קורות חייה
"נתגעגע לסבתא
"היא נולדה לפני 95 שנים ב - 12 בספטמבר 1903 וראתה מאה שלמה.
היא נהגה לספר כיצד נדלקה לראשונה נורת החשמל בביתם, אשר הואר עד לאותו רגע במנורת נפט. בסיכום קצר שכתבה על תולדות חייה, היא תיארה בית יפה בן שלוש קומות בו חייתה משפחתה בעיר הקטנה, לנדא שבגרמניה.
היא סיפרה על ארוחות בוקר של לחם מאפה בית, נקניק מתוצרת עצמית וחבית קטנה של יין ממרתפי הבית שהועברה מפה לפה.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה סבתא ילדה בת 11.
במלחמת העולם השניה כבר הייתה אמא לילדה בת 9, והייתה אז בת 36.
קודם למלחמה עם עליית היטלר לשלטון בראשית שנות השלושים, בסמוך לאחר לידתה של חנה, הבינה סבתא שצריך לברוח מגרמניה. שלא כמו רבים אחרים, היא סירבה בכל תוקף לשקול אפשרות להשתקע בהולנד או ברומניה, מקומות בהם הוצע לבעלה להשתלב מבחינה מקצועית. אירופה כולה, נראתה לסבתא באותם ימים כמקום לא בטוח.
חוכמתה זו הצילה את המשפחה, אשר הצליחה להיחלץ כמעט במלואה מציפורני החיה הנאצית. וכך, משפחתה של סבתא נפרשה על פני תבל כולה : ארה"ב, אורגוואי, ברזיל, שוודיה, צרפת וישראל. דוד אחד ושני אחיינים נספו באושוויץ. סבתא ובעלה השתקעו עם חנה בברזיל. סבתא נהגה לספר, מתוך אסירות תודה, על ברזיל ואנשיה, על הפשטות והיופי, המוסיקה ושמחת החיים שאפיינו את המקום בו בנתה חיים חדשים.
בעמל רב ועבודה קשה ביססה סבתא את חייה בברזיל, בנתה מסגרת יציבה ובמהלך השנים אף יצאה למסעות בעולם כולו: נפאל, הודו, קונסטנטינופול, אפריקה, אוסטרליה. היא נהגה לעתים מזומנות לערוך חופשות סקי באלפים השוויצרים.
כאשר מלאו לה 80 שנה, בשנת 1983, שנים ספורות לאחר מותו של ארנסט בעלה, החליטה סבתא לחבור למשפחתה הקטנה בישראל. היא הייתה זקנת האולפניסטים שעה שהשתלבה באולפן של מעגן מיכאל, בניסיון ללמוד עברית. הניסיון לא צלח בידה, שכן שמיעתה הכבדה הייתה לה לרועץ. מחסום השפה תיסכל אותה מעט, אך לא מנע בעדה ליצור קשר עם הקרובים לה והסובבים אותה באנגלית המתובלת גרמנית, בניגון ייקי כבד.
היא הייתה אדם מיוחד. זקנתה לא ביישה את נעוריה. היו בה חינניות רבה, עוצמה, משמעת עצמית וניסיון חיים שלימדו אותה להתבונן סביב, החוצה, ולא לחפור ולהתבוסס פנימה. היא ידעה היטב שהיא מצויה בפרק האחרון של חייה, בשולי החיים ולא במרכזם, וקבלה עובדה זו מתוך השלמה ואף במידה לא מבוטלת של אסירות תודה שאין היא צריכה עוד להיאבק על מקומה ולהתמודד עם הקושי והניכור המאפיינים את דינמיקת החיים של ימינו אלה. היא לא העלתה אף פעם בדעתה לעשות שימוש בקלאב קאר. מדי יום ביומו הייתה פוסעת לאיטה בשבילי המשק, דוחפת את ההליכון האדום ונהנית מחילוץ האיברים ומהשוטטות באוויר הצח. היא בלעה ספרים, קראה עיתונים והייתה מעורה היטב במתרחש. אי אפשר היה להימנע מהתחושה שהיא נותרה בעיקרו של דבר אדם צעיר, עירני, סקרן, בגוף שהזקין והלך.
היפה מכל היה לצפות בה עם ניניה : כשהיינו באים לחדרה עם הילדים, היו קריאות השמחה שלה, בגרמנית כמובן, מהדהדות בכל רחבי הבית. אהבתה לנועה ועומרי הקטנים לא ידעה גבול. הם היו בבת עיניה. וגם עם גיא שלנו נוצר קשר חם ומיוחד.
היא הייתה אדם מיוחד, אשה גאה, שהישירה מבטה אל החיים ביושר, בצניעות, בחוכמה.
הייתה לי זכות להתוודע אליה. הערצתי את יכולתה לשמוח בחלקה, לחיות בשלום עם זקנתה. היא הייתה נוהגת לשתף אותי בתחושתה הקשה למראה האנשים הזקנים סביבה, ראלה שאבדו את חיותם. ביני לביני איחלתי לה שכאשר תגיע שעתה, היא תלך לעולמה מבלי לאבד את צלמה. ואכן, עד לפני ימים ספורים, חייה התנהלו בשגרה. האחות בבית החולים, סיפרה כציד בבוקר מותה, ראש השנה, קמה בבוקר, צלולה כדרכה, רחצה, אכלה ארוחת בוקר ועצמה את עיניה בתנומה קלה ממנה לא הקיצה עוד.
כשהתבוננו בפניה, לאחר מותה, ניכר היה בה כי נפרדה מהחיים בשקט, בשלווה, במנוחה.
אתמול, ביום שלאחר מותה, בטרם נאספה אל האדמה, ירד היורה ושטף את פני הארץ.
סבתא תחסר לנו. אך גם בהיעדרה, היא תוסיף להיות נוכחת כחלק בלתי נפרד מההוויה המשפחתית של כולנו.
יהי זכרה ברוך."