תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ".
תודה ואהבה, אימא, אהבה ותודה.
--------------------------------------------------------------------------------
דברי פרידה משירי וטלי
אחותנו, חלק מאתנו בשר מבשרנו, האחיות פייגין היה מי שכינה אותנו, ואנו צחקנו והוספנו 'וגם אילן' שהרי בזכותך הוא איתנו.
היית אחותנו הגדולה בעלת הדעות המוצקות, זו הנותנת את המילה האחרונה בכל נושא ובידה פתרון לכל מצב.
ביחד אהבנו להיפגש בים אותו ביקרת חורף וקיץ. כאשר רק התחיל להתחמם ולי עדיין היה קר, את כבר שחית להנאתך עד האי ובחזרה. על החוף הקפדת לערוך הליכות בריאות עם ניצה או חברה אחרת תוך שיחה ערנית וצעידה נמרצת.
הראש שלך היה עסוק כל העת בתוכניות של בניה ושיפוץ: כל כסא, שרפרף או ספסל שמצאת ליד הפחים, ראית בו פוטנציאל לצביעה ולשיפוץ, אולי יתאים לאחד הבתים שלך או של הילדים.
אהבנו לצאת יחד ליום שוטטות בתל אביב, שכלל גיחה למוזיאון לתערוכה חדשה ובדיקה מדוקדקת ויסודית בכל חנות. בקיץ האחרון עוד נסענו לשוק הפשפשים - ערב, ואת הפכת וחיפשת כלים ישנים וריהוט עתיק שאהבת.
בשנים האחרונות למדת לזהות עתיקות ואף יצאתן, טלי ואת, לסיור מקצועי באיסטנבול. נהנית מאד לטייל בעולם אחת לשנה לפחות, ובעיקר בארצות רחוקות ותמיד חזרת עם חופן בדים צבעוניים ומזכרות עדינות ייחודיות שקישטו את ביתך.
בנית משפחה של גברים לתפארת ויחד עם זאת חיזקת את המעגל הנשי המשפחתי, בו חגגנו ימי הולדת לאמא ואירועים לבנות בלבד. בכל אירוע שמחנו לצרף עוד בת שבגרה או התווספה למשפחה. וכך, משלוש בנות התרחבנו עוד ועוד.
היית יפה מכולנו ותמיד דאגת להיראות נהדר עם חרוזים צבעוניים או מטפחת המתאימה לגוון עורך השחום. התגאינו בך שאת כל כך יפה...
היית יעל של כולנו, בת, אחות, אמא, סבתא, חותנת, ודודה, תמיד תהיי אחותנו הגדולה שנאהב לעד.
מטלי ושירי.
--------------------------------------------------------------------------------
יעל יקרה לנו עד מאד / מאילן
נולדת לפני ששים ושלוש שנים, וגדלת עם בניה הראשונים של מעגן מיכאל. ילדותך ונעוריך עברו בין ים וכרמל, בכיתת שחף, ומאז את קשורה למקום עם תחושת מחויבות עמוקה לאנשים כאן, בכל עבודה ובכל תפקיד שמילאת: בחינוך, באקונומיה, במחסן, בביטוח, בבית הסעודי ועם הבמבח"ים.
בתהליך הפרידה הארוך שהיה לנו עמך וממך, היתה לנו הזדמנות, יעל, לומר לך את הדברים האלה והיום אנחנו שבים ואומרים אותם והם מהדהדים בתוכנו כסוג של זיכרון שאנו נושאים אותו עימנו מכאן ולתמיד:
כשהייתי בן 11 ולא היתה לי משפחה מאמצת, באת אל אמא גסטי ואמרת לה, נורא עצוב שאילן לבד, אולי ניקח אותו ונאמץ אותו אצלנו במשפחה, ומאז, אבא וליה זכרו לברכה ואמא גסטי תיבדל לחיים ארוכים, את וטלי ושירי ומשפחותיכן, עטפתם אותי באהבה ובחום.
מאוחר יותר, כשבגרתי ונישאתי, והפכתי לאבא וסבא, המשיך הקשר המשפחתי להיות אבן יסוד של ביתנו ואני ממשיך ונושא כל חיי את המשפט הקטן הזה שלך, ואת אור היקרות שהאירה לי משפחתך עד עצם היום הזה.
נישאת, יעל, לאבישי, האח הגדול של אלישבע, לפני כמעט 44 שנים בהן חיו משפחותינו מאד קרוב האחת לשנייה.
בחודשים האחרונים נגלו לעינינו תעצומות הנפש שהיו בך. בחודשים אלה הסתכלת לו למלאך המוות בעיניים ואמרת לו, "אני יודעת שאלו שבועות חיי האחרונים, אבל אני אבחר את הדרך." וכך, אט אט, קשובה לגופך ויודעת היטב את מצבך, את מלמדת את כולנו שהמוות והפרידה הנם חלק בלתי נפרד מהחיים. את האומץ שהיה בך, לראות בסבל חלק בלתי נפרד ממר המוות ולהחליט 'לא עוד' ,אנו נושאים מיום זה ואילך כחלק ממך שהוא בנו.
גסטי יקרה, אנו נמשיך ונמלא את חייך בחיוכיהם של נכדים ונינים רבים הממשיכים את השושלת.
יעל, לימדת אותנו כמה דק הוא הקו המפריד בין החיים למתים, וגם מחר כשנלך אל אבישי, נלך תמיד אל 'האחים'.
נוחי בשלום על משכבך והיי שלום.
--------------------------------------------------------------------------------
דברים שסיפרה גסטי על יעל לקראת יום כיפור תש"ע
יעל נולדה בערב יום כיפור. היום היינו אמורים לחגוג לה יום הולדת 64.
אני זוכרת שנסענו מפרדס חנה לבלינסון ואחרי שש שעות של צירים יעל, שאף פעם לא מיהרה, נולדה.
הרופאים והאחיות ברכו אותי ואמרו לי שיש לי תינוקת יפה, חזקה ובריאה. וזה שנולדה בערב יום כיפור זו סגולה לחיים ארוכים ומאושרים. ארוכים הם לא היו, מקווה שהיו מאושרים.
יעל, שהיתה אחת משבעת הילדים הראשונים של הקיבוץ עברה את כל הגלגולים שעברו החברים הוותיקים - מפרדס חנה, לרחובות ולמעגן מיכאל. היה לה חשוב תמיד להיות כמו כולם. למרות הסבל בימאות היא לא וויתרה ואפילו יצאה להפלגה.
אהבה מאוד את הקיבוץ , בעיקר את הקיבוץ של ימי נעוריה. היא אהבה את הטבע שסביב לקיבוץ- השדות, הים והכרמל.
יעל היתה ילדה רגילה, בת קיבוץ רגילה, מאוד ישרה וישירה, תמיד אמרה מה שחשבה. היתה מאוד ביקורתית אך מתוך אכפתיות ולא מתוך רוע.
יעל לא בחלה בשום עבודה , בכל המקומות עבדה בחריצות ויעילות רבה. שנים רבות עבדה בחינוך ואף עמסה על עצמה תפקידים מרכזיים. פעמיים היתה אקונומית בתקופה שלפני המרכולית, כאשר בשביל כל פרוסת גבינה היה צריך להיכנס לאקונומיה. אז היא הכניסה בחדר האוכל מקרר גדול והכניסה בו כל בוקר חלב וגבינות שהחברים ייקחו מה שהם צריכים.
היה לה הכי חשוב בקיבוץ שהוא יישאר בית ולא רק עסק ושלחברים תהיה תחושת בית.
יעל היתה נכדה מאוד טובה להורים שלי ולימים היתה גם סבתא נהדרת לניני.
יותר מכל כמובן אהבה את משפחתה.
אני עוד לא השלמתי עם זה שהיא איננה. זה לא הגיוני שאני חיה והיא מתה. כל יום אני יושבת בחוץ וכל אחד שיורד עם האופנים אני חושבת שהנה יעל באה לבקר אותי.
--------------------------------------------------------------------------------
ליעל הררי, לאזכרה של השנה הראשונה/ אלישבע
יעל יקרה לנו כל כך,
הילדה הכי יפה בגן,
והכי יפה בכתה,
ועינייך הגדולות פקוחות לרווחה
רואות את יפי העולם
ואת כאביו.
ואת נישאת לאבישי
ומביאה לעולם את ערן ואת רונן ואת יאיר
ועמם שימחה רבה כל כך למעונם של
גסטי ווליה, גאולה ולאון,
ובחיוכך, את ממיסה את ליבם של
כל רואייך,
ישירה במבט,
ישירה במילה,
חפה מכל גאווה
ואינך יודעת חנופה מהי.
וכשאני נכנסת אליכם הביתה
את ממהרת לומר שלום
ולבקר, איך לא, את מה שאני לובשת,
ולעשות פרצוף חמוץ
על הבושם בו בישמתי את עצמי.
ואומרת לאבישי לעשות קפה או תה,
ויושבת ומשוחחת עמי על הקיבוץ
ועל הארץ,
והדיבור שלך סוער
ומתרגש,
ולפעמים חסרה לך מילה לבטא
את מה שאת רוצה לומר,
ואת מכבירה במילים,
ואני מושכת אותך אל טיולי העולם
שאת כל כך אוהבת לראותו,
ולהיפתח אל השפע והעושר שהוא
מציע.
ואת אוהבת כל כך אומנות טובה,
ואת מבינה בארכיטקטורה
ובתוכניות פנים הבית
והחוץ,
ומבקשת לעטר את מעונך
ביפי העולם
ובוחרת בקפידה רהיט שתוכלי לשפץ,
ותמונה שאת מבקשת לתלותה על הקיר.
אבל מה שחשוב, הכי חשוב,
שעליו את לוחמת כלביאה,
הוא שלום משפחתך וילדייך,
לא תסלחי למי שפוגע באבישי,
ותעצרי בגופך, בנפשך, בכל מאודך,
כל מי שאת חוששת, שיתקרב אל בניך להרע להם,
ואת המגן הזה, תעבירי בשנים הבאות
לאחיות,
לאמא גסטי,
לנכדייך,
ואת יוצאת למלחמות שהן כולן הגנה על אהובייך,
בשר מבשרך,
ואת אמיצה בהן ולא מתפשרת.
באומץ הזה,
הלכנו עמך, יעל, בשנתיים האחרונות, בשנתיים לפני לכתך מאיתנו.
לימדת אותנו את האפשרות,
להסתכל לו למוות בעיניים,
לימדת אותנו לסייע לך,
ובקצה הדרך נתת לנו להתקרב אל
עולמך ונפשך וגופך.
דייקת ואמרת מה נכון לך וראויי שנעשה,
ומה מיותר וזניח,
ואף שהמחלה כשלעצמה הייתה בלתי נשלטת,
את שלטת היטב ביחסך אליה,
ללא חת וללא מורא,
ידעת שזה כוחך האמיתי,
לומר לה למחלה: אני אחליט על גופי,
אני אחליט על הדרך בה אפרד,
ואנחנו הסתכלנו בפליאה ושאלנו,
מנין לך אותם כוחות,
מאין אותו האומץ לדעת
שאך ימים אחדים מפרידים בינך החייה, הנושמת,
ובין שדות השינה הניצחית.
וניפרדת מכל אחד מאתנו, מבני משפחתך,
מנכדייך, בדיוק כפי שרצית.
בפלפון של אילן ישנה תמונה
שהולכת עמי כל השנה הזו,
ימיך האחרונים עמנו,
את שוכבת במיטה
ומושיטה יד לאיה זוהר
שבאה אלייך עם מאיה'לה.
ידך בידה,
וכך את שולחת את ידך, את פניך היפות,
את הכנות והאמת והאומץ,
אל בנייך ונכדייך ונכדותייך, וכך ימשיכו נינייך,
'῾כל פעם הם יופיעו חדשים ושונים
עיניים כחולות הופכות ירוקות,
ומתקרבות אל האף או מתרחקות,
אבל תמיד במשפחה שלך,
הבנים הלאה הלאה, כנהר, נושאים את הפנים'.
הקטע האחרון הנו (עם שינויי קל), מתוך שיר של נורית זרחי.
ט'/טבת/תש"ע
26/12/2009
--------------------------------------------------------------------------------
ביום השנה לאמא יעל / רונן הררי
יום שישי 25 דצמבר 2009
חלפה שנה ואנו בחיינו
כאילו לרגע לא השתנה דבר
דומה שהגאוגרפיה של חיינו, מקומות, שמות סימני דרך – מכתיבה את הזכרון.
הנקודה הזו בדרך חזרה מת"א ליד ויתקין שבה אני מתקשר להגיד לך שאני בדרך הביתה, ועוד 20 דקות אגיע.
חוף הים בשבת ועוד רגע תרדי בירידה בכובעך הכחול.
יום שישי בשבע בערב עם השאלה איפה אוכלים ארוחת ערב.
הבית שאין בו את מגעך.
והרגעים בהם אני שומע את הביקורת שלך נאמרת מעבר לכתפי הימנית, או סתם השאלה מה תגידי על מעשה כזה או אחר.
חלפה שנה שעוד לא עמעמה את זכרון מחלתך, את זכרון ימייך האחרונים, בבית, בית החולים, הכאב, הסבל, המאבק..
חלפה שנה שבה אני רוצה לחזור ולזכור את רגעייך היפים ולא את המחלה והקושי, החוסר והגעגוע.
חלפה שנה וימיך האחרונים כאילו היה זה אתמול......
מחר, מחר אקום לבוקר ואזכור, מחר אקום בבוקר ואמשיך, אופטימי כדרכי, מחר אסגור שנה ואזכור את שצריך.
אשכח את שאפשר.
ואמשיך.
רונן
--------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
בעלה------ אבישי הררי
אמה שושנה (גסטי) פייגין
אביה זאב (וליה) פייגין
סבה אורי גסטהלטר
סבתה רבקה גסטהלטר